צל"ש וצל"ג

העיתונים מציינים היום את חלוקת העיטורים לחיילים שלחמו במבצע "צוק איתן". הנה כך, בסדר יורד:

ב"מעריב" חלוקת העיטורים מקבלת הפניה בולטת בשער, בליווי תמונה, אולם ממוקמת בתחתיתו, מתחת לכותרת שמנה על מערכת הבריאות. "סיפורי הגבורה הם רבים. גבורה זו שייכת לכלל המשתתפים במערכה" הוא הציטוט האבירי של גנץ, שנבחר לשער. הידיעה עצמה היא ידיעת כיתוב תמונה קצרה בעמ' 6, מאת נועם אמיר, המזכיר גם את החללים במערכה. שתי הידיעות האחרות באותו עמוד הן שיבוץ כמעט חתרני בסטנדרט הכנוע של עיתוני ימינו: "אנשי חינוך: לא נגיע לעבודה בלי מימון לרכבים ממוגני ירי" (בבקעת הירדן) ו"'דגל שחור' מעל תקיפות של בתים ברצועת עזה" (דו"ח בצלם על "צוק איתן").

בתחתית שער "הארץ" הפניה נחבאת אל הכלים לידיעה של הכתבת הצבאית גילי כהן: "חולקו עיטורי 'צוק איתן': כך סיכל סרן בשריון חטיפת גופה של חייל". הנה ציטוטים שמביאה כהן משניים מהחיילים המעוטרים: "מעמד זה הוא מעמד מורכב בעבורי, המציף רגשות מעורבים – עצב ושמחה, גאווה ומבוכה, וכמובן חיים ומוות"; "אני לא חושב שעשיתי פה משהו מעל ומעבר. היה אירוע, כמו שמצופה מכל קצין וחייל לחתור למשימה – בעיני זה דבר טריוויאלי". הפשטות והישירות העולות מדברי הלוחמים הן ניגוד עז לציטוטים שבידיעה מדבריו של נותן האותות, הרמטכ"ל: "חוליה נוספת בשרשרת הגבורה"; "אויבינו מדברים הרבה, אך עינינו פקוחות" וכיוצא באלה.

ב"ישראל היום" מוקדשת כל המחצית העליונה של השער לדברור הטקס תחת הכותרת הראשית "בהצדעה". כמעט כל הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לטקס. הידיעה אופיינית לעיתון: אין בה עבודה עיתונאית עצמאית (ב"הארץ", למשל, טרחה הכתבת לראיין את אחד ממקבלי העיטורים), היא מתמקדת בטפל ("חריגה היתה סיירת מטכ"ל, שלא שלחה את מפקד היחידה עם דגל בשל ענייני סיווג"), מפגינה חיבה עזה לטקסיות וסמלים ("חריגה היתה סיירת מטכ"ל, שלא שלחה את מפקד היחידה עם דגל בשל ענייני סיווג"), ומציעה מינימום מידע במינימום מלים (תכלס, לא העסקה הרעה בשוק).

הכתבת, לילך שובל, אף מציינת שמדובר ב"טקס מרגש", על אף שבשורת הקרדיט היא מוגדרת כ"כתבתנו לענייני צבא" ולא כתבת לענייני צבא ואבחון רגשי. קורא מזדמן שיאסוף את החינמון מקרן רחוב בציפייה לקרוא על מעשי הגבורה של החיילים המעוטרים יתאכזב, אלא אם כן יסתפק בשתיים-שלוש שורות תמציתיות המוטמעות בתוככי הסיקור.

העיתון שמקדיש לטקס את תשומת הלב הרבה ביותר הוא "ידיעות אחרונות", ואין בכך הפתעה: העיתון עסוק כבר שבועות ארוכים בהכנת הקרקע לשער החגיגי שהוא מציע היום, בפרישת גליון חג. כבר עם תום המבצע איתרו בעיתון את פונד ("סגן איתן") וניכסו את גבורתו, ובהמשך העניקו עוד ועוד שטח מערכתי לסיקור נושא העיטורים – נדמה שהרבה-הרבה יותר משניתן לכל אספקט אחר, ביקורתי או לא, של המלחמה. היום מקבל סיקור הטקס את כפולת העמודים הפותחת ואת עמ' 3, והם נוטפי שמאלץ דביק ("ישראל היפה", "תודה, גיבורים", "אך באותם רגעים, כשהילת הגבורה הצבאית של בנו אופפת את האולם", "אין לנו טובים מכל אלה" וכיוצא באלה), כמיטב המסורת של הצהובון הוותיק.

כיצד אפשר להסביר את הבחירה המערכתית של "ידיעות אחרונות" להעמיד נושא צדדי כמו קבלת מדליות בראש הסיקור של המלחמה האחרונה, ולהגיש אותו סכריני, מוגזם ובומבסטי – ההפך מהמסרים הצנועים והאמיצים של הלוחמים המעוטרים עצמם? האם מדובר בשת"פ עם דובר צה"ל, עוד עסקת בלעדיות פסולה ומוכחשת תמורת התמסרות מרצון; באיזון ציני שעושה העיתון הרוכב על גבורת הלוחמים כדי לעמעם את התגובות הציבוריות השליליות בשל הקמפיין הפוליטי שהוא מנהל נגד ראש הממשלה; בסתם התנהלות שגרתית אופיינית?

ואם אלו האפשרויות, מה אכפת אם התשובה היא א', ב', ג' או ד'. כל התשובות נכונות.

מערכת הבריאות

"קריסת מערכות" היא הכותרת הראשית של "מעריב", המתייחסת למשבר כביכול במערכת הבריאות. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת על השער כותרת בולטת שלשונה: "לא רק הקשישה: כולם במסדרון". גם ב"הארץ" מתפרסמת בשער כותרת בנושא: "העומס בבתי-החולים: 10 שעות במיון ברמב"ם". הכותרות אינן מפרטות מי יזם את הפרסומים, אולם ברור כי מדובר בבתי-החולים הממשלתיים או במשרד הבריאות עצמו (המתנהל, כזכור, ללא שר, וראש הממשלה מחזיק בתיקו). ההפניה הזעירה על שער "ישראל היום" מתמצתת: "שיא של עומס בבתי-החולים: המיון בשיבא עם 300% תפוסה; משרד הבריאות: 'נדרשת תוספת משאבים'".

שרה

"המבקר יפרסם דו"ח על מעון נתניהו תוך שבועיים; 'חשש למעשה פלילי'", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הדו"ח עוסק בהוצאות הבלתי מוצדקות לכאורה של כספי ציבור, גם במעונותיו הפרטיים של ראש הממשלה. המבקר העביר בנוסף לבחינת וינשטיין את החומרים בפרשות הבקבוקים וריהוט הגן", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של רויטל חובל ויהונתן ליס.

מתחת לכותרת הראשית נדפסת הפניה לחשיפה עסיסית של ברק רביד: "המשימה מס' 1 של קשבי מערך ההסברה: מעקב אחר פרסומים על משפחת נתניהו". כדאי לקרוא את הכתבה ולהיזכר במלל ששיחרר לאוויר בימים האחרונים ובשנים האחרונות בן כספית בנוגע לשרה נתניהו והשפעה הפסולה על בעלה ועל ענייני המדינה. כספית סיפק אינסוף פובליציסטיקה, טונות של התלהמות ופיסות עובדתיות מקריות וטפלות. לאחרונה גם חשף, בחוסר מודעות משווע, כי הוא מחזיק במידע משמעותי הרבה יותר, לדבריו, אך הוא שומר אותו אצלו כי הוא מפחד מנקמה (אני הייתי מהמר דווקא על פחד מכך שיגלו כי הוא מאיים באקדח ריק).

ובכן, בימים האחרונים מדגים "הארץ", עם חשיפה אחרי חשיפה, כיצד עושים זאת. בלי לפחד ובלי להישען על פובליציסטיקה ארכנית וסיפורי אווירה קטנוניים.

יוקר המחיה

"המדינה הקפיצה את עלות הפיתוח במכרזי הדיור", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "היטלי הפיתוח במכרזים לבניית דירות שהוציאה המדינה בשנה שעברה זינקו בעשרות אחוזים", נכתב בכותרת המשנה. "הסיבה: במשרד האוצר סירבו לממן את עלויות הפיתוח וגילגלו אותן על היזמים. המשמעות: פגיעה משמעותית ברווח שייוותר ליזמים, שעשויים להעלות את מחיר הדירה לקונים. הקבלנים מזהירים שהעלייה בהוצאות הפיתוח תביא לכשלון המכרזים במסגרת תוכנית מחיר מטרה".

הכתבה עצמה, של דותן לוי, מציגה תמונה מורכבת ואינה מצליחה לשכנע כי הכותרת הנחרצת מוצדקת. על אף שגם בכתבה עצמה חוזר לוי על הקביעה כי המדינה הקפיצה את עלויות הפיתוח במכרזי "הסכם גג" ו"מחיר מטרה", הרי שמפירוט הדברים שהוא מספק משתמע כי סבסוד העלות כלל לא היה נהוג בעבר וכי במסגרת התוכניות הללו נופחה העלות בתכנים שלא היו בה בעבר.

למעשה לוי אף רומז כי גובה העלות עצמו מושחת: "אלה הפכו מהסכמים שמטרתם כיסוי הוצאות מינימלי למתכון בדוק לסחטנות ולהצבת דרישות ותנאים שנוצלו לשדרוג של הערים". משרד השיכון היה להוט לקיים את הסבסוד בכל מקרה, משום שתוכנית "מחיר מטרה" היא תוכנית הדגל של השר אורי אריאל ומשום שהטיפול ביוקר הדיור הוא מן הסתם המטרה הפוליטית הראשונה במעלה שלו. על רקע זה מותר להניח כי למשרד האוצר היו סיבות לסירוב לסבסוד. ואכן, בתוככי הכתבה מזכיר לוי כי:

גורמים בענף מתארים מצב שלפיו באוצר רואים בתוכנית 'מחיר מטרה' מניפולציה שלילית על הקרקעות, והתנגדו לכך שהתוכנית קובעת כמה ימכרו ולמי – הן לאור העלויות הרבות והן לאור הערכה שהתוכנית לא תשיג את מטרתה".

אם כן, מדובר בוויכוח בין שני משרדי ממשלה באשר לאופן יישום תוכניות להורדת מחירי הדיור. נכון, זו כותרת הרבה יותר משעממת – אבל בניגוד לכותרת (הראשית!) שבחרו ב"כלכליסט", היא גם מדויקת.

לעומת מסגורה של הכתבה הראשית של "כלכליסט", זו של הכתבה הפותחת נדמה אמין וישיר ותואם את תוכני הכתבה. "למה לאף אחד אין אינטרס שהארנונה תרד", נכתב בכותרת "ניתוח 'כלכליסט'" של עמרי מילמן. "הרשויות רוצות להגדיל את תקציבן, באוצר מנסים לחסוך כסף לקופת המדינה, ובמשרד הפנים רוצים לשמור על ראשי הרשויות בעלי הכוח הפוליטי מרוצים", עונה כותרת המשנה.

שחיתות

"בלי חשבון: המדינה משלמת החזרי הוצאות כפולים לשרים לשעבר", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "רק איום בעתירה שיכנע את משרד האוצר לחשוף את הנתונים על החזרי הוצאות הטלפון לשרים לשעבר. רבים מהם תובעים כספים גם מהאוצר וגם מהכנסת. ההחזרים ניתנים גם לאלמנותיהם, למנכ"לי משרדים ונגידים לשעבר, ואפילו לשרים שהורשעו בעבירות שיש עימן קלון", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של טלי חרותי-סובר ומסתיימת בשורה "משרד האוצר: 'הנושא נמצא בתהליך הסדרה'".

(אגב, באתר ממוסגרת הכתבה בסופרלטיב "בלעדי" – אך ב"דה-מרקר"לא השיגו את המידע, אלא קיבלו אותו מהתנועה לחופש המידע. כך גם, למשל, כתבה של נמרוד בוסו שהתפרסמה בעיתון לאחרונה היתה שאובה מגוף שמאל בשם "מולד". אין בכך כדי להטיל דופי בפרסומים או לפקפק בחריצותם של הכתבים, אלא רק להצביע על עוד תופעה פרי המשבר הכלכלי בעיתונות, של מיקור-חוץ גם של עבודה תחקירית.)

"לקחת את קק"ל מהשרים", נכתב בכותרת תמצית טור של שאול אמסטרדמסקי המופיעה על שער "כלכליסט". "במכתב ששלחה אתמול המשנה ליועץ המשפטי לממשלה למזכיר הממשלה, היא כתבה במפורש ששר שאינו שר הבינוי אורי אריאל צריך לקחת אחריות לעניין קק"ל, כי אריאל עצמו מנוע מלעסוק בנושא", נכתב בתמצית. "המכתב, השני בנושא בחודשים האחרונים, נשלח מאחר שאף שאריאל מצוי בניגוד עניינים, הוא החל לקדם את היפרדותה של קק"ל מהמדינה.

"בין השתיים שורר קרע על רקע נסיון האוצר לחייב את הקרן להעביר למדינה מאות מיליוני שקלים בכל שנה למטרות שהמדינה תחליט עליהן בשקיפות ועל-פי קריקטריונים ברורים שתקבע. אלא שלנוכח הזיקה המתגברת בין קק"ל לפוליטיקאים, אולי הפתרון הוא לא להעביר את האחריות על הטיפול בה לשר מסוים, אלא דווקא לדרג המקצועי. ממילא מי שיכינו את עבודת המטה הזאת הם הפקידים, ולא השר".

"רשות החברות הממשלתיות בוחנת מיזוג בין תש"ן וקצא"א", נכתב בכותרת ידיעה של ליאור גוטמן ב"כלכליסט". "המיזוג בין שתיים מהחברות הבולטות במשק האנרגיה אמור לאפשר את המשך הפעילות של קצא"א, שנתיים לפני פקיעת החוק המסדיר את פעילותה", נכתב בכותרת המשנה. קצא"א היא חברה שבשל סכסוך משפטי עם איראן, זוכה למיסוך על פעולותיה באדיבות הצנזורה הצבאית.

"יאיר לפיד פירסם תוכנית חדשה למאבק בשחיתות", נכתב בכותרת ידיעה של רוני זינגר ב"כלכליסט".

עתידות

בקרוב צפוי לעלות ב"ידיעות אחרונות" קמפיין נגד שחיתות שלטונית. פרזנטור כבר יש.

נוחי דנקנר

"נאמני הסדר החוב באי.די.בי פעלו לצירוף שמות נוספים לצו העיקול נגד נוחי דנקנר", כותב גולן חזני ב"כלכליסט". "בשבוע שעבר צורפו מודי כידון ודני דנקנר לצו".

ענייני תקשורת

שחיתות ותקשורת. "האם זהו מקרה שגם לפישמן וגם לדנקנר יש או היתה שליטה בעיתונים, אף שלכולם ברור כי אלה אינם עסקים נושאי תשואה גבוהה והם רק מכבידים על התזרים העסקי של הקבוצה?", שואל איתן אבריאל (ולא בפעם הראשונה או השנייה בתקופה האחרונה) במאמר ב"דה-מרקר". "דנקנר שלט ב'מעריב', שאליו הזרים מאות מיליוני שקלים מהחברות הציבוריות באי.די.בי, ואילו פישמן שולט בעיתון 'גלובס' והוא בעל חבילת מניות של כשליש מ'ידיעות אחרונות'.

"מדוע? כי האחזקה בתקשורת מעניקה לבעלי השליטה השפעה על שאר השחקנים בשוק. לעתים ההשפעה הזאת מיושמת באופן ישיר, כשהעיתון נוקט קו מערכתי שתואם את האינטרסים של בעליו. כך היה ב'מעריב' בעת שלטונו של דנקנר, וכך קורה לעתים ב'גלובס'. לאחרונה, למשל, לקח 'גלובס' את הצד של בעלי ההון במקרה של החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים לפתוח את שוק הגז לתחרות".

סבר פלוצקר (צילום מסך)

פלוצקר. סבר פלוצקר לעולם לא יזכיר את שמו של "דה-מרקר", אבל באופן מעט פתטי הוא מחרה-מחזיק אחריו כל העת, בניסיון לסכל את הרפורמות שהעיתון הכלכלי מטיף להן. אחרי שהפסיד בקרב של חברות הסלולר נגד הציבור, פונה פלוצקר לבנקים, כשברקע הצהרותיהם של כחלון (כולנו) וטרכטנברג (המחנה-הציוני) בדבר רפורמה בנקאית. "היתה בעבר עדות מובהקת אחת להעדר תחרות ראויה בשוק הסלולרי: הרווחיות יוצאת הדופן של החברות הסלולריות", כותב היום, פברואר 2015, מי שטען בלהט בטוריו שוב ושוב שאין בעיית ריכוזיות בישראל, וכעת, באיחור משווע, משנה בלאט את דעתו.

מובן שהחזרה בשאלה של פלוצקר אינה תמימה, היא משמשת רק רקע לקרב הבא של הפרשן נגד רפורמה: הבנקים בארץ, הוא טוען, אינם מרוויחים הרבה "בהשוואה לבנקאות במדינות בעלות מאפיינים דומים", ולכן – מ.ש.ל – אין בעיה של תחרותיות/ריכוזיות במערכת הבנקאית. את הקמפיין השקט של "דה-מרקר" בעד פתיחת שוק הבנקאות לתחרות הוא מכנה "דברי הבל כפולים" (כנראה בהתייחסות ישירה לטור מהשבוע שעבר).

לא רק פלוצקר כותב היום על בנקים ותחרותיות. גם מירב ארלוזורוב, בטור הפותח ב"דה-מרקר": "הרשו לי להעריך שזקן הוא ככל הנראה המפקח על הבנקים הראשון שהכהונה שלו מסוכמת באי-הצלחה בתחום התחרות – אבל הוא ממש לא האחרון. השינוי בכותרות – מהתמקדות ביציבות בלבד להתמקדות בתחרות – הוא חלק משינוי תפיסתי שעובר על ישראל. הציבור והתקשורת כבר הפנימו ש'גדול יותר ויציב יותר' זה לא בהכרח 'טוב יותר'. מי שממאן להפנים את השינוי התפיסתי הוא דווקא בנק ישראל.

"יותר מכולם, היה זה זקן שאמור היה להיות המפקח שמפנים את שינוי העידן ושינוי הציפיות מבנק ישראל. זקן הרי היה המפקח בזמן מחאת קיץ 2011, והוא היה המפקח שהתבקש ליישם את המלצות ועדת טרכטנברג בתחום הורדת יוקר המחיה הפיננסי. לשם כך גם הוקמה ועדה ציבורית, שזקן עמד בראשה והיא קרויה על שמו, שנועדה להגביר את התחרות בבנקים – 'הצוות לבחינת הגברת התחרותיות במערכת הבנקאית', או ועדת זקן.

"דו"ח הוועדה הוא מלאכת מחשבת של ביקורת על הריכוזיות, חוסר היעילות וחוסר התחרות של הבנקים בישראל. כתוב שם שהבנקים משלמים שכר מופרז לעובדיהם, שהם מפעילים 'מידה גבוהה יותר של כוח שוק על לקוחות קמעוניים בהשוואה לעסקיים' – דבר המתבטא ב'מחירים גבוהים של השירותים הבנקאיים לעסקים הקטנים', ואולי אף ב'הגבלת היצע האשראי – דבר שמשקף רמת תחרותיות נמוכה בתחום זה'.

"במסקנות הוועדה דובר על הצורך להגדיל את מספר השחקנים בשוק הבנקאות בישראל – כלומר, לאפשר כניסתם של בנקים חדשים, וכן לאפשר גם לגופים המוסדיים להתחיל להעמיד אשראי לציבור. התנאי הבסיסי לכך, כפי שהכירה בו הוועדה, הוא הקמתו של מאגר נתוני אשראי פתוח לכל. ועדת זקן אמורה היתה להיות גולת הכותרת של כהונת זקן (הוא הרי מזוהה עם הוועדה ועם הצלחתה), אבל היא לא. בפועל, ההמלצות החשובות ביותר של ועדת זקן כלל לא יושמו".

אחת הסיבות הישירות לכך, אפשר להניח, היא עיתונאים כמו פלוצקר.

יהודה שרוני תוקע בשופר, מתוך קמפיין "מעריב" (צילום מסך)

שרוני. יהודה שרוני, הפלוצקר של "מעריב", כותב במדור הדעות "מדוע לא אצביע כחלון". לא, הסיבה אינה הרפורמה המוצלחת בסלולר שהיטיבה עם כיסם של הצרכנים, אלא נסיונותיו המוצהרים של משה כחלון להבטיח נקיון כפיים במפלגתו. לפי שרוני, מדובר בכלל ב"טיקט אנטי-עסקי", והוא חובט בכחלון על כך שבמפלגתו אין "תעשיינים או אנשי עסקים בולטים". אילו אנשים כאלה יש ברשימות האחרות? ומדוע צריך ברשימה מפלגתית תעשיינים ואנשי עסקים?

בתוך המאמר מסתתר המשפט המדהים הבא: "כחלון מסרב לקבל תרומות מבעלי הון והופך למפלגה היחידה הנוהגת כך. מדוע? העדר ביטחון עצמי וכליאתו מרצון בקונספציות של עצמו היא כנראה התשובה". לא טוהר מידות חס וחלילה (אמיתי או מלאכותי – זה יתברר אחרי הבחירות, לא לפניהן). "אני לא חושב שמי שתורם למפלגה עושה זאת רק כדי לקבל משהו. האם אנשי המגזר העסקי אינם אזרחי המדינה בעלי דעה פוליטית עניינית?", ממשיך שרוני, כאילו כל שאר אזרחי ישראל, שאין ברשותם ממון רב למימון קמפיינים מפלגתיים, אינם בעלי דעה פוליטית עניינית. "פוליטיקה היא עניין של ניצול הזדמנויות", כותב שרוני בהמשך הטור. בזה הוא לפחות מבין.

"ישראל היום" מגלה את ערוץ הנקמות של ynet

ערוץ נקמות טמקא. לא מזמן כתבתי כאן על ערוץ המדיה החדש של אתר ynet. האתר, כנהוג בקבוצת "ידיעות אחרונות", אינו נוהג לסקר את עולם התקשורת, אך לאחרונה החליט לשבור את המסורת. הערוץ, והכתבת יעל ולצר, טענתי כאן, הם בעצם במה לחיסול חשבונות של הקבוצה ואנשיה עם גורמים בעולם התקשורת. היום מצטרפת ראיה נוספת לספקולציה הלא פראית: התקפה לא מוסברת ולא מנומקת על תוכנית הרדיו "מה בוער" של רזי ברקאי. ב"ישראל היום" מקדישים לכך הפניה בולטת בשער.

פרסום סמוי. הנה זה בא: "בקשה לייצוגית נגד ynet: 'מחדיר מסרים פרסומיים'", נכתב בכותרת דיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב הוגשה בקשה לתביעה ייצוגית נגד חברת ידיעות-אינטרנט בעלת אתר ynet מקבוצת 'ידיעות אחרונות', בטענה להפרת חוק הגנת הצרכן בכך שהאתר מאפשר פרסום סמוי. בבקשה נכתב כי 'בעולם המדיה האינטרנטי נחשף הציבור מדי יום בעל-כורחו לאינספור פלטפורמות פרסומיות המשולבות בתוכן וזאת בלי שקיבל גילוי נאות, נהיר ומפורש כי המדובר בתוכן ממומן המקדם עניינו של גורם מסחרי'".

שוק התקשורת. "אדם צ'זנוף, יו"ר פרטנר ונשיא קבוצת סבן: 'אם דרהי מעוניין, פרטנר תשמח לקנות ממנו את HOT", נכתב בכותרת ידיעה של אופיר דור ב"כלכליסט". "מניית פרטנר ירדה ב-37% בשנתיים האחרונות על רקע התחרות הקשה בשוק הסלולר", נכתב בכותרת המשנה. "חיים סבן, בעל השליטה בפרטנר, מופסד על ההשקעה, ובשוק התקשורת מעריכים שהוא ימכור את החברה ל-HOT. למרות זאת יו"ר החברה משדר עסקים כרגיל".

זו ידיעה מעניינת, שב"כלכליסט" מן הסתם נקראה בשבע עיניים בדרגים הגבוהים ביותר, משום שהיא עוסקת בניגודי ושיתופי אינטרסים בין חברת הכבלים הוט, שהבעלים של "ידיעות אחרונות" היה בעבר בעל מניות בה ויש לו עדיין אינטרסים משותפים בה וסביבה, לבין סבן, איש עסקים ופילנתרופ שלו "קשרים ענפים במסדרונות השלטון", כפי שמגדיר זאת דור (סבן "נזהר מלעשות כן", כותב דור ביחס לאפשרות הדמיונית שלפיה הוא משתמש באותם קשרים "לטובת החברה"), וקשרים מסוימים גם למסדרונות "ידיעות אחרונות".

חלק הארי של הידיעה מוקדש לפירוט השאיפות והמאוויים של פרטנר – עצירת או האטת הרפורמה בסלולר והאצת או התחלת הרפורמה בשוק הקווי. באופן מעניין, הרפורמה הזו תפגע בטייקון אחר, שאול אלוביץ', המחזיק בכלי תקשורת פופולרי – אתר "וואלה".

יתד. "באופן מפתיע, מי שנחלץ לשבח את רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו הוא דווקא הפרשן הפוליטי של 'יתד נאמן' אריה זיסמן, שמספר הבוקר לאן הולך הכסף מהבקבוקים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה באתר "כיכר השבת" (מקבוצת "ידיעות אחרונות"). "בשבועות האחרונים שוב מככבת שרה נתניהו, רעייתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בראש פרשות שונות הקשורות לניהול מעון ראש הממשלה, אולם באופן מפתיע, מי שבוחר לצאת להגנתה הוא דווקא העיתון 'יתד נאמן', בטאון דגל-התורה", כותב צביקה גרוניך.

אריה זיסמן על הבקבוקים של שרה, היום ב"יתד נאמן"

"במדור 'מקור נאמן' פירסם הבוקר (שלישי) הפרשן הפוליטי אריה זיסמן כי שרה נתניהו מעבירה תרומות לארגון המסייע לחולים, שאוסף תרומות רק דרך מחזור בקבוקים. 'שורות אלו אינן באות להגן על ראש הממשלה ובני משפחתו', מבהיר זיסמן בפתח דבריו, 'לנתניהו לא מגיעה הגנה כזו לנוכח התנהגותו בקדנציה האחרונה, ולנוכח הגזירות הקשות על הציבור החרדי ובעיקר על העברת חוק הגיוס המביש שייזכר לדיראון העולם – הגיוס והסנקציות הפליליות'. 'ובכל זאת', הוא מוסיף, 'אי-אפשר לעמוד מהצד לנוכח גל ההכפשות וגל הצביעות הנודף מכל פרשת הבקבוקים, כמו גם בכל הקשור לשאר הפרשות, שלפתע פתאום מתפוצצות בזו אחר זו. הכל קמפיין מתוזמן היטב'".

פרטיות. "בית-המשפט המחוזי מרכז אישר את צירוף איגוד האינטרנט הישראלי כידיד בית-המשפט להליך שמנהלת חברת צ'רלטון, מחזיקת זכויות השידור לליגה האנגלית בכדורגל, נגד שלוש ספקיות האינטרנט הגדולות", כותב אופיר דור ב"כלכליסט". "צ'רלטון דורשת מהספקיות לחסום אתרים המפירים את זכויות היוצרים שלה". האיגוד טוען כי היענות לדרישה תפגע בפרטיות הגולשים.

דוקו. גילי איזיקוביץ כותבת ב"גלריה" של "הארץ" על הבמאי המנוח ניר טויב, לקראת הקרנת סרטו "ובחרת בחיים".