השבוע הזה היה שבוע דייוויד לנדאו, שמת מוקדם מדי, ביום שלישי שעבר. אמנם חלף עשור מאז שעבדנו יחד, ואך טבעי שתקופת כהונתו כעורך "הארץ" – החוליה הבאה אחרי בשרשרת עורכי העיתון – הרחיקה בינינו יותר משקירבה. ועם זאת, אני נוטה לייחס משמעות יתרה ל-12 שנות עבודתנו המשותפת ולקשר בינינו, שלא היו לי עוד כמותו.

טעות נפוצה היא לחשוב ש"הארץ", שבו הכרנו ופעלנו, הוא גוף המונע על-ידי קולקטיביות רעיונית. ההפך הגמור הוא הנכון. בתוך מסגרת ההסכמה הרחבה על כמה תפיסות יסוד, הן באשר לחברה ולמדינה והן כלפי תפקיד העיתון בחברה ובמדינה, מתקיים שיח ביקורתי שוטף – בין חברי המערכת לבין עצמם ובין השקפת עולמו של כל אחד מאלה לזו של העיתון, המבטאת קו מערכתי עצמאי. רק ממרחק השנים אני מבין עד כמה השיח הפוליטי-חברתי הזה חסר לי, ועד כמה מעטים ונדירים המקומות שבהם הוא מתקיים מאליו, ללא תכלית שניתן להציגה בטבלאות ומספרים בדו"חות התקופתיים. אלפי שעות שיח כזה הזינו רבבות מאמרים וגיבשו מאליהן קבוצת חשיבה שתשומותיה תרמו, יש לקוות, לעיצוב פני החברה והמדינה.

כשאני חושב על דייוויד, אני חושב שסביבה מערכתית כזו היתה הרבה פחות מעניינת לולא הוא היה חלק ממנה. הוא היה כוח מוביל, נלהב, מקורי, ייחודי באורח חייו ובהיסטוריה האישית שלו, ובו בזמן שימש האיש הנסער, האכפתי, השש לכל עימות אינטלקטואלי, בתפקיד הקנרית שהחזיקו כורי הפחם במעמקי המכרה כסמן לאפשרות קיומם של חיים: אם הוא כאן והוא איתנו – הסביבה נקייה ממזהמים ואפשר להמשיך בעבודה.

כשאני חושב על דייוויד אני חושב על אדם שבחר באומץ את אורחות חייו, שהטיל את פתקי הבחירה שלו ודבק בבחירותיו. כך נהג כשעזב את לונדון ועלה לכאן ערב מלחמת ששת-הימים, וכך כשהיה לעיתונאי וכשהוביל את המרד על זהות עיתונו, ה"ג'רוזלם פוסט". המעניין הוא שדייוויד שמר על קשר חי ונמרץ עם פתקי הבחירה שעליהם ויתר. יש אנשים שדו-תרבותיות היא להם עילה להתנשאות, שהרי הם תמיד יודעים משהו מהותי על עולמות שהחד-תרבותי המצוי מכיר רק במישור האפיזודי. דייוויד, לעומת זאת, נראה נבוך מן ההיברידיות הכפולה הזאת. נבוך משום היותו נטוע הן בעולמות התורה והן בחבורות הכפירה; בגלל יכולתו להגיע לשיח אינטימי עם אישים במנעד שבין אריאל שרון לעובדיה יוסף; בגלל היותו ישראלי מובהק בעברית רהוטה ובמבטא צפון-לונדוני בולט, בלי שחדל להיות בריטי-מונרכי מזוקן חובש כיפה ודובר יהודית.

לא פעם תהיתי לאיזו מפלגה הוא נוהג להצביע, כאן או שם, אבל מגוון האפשרויות שעמדו בפניו היה רחב מכדי לנחש, ולמרות הסקרנות – לא שאלתי.

חבר דמיוני

דייוויד לנדאו הוא אחד האחרונים, בוודאי בין העיתונאים, שהתואר אינטלקטואל עדיין יושב עליו כז'קט טוויד סקוטי מהוּהַּ כהלכה – ואכן מספידיו הרבו להשתמש בתואר זה בלי אירוניה וללא צרימה. זו, כשלעצמה, מחמאה מובהקת בימים שבהם "אינטלקטואל" היא מלת גנאי, הנרדפת רק ל"פרופסור". דייוויד היה גם פרזנטור נמרץ של ידע, עמדות ודעות. נרגש, סוער, תיאטרלי, נוקב. עיתונאי בשיטת סטניסלבסקי.

בזמן האחרון אני מרבה להיוועץ בדייוויד. ליתר דיוק, אני שואל את עצמי מה היה חושב בעניין זה או אחר, ומוצא את עצמי מתווכח איתו. זה קרה עוד בחייו ונמשך לאחר מותו. ולא רק בגלל המחסור בחברים עיתונאים להחלפת דעות, אלא גם משום שאין היום בעלי טור בעיתונות שאינני יכול לצפות באחוזי דיוק גבוהים מה תהיה עמדתם הקבועה בכל עניין.

הגיוון המחשבתי של דייוויד היה כזה, שתוצריו היו לא פעם בלתי צפויים, והצורך לגבש עמדה עצמאית בכל נושא מיתג אותו כמפתיע סדרתי. רק אדם מאמין בעל תודעה אמונית עמוקה היה יכול להתנגד לליקוט המתוקשר של שיירי גופות הרוגי התקרית הקטלנית בציר פילדלפי, בטענה הרציונלית שאין לכך משמעות – ולהוכחה גייס את ששת המיליונים שנותרו חקוקים בתודעתנו על אף שגופותיהם המתות לא הותירו זכר.

חשבתי על דייוויד בעת קריאת מאמרו של גדעון לוי "רק לא הרצוג" (1.2.15), שבו כתב כי "יש רק תסריט אחד גרוע יותר מאשר תסריט בחירתו מחדש של בנימין נתניהו: בחירתו של יצחק הרצוג (וציפי לבני). עוד כהונה של נתניהו היא אסון; נצחונו של המחנה-הציוני עלול להתגלות כאסון גדול עוד יותר". שאלתי את עצמי אם דייוויד העורך הראשי היה מקבל לולאה דיאלקטית שעל-פיה "מפלגת השלום הישראלית [שגם היא מפלגת כיבוש] תסמם את העולם, והוא, בייאושו, שוב יתפתה ליפול במלכודת הדבש".

אני מניח שגם אם דייוויד הוקיר את גדעון לוי, היה מסתייג עמוקות ממאמר כזה, הן בגלל השקפת עולמו הרב-שכבתית, והן בגלל האופטימיות האמונית הטבועה בו. דייוויד לא היה חושד בלוי או בעורכיו בציניות, ומנגד, לא היה מכיר במושג כמו טראפיק, שסוג מסוים של כתיבה מקפיץ את מדדיו. אני מקווה שהיה מסכים איתי שהפוזה שמשמעותה אין מפלגה כלל-ארצית הראויה לי – למאוויים המיוחדים שלי ולפתק שלי – היא קלישאה ריקה. אני מניח שגם אם היה מפרסם מאמר כזה בשם חופש הביטוי וכחלק מ"קשת הדעות", כפי שנהגתי לעשות בזמני, היה מדללו בכמה מאמרי תגובה המסייעים יותר בחידוד המחשבה.

חשבתי על דייוויד כשקראתי את ניסן שור, המייצג ההגותי של אחד הזרמים בתל-אביביות העכשווית. שור הכריז בטורו ב"טיים-אאוט" (25.1.15): "אני ישראלי, יהודי, פריבילגי ושמאלני – ולכן אצביע לחד"ש". יתרה מזאת, שור איתגר את השיח הפוליטי השמרני במשפט המחץ: "שמאלנים אמיתיים לא אמורים להצביע לעצמם. אני מצביע למפלגה ערבית".

בעת קריאת טורו של שור, חשבתי שדייוויד הוא אחד מהמעטים שמסוגל להתמודד עם אמירה כזאת בדרך שאינה קלישאית. הרצתי בראש שיחה שבה דייוויד – שכעורך "הארץ" בעת ההתנתקות בוודאי תויג כשמאלן פוליטי – מגונן על גישת שור בטענה שיש בה מחוות נדיבות לרעיון הדו-קיום וסולידריות עם המקופחים. אני מניח שבתגובה לכך הייתי טוען שזוהי פסגת הנרקיסיזם – מין אלטרואיזם אורבני נוח ועדכני – לתרום את פתק הבחירות שלך לנצרכים ועוד להכריז על כך מן המקפצה. הייתי שואל את דייוויד אם בעולם שבו שמרנים ולייבור נאבקים על הנהגת הממלכה-המאוחדת, היה מתחמק ביום הבחירות מן הבחירה הנדושה בין שני המחנות ומפנק את עצמו בהצבעה למועמד של מפלגת מיעוטים בדלנית כמו המפלגה הלאומית הסקוטית, באותה רוח נדיבות. אני יכול לנחש את תשובתו, שהיתה נפתחת ב"זה אינו מקרה דומה".

היפה הוא, שאלו אינן אפשרויות הדיון היחידות בינינו בנושא. בה במידה יכולים היינו להחליף תפקידים, מה גם שבצעירותי העצבנית הצבעתי למפלגה יהודית-ערבית בלי לנסח לעצמי בבהירות את הנימוקים לכך, מעבר לתיעוב כלפי המפלגתיות הממלכתיות של אותם ימים. אני רואה בדמיוני את דייוויד טוען בלהט שפתק הצבעה הוא נר חנוכה, ונועד לתכלית מקודשת אחת: לביטוי עצמי ישיר בשאלה מיהי המפלגה שאמורה להנהיג את המדינה והחברה בארבע השנים הבאות.

התנצלות והבהרה

דייוויד לנדאו היה ראשון למופתעים כאשר עמוס שוקן פנה אליו תוך דילוג על סדרה של מועמדים מתוך העיתון ומחוצה לו. לפי שוקן, תגובתו הראשונה של דייוויד להצעה להיות עורך "הארץ" היתה: "זה לא יכול להיות, הרי אינני אחד מכם; לא גדלתי על מה שאתם גדלתם, החינוך שלי בבריטניה היה אחר, יחסי לדת אחר". כידוע, דייוויד לקח את התפקיד – וטוב שלקח. ומה שהציג בגילוי לב כחסרונו התברר דווקא כיתרון שבו.

ברכת הדרך שנתתי לדייוויד בהישמע בשורת המינוי היתה מסויגת. וזאת הזדמנות לספר על התנצלות מאוחרת, שהבעתי בפניו בשנת חייו האחרונה על התנהגותי כלפיו. באביב 2004, בסערת הנפש של חילופי העורכים על רקע האווירה הרעילה שליוותה את פיצול מערכת "הארץ" לשתי מערכות נפרדות, ניקרה בי ספקנות חמצמצה באשר ליכולת העמידה של דייוויד בפני עוצמת הפיצול המתקרב – ולא הסתרתי אותה מפניו. בשיחות המעטות שקיימנו לקראת העברת התפקיד חזרתי ואמרתי לו: אסור לך להיות אסיר תודה על שנבחרת לתפקיד הזה. מרגע שאתה נכנס לתוכו עמדתך שוות ערך לזו של המו"ל, ולפעמים אסור לוותר לו, ודווקא בשאלות הכי קשות. יותר משהאמירה הזאת היתה בגדר עצה מתנשאת למחליפי, היה בה משום הימנעות מהבעת אמון.

ככל שחלף הזמן נראתה לי האמירה הזאת מכוערת ובלתי הוגנת. היום ברור שכוחות השוק האדירים הפועלים על המו"לות העיתונאית כמעט אינם מאפשרים לעורך לזקוף את קומתו, לאתגר את צורכי הבעלים ולשרוד בתפקידו. דייוויד היה אמנם ליברל מובהק, אבל נמנה עם האורתודוקסיה העיתונאית התובעת אמונה שלמה ונטולת ציניות במקצוע ובשליחות שבו. הייתי צריך לדעת שהוא לא היה יכול לנהוג אחרת משנהג, ושלא יתכופף בפני שום כוח שיפגע באמונתו.

דייוויד היה עורך "הארץ" הראשון שנדרש להסכין מיום כניסתו לתפקיד עם הצמצום הדרסטי במרחב הפעולה בעיתונו ובעיתונות הכתובה בכלל, שחוללה המהפכה התקשורתית. חובתי כלפיו היתה להתגבר על חששותי ולקבלו במאור פנים. במבט לאחור, רק אדם החף מכל אינטרס זר, כמוהו, יכול היה להכניס את "הארץ" לעולם החדש, התועלתני, השרדני, בלי להפוך בעצמו לחלק ממנו. דייוויד תרם כעורך ראשי לייצוב מערכת העיתון – בתנאים קשים משהיו בזמני – והוליך אותו, בלהט האמונה בשליחות העיתונאית, דרך משברים מקומיים ועולמיים, עד שהעביר את הפיקדון בזהירות הראויה לידי החוליות הבאות בשרשרת.

בתקופת מחלתו התחדש הקשר בינינו, כשאנו פטורים מנטל עבודת העיתון ומכסאו המחשמל של העורך הראשי. יום אחד אמרתי לו: אני חייב לך התנצלות גדולה, על שהטלתי ספק ביכולתך להתמודד עם הלחצים שבתפקיד, ואני מתבייש ומצטער. דייוויד פטר את דברי בביטול ועבר הלאה בלי לתת סימן אם ועד כמה נפגע.

אני אסיר תודה לו על כך, והרבה יותר מזה על כל היתר.