בהרצאה שנשא ב-1972 הקדיש הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה כמה מלים לסקרי דעת קהל (תרגום ההרצאה לעברית ראה אור בספר "שאלות בסוציולוגיה", הוצאת רסלינג). הבעיות שהעלה בורדייה בנוגע לסקרי דעת קהל שונות מאלו שמעסיקות את מרבית מבקריהם. בורדייה לא התמקד בגודל המדגם הראוי מבחינה סטטיסטית או באפשרות שהטיה בנוסח השאלה תשפיע על התשובה. במקום זאת טען לבעיות מהותיות בהרבה והעלה טענה מהפכנית, ולפיה דעת הקהל אינה קיימת. בין היתר הדגיש את חשיבות ההבחנה בין בעלי הדעה, אלה המשיבים על שאלות הסוקרים, למי שמצהירים כי אין להם דעה. כמה מהם גברים וכמה מהם נשים? כמה מהם משכילים וכמה אינם משכילים? מי בחברה נתונה מרשה לעצמו להחזיק בדעה ולהביע אותה?

שאלות אלו יפות גם לסקרי דעת קהל הנערכים בישראל דרך קבע, ובמיוחד לפני תקופת בחירות. אלא שבישראל יש תופעה נוספת שיש לקחת בחשבון כשבוחנים את "דעת הקהל" ביחס לסוגיות שונות: לא תמיד מפנים מכוני הסקרים את השאלות על עתיד המדינה למדגם המייצג את כל אזרחיה.

כן, זה נשמע מוזר, כמעט בלתי הגיוני, ובכל זאת זו המציאות שאנו חיים בה. כלי תקשורת מפרסמים דרך קבע תוצאות של סקרי דעת קהל שנערכו בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בלבד מקרב אזרחי ישראל. במלים אחרות, סקרים המתעלמים מכחמישית מאזרחי המדינה. במקום שה"הביטוס", אם לשאול את המושג שטבע בורדייה, יגרום לישראלי להודיע לסוקר כי הוא מחזיק בדעה פוליטית זו או אחרת, או דווקא שאין לו דעה כלל, מכוני הסקרים וכלי התקשורת בישראל הם שקובעים זאת עבורו, הם שמבהירים לכחמישית מאזרחי המדינה: לכם אין דעה, דעת הקהל שלכם אינה קיימת.

בעוד שב"וואלה" העניקו לאזרחים לא-יהודים את הזכות להשיב לשאלה על הבחירה בקלפי, הם שללו מהם את הזכות להביע את דעתם בשאלות אחרות, אף כי לזהות ראש הממשלה תהא בוודאי השפעה על חייהם של יהודים ולא-יהודים כאחד

קחו לדוגמה את הסקר שפורסם בשבוע שעבר באתר "וואלה", אחד משני האתרים הגדולים והפופולריים במדינה. הסקר נפתח בתוצאות שהתקבלו לשאלה הברורה מאליה בימי טרום-בחירות: "אילו הבחירות לכנסת היו מתקיימות כיום, לאיזו מפלגה היית מצביע?". סקר זה נערך, כך נכתב בסיום הידיעה, "על בסיס ראיונות טלפוניים של 500 נשאלים בגילים 18 ומעלה, המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל".

בכתבה של "וואלה" משובצים גם ממצאים ביחס לשאלות אחרות. "מי לדעתך מתאים יותר לכהן כראש ממשלה? – בנימין נתניהו, יצחק הרצוג או לא יודע/אף אחד מהנ"ל". וכן: "האם אתה מעוניין שנתניהו ימשיך לכהן כרה"מ? – מאוד מעוניין, די מעוניין, לא כל-כך מעוניין, כלל לא מעוניין, לא יודע/מסרב".

אפשר לבחון את התוצאות שהתקבלו במענה לשתי השאלות הללו ולנסות ללמוד על מידת הפופולריות של ראשי שתי המפלגות הגדולות, ואפשר, במקום זאת, לקרוא בגוף הידיעה וללמוד כי התשובות לשאלות הללו, להבדיל משאלת ההצבעה בקלפי, התקבלו מ"ניתוח ראיונות טלפוניים עם 425 נשאלים, המהווים מדגם אקראי ומייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל". כלומר, בעוד שהסוקרים והאתר העניקו לאזרחים לא-יהודים של מדינת ישראל את הזכות להשיב לשאלה על הבחירה בקלפי, הם שללו מהם את הזכות להביע את דעתם בשתי השאלות הפוליטיות האחרות, אף כי לזהות ראש הממשלה תהא בוודאי השפעה ממשית על חייהם של יהודים ולא-יהודים כאחד.

נוסף לתהיות טכניות (האם הסוקרים נטלו את התשובות לשאלות הללו מכל הנסקרים ואחר-כך פשוט התעלמו מהתשובות שקיבלו מלא-יהודים? כיצד ידעו מי יהודי ומי אינו יהודי? האם שאלו ישירות ולפי התשובה שקיבלו ידעו אם להפנות שאלה אחת או שלוש?) עולה קושיה עקרונית בהרבה: מדוע כלי התקשורת בישראל מבצעים מעשה עיתונאי מגונה שכזה? מדוע לא לאפשר לאזרחי המדינה שאינם יהודים להביע את עמדתם בשאלות הנסקרות כמו כל אזרח אחר? כיוון שהסוקרים ממילא ביצעו סקר בקרב מדגם המייצג את כל אזרחי המדינה, כיוון שממילא יצרו קשר עם מספר נשאלים מייצג מקרב האוכלוסייה הלא-יהודית, דומה כי פסילת דעתם היא תוצאה של החלטה עריכתית להביא לפרסום ממצאים של סקר אפרטהייד, במקום סקר דעת קהל שוויוני.

בחירות באבו-גוש, 2009 (צילום: נתי שוחט)

המקרה של סקר "וואלה" אינו יחיד, למרבה הצער. העיתון "ישראל היום" נוהג דרך קבע להפנות את שאלות סקריו למדגם המייצג את האוכלוסייה היהודית בלבד במשך כל ימות השנה, וגם כלי תקשורת אחרים חוטאים בכך. שני אתרים הפונים לאוכלוסייה הנשית בישראל, "סלונה" ו"און לייף", פירסמו בשבועות האחרונים ממצאי סקרים שערכו לקראת הבחירות בקרב נשים בלבד. סליחה, בקרב נשים יהודיות בלבד.

המונח "סקר אפרטהייד" אולי נשמע טעון במידה מוגזמת, אולם הוא הולם להפליא את המצב. ראשית, מפני שהסוקרים וכלי התקשורת מפרידים בין בעלי הזכות לדעה (יהודים) לבין מי שאסור שתהיה להם דעה (לא-יהודים). שנית, משום שבמשטר האפרטהייד בדרום-אפריקה רק לבנים הורשו להצביע במערכות הבחירות ולהשפיע באופן ישיר על עתידם. נכון, בישראל מתירים ללא-יהודים אזרחי המדינה להצביע בבחירות ואפילו מתירים להם להביע את דעתם בסקרי דעת קהל המבקשים לנבא את תוצאות הבחירות, אולם מניעת האפשרות מלא-יהודים להביע את דעתם הפוליטית בשלל נושאים אחרים היא מדרון שאין חלקלק ממנו.

לסקרי אפרטהייד השפעה החורגת מזו של סקרים רגילים. הם לא רק אומרים לציבור "מהי דעת הקהל", הם גם אומרים לו מיהו הקהל הראוי להביע את דעתו. בכך הם מכינים את הציבור לסקר מקיף וחשוב במיוחד שאולי יתקיים בעתיד – משאל-עם כללי שבו יידרש הציבור בישראל להחליט על נסיגה מהשטחים שכבשה המדינה ב-1967 (חוק המחייב לקיים משאל-עם על נסיגה משטח שבו שולטת כיום מדינת ישראל התקבל בכנסת בשנה שעברה וקבע כי רק אם ההחלטה על הנסיגה תאושר בכנסת ברוב מיוחס של 80 ח"כים, ניתן יהיה להימנע מלקיים משאל-עם בסוגיה). האם במשאל-עם כזה, על נסיגה ישראלית משטח שבשליטתה, תאפשר מדינת ישראל לאזרחיה הלא-יהודים להביע את עמדתם? האם הציבור היהודי יאפשר זאת?

Read this article in English