בתוכנית "המקור" האחרונה תיארו רביב דרוקר וענת גורן את התמודדותה של ד"ר אורלי אינס עם מה שהתפרסם בתקשורת כ"פרשת הניצב בר-לב" – תקיפות מיניות שעברה והתלונות עליהן שגררו מסכת הכפשות. בסופה של התוכנית העיר רזי ברקאי, המגיש את התוכנית יחד עם דרוקר, כי הוא חש אי-נוחות עם דבריה של אינס והצגתה כקורבן, כי היא הרי אינה אשה תמה ולא צעירה בת 17. היא מכירה את גברי המשטרה ה"חרמנים" (לשונו של ברקאי). מדוע ירדה עם הניצב לחוף הים? כדי שישיר לה סרנדות? טוען כנגדה ברקאי. בתגובה ענתה לו גורן כי היא מסכימה עימו רק בנוגע לאופן שבו כולנו מתקשים לעכל נשים חזקות, דומיננטיות ובעלות שררה, שהופכות בסיטואציות של תקיפה מינית לקורבנות חסרות אונים.

רזי ברקאי (צילום מסך)

ואכן, ברוב הראיונות התקשורתיים בסוגיית אנשי המשטרה הבכירים המתגלים כעת כמטרידים סדרתיים מסבירים המרואיינים כי כשמפקד משטרה בעל כוח פוגש את השוטרת הצעירה שהוצמדה לו, הוא מנצל את תמימותה ומרשה לעצמו להטריד ולתקוף אותה מינית. נשים צעירות הן הרי טרף קל עבור ניצבי משטרה. נשים בוגרות, ובמיוחד נשים בוגרות בעלות תפקיד בכיר, במיוחד אם הן אטרקטיביות בהופעתן, כמו אינס, הן כבר סיפור אחר...

גורן צודקת כשהיא מדברת על הבעיה שלנו, כחברה שעדיין שולטים בה דפוסי חשיבה אנדרוצנטריים, שלא לחשוד באשה יפה ובעלת עוצמה שהיא מנצלת את האטרקטיביות שלה כדי לתמרן גברים מינית ולהשיג את מבוקשה. כאן מתגלה ההטיה השוביניסטית המכוערת הרווחת בכולנו  – גבולות הגוף הנשי עדיין אינם נתפסים ככאלו שהם באופן מוחלט בריבונותה של האשה. הם עדיין בחזקת פרוצים, אם היא אינה מיטיבה לשמור עליהם בהתנהגות "הולמת". תמיד ניתן להציע הצעה מגונה, תמיד ניתן לשלוח יד, לעבור את הגבול, ואין די בכך שהיא תגיד "לא". אין די בכך שהיא תביע התנגדות. הרי כשאשה, ובמיוחד אשה נאה ומושכת, אומרת לא, למה באמת היא מתכוונת?

המחקר הפמיניסטי הראה כיצד אחת הדרכים של תרבות גברית הגמונית לדכא נשים דומיננטיות וחזקות היא להפוך את תדמיתן ממלאך למפלצת. מקרה אינס הוא דוגמה נוקבת לכך. מאשה שכונתה על-פי הכתבה כ"היא-נס" מבחינת עשייתה ופועלה, היא נהפכה לאשה המתוארת כלילית תחבולנית ומפלצתית שהפילה את כל נציבות המשטרה בפח.

ההתפתחויות האחרונות, המגלות עד כמה המשטרה חולה בנגע ההטרדות המיניות, מוכיחות עד כמה גבולות הגוף של נשים בישראל – בנות 17, בנות 30 או בנות 50, תמות או לא – עדיין רחוקים מלהיות מוגנים באמת. וזו, מר ברקאי, סיבה קצת יותר ראויה לחוש אי-נוחות ביחס אליה.