מאמרו של פרופ' תומס הארינגטון, "שיעור אקטואלי בתקשורת פוליטית", שפורסם מעל במה זו, מציב בפני הקורא שאלות נוקבות רבות, אך נדמה שהחמורה שבהן היא זו: מה גורם לאינטלקטואל אמריקאי לכתוב מאמר שכל מי שחשוף לתקשורת האמריקאית רואה מיד שאין כל קשר בינו לבין המציאות?
כבר בפסקאות הראשונות של המאמר קובע הארינגטון כי:
המגזר הפוליטי ככלל, והמועמדים לנשיאות בפרט, חדלו מזמן מלחשוש שייתפסו משקרים או מציגים עמדות סותרות בצורה בוטה. הם יודעים היטב שאף אדם – לפחות אף אדם שעובד באמצעי התקשורת המרכזיים שאיתם יש להם קשר יומיומי – לא יתעמת עימם באופן גלוי בגין שקרים וסתירות כאלה".
זו טענה מדהימה. התקשורת האמריקאית אובססיבית, לעתים באופן מוגזם, בנוגע לשקרים, סתירות וטעויות עובדתיות של מועמדים פוליטיים ונבחרי ציבור. העובדה שאתר המוקדש בדיוק למטרה זו, "פוליטיפאקט", זכה ב-2009 בפוליצר – לא פרס חתרני או שולי במיוחד – יכולה להעיד על כך. מובן שאין בכך ערובה למידה שבה יפעלו המצביעים לפי הממצאים המוגשים להם, אבל הטענה שאף כלי תקשורת לא יתעמת עם מועמד לנשיאות שייתפס בשקר היא מופרכת.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש בירושלים עם מיט רומני, המועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקאית, 29.7.12 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
אם הטענה הכללית של הארינגטון – שאיש אינו מעמת מועמדים לנשיאות עם שקרים או סתירות בדבריהם – היא תמוהה, הרי שהדוגמאות שהוא בוחר הן פארסה של ממש. "מיט רומני [היה יכול] במהלך הבחירות של 2012 להשתלח ברפורמת הבריאות שהעביר אובמה בלי שמישהו טרח להזכיר לו שהרפורמה הזאת מבוססת כמעט באופן בלעדי על תוכנית שהוא עצמו הציג ויישם ברמת המדינה, כאשר היה מושל מדינת מסצ'וסטס!", כותב הארינגטון.
חיפוש קצר בגוגל-ניוז מעלה שבתקופת הקמפיין של המירוץ לנשיאות ב-2012 ערכו כלי התקשורת הבאים בדיוק את ההשוואה שהארינגטון מקונן על כך שלא נערכה: "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", "וול-סטריט ג'ורנל", CNN, "פוליטיקו", "אטלנטיק", "הפינגטון פוסט", פוקס-ניוז ועוד רבים וטובים. למעשה, ספק אם היה כלי תקשורת מרכזי אחד שלא טיפל בנושא כמה וכמה פעמים. חיפוש בגוגל של המחרוזת "romneycare vs. obamacare" מחזיר 2,790 תוצאות. "obamacare vs. romneycare" מחזיר 3,590 תוצאות. יש כמעט 200 אלף דפים שבהם מופיעים שני המושגים.
ההשוואה בין שתי התוכניות היתה, כפי שיודע כל מי שעקב ולו ברפרוף אחר מערכת הבחירות ההיא, אחת הנקודות המדוברות ביותר במהלך הקמפיין. נפלא מבינתי איך יכול מישהו לכתוב שאף אחד לא טרח להזכיר לרומני את הנקודה הזו. הדבר משול למי שיטען שאיש אינו טורח להזכיר לנתניהו את יוקר המחיה בישראל או את התנהלותה של רעייתו.
הדוגמה השנייה שבחר הארינגטון כללית יותר, אך מופרכת לא פחות:
המקרה הקלאסי הוא של ברק אובמה, שבשנת 2008 הציג עצמו כמי שחדור בתחושת השליחות להחזיר לאזרחים את הזכויות החוקתיות הרבות שנלקחו מהם בתקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן. זה לא הפריע לו להמשיך לשמר את כל ההפרות שביצע בוש ולהוסיף כמה משלו בלי שמישהו יעלה שאלות רציניות בנוגע לאמינות שלו כמועמד הליברלי המובהק".
הכלליות של הטענה מקשה למצוא דוגמאות ספציפיות שיפריכו אותה. אילו הפרות? מהן "שאלות רציניות"? אבל קשה להאמין שאדם שחי בארה"ב בזמן נשיאותו של אובמה יטען שהלה לא עומת עם הטענות האלו. הוא עומת איתן ללא הרף! התנקשויות באמצעות מל"טים היו נושא תקשורתי לוהט, ונדמה לי שהתקשורת לא לגמרי התעלמה מהחשיפות של אדוארד סנודן. פרסום הדו"ח של ועדת הסנאט לחקירת העינויים שביצע ה-CIA והחלטתו של ממשל אובמה לא לנקוט הליכים משפטיים נגד אנשים שצוינו בדו"ח גררו סערה תקשורתית.
אך אולי הדוגמה המובהקת ביותר בנושא היא הבטחתו של אובמה לסגור את מתקן הכליאה בגואנטנמו: נושא זה לא הפסיק לעלות בתקשורת לאורך כל שנות נשיאותו של אובמה, ואובמה אף התייחס אליו בנאום "מצב האומה" האחרון – חותמת רשמית למרכזיותו של הנושא בדיון הציבורי.
העובדה שאלו שתי הדוגמאות המוצלחות ביותר שהארינגטון מצא כדי לתמוך בדבריו לא רק אומרת דרשני, היא צועקת דרשני.
אפשר ממש לדמיין את הכנס על התקשורת בארה"ב בפרוס המאה ה-21, שבו המצגת הראשונה היא "תהליכים בתקשורת האמריקאית – דברים פשוט התרחשו", ומיד אחריה ההרצאה "בעיות והטיות במדיה בארה"ב – נטולות הסבר כמו סופת רעמים ביום בהיר"
על הבסיס העובדתי הרעוע הזה מציע הארינגטון הסבר שניתן לסכם כך: לאליטות האינטלקטואליות האמריקאיות בגרות פוליטית של ילד בן שש. "על השאלה כיצד שילוב מוזר זה של בורות ומחלת השכחה השתלט על החיים הציבוריים באמריקה אין תשובה קצרה או הסבר פשוט", הוא כותב. "תופעות חברתיות רחבות היקף נוצרות כתוצאה משורה של גורמים, ומסיבה זו, רוב החוקרים באקדמיה נטו לראות בכך משהו ש'פשוט התרחש', כמו סופת רעמים פתאומית שפורצת ביום בהיר".
אבל אל תכעסו מדי על אותם תינוקות שנשבו, כי "אפשר להבין את הגישה הזהירה הזאת, אך למעשה היא עצימת עיניים בפני תהליכים ברורים וניתנים לזיהוי שהביאו למצב הנוכחי". אפשר ממש לדמיין את הכנס על התקשורת בארה"ב בפרוס המאה ה-21, שבו המצגת הראשונה היא "תהליכים בתקשורת האמריקאית – דברים פשוט התרחשו", ומיד אחריה ההרצאה "בעיות והטיות במדיה בארה"ב – נטולות הסבר כמו סופת רעמים ביום בהיר".
ומה שנכון לאקדמיה נכון שבעתיים לציבור בכללותו. כך הארינגטון: "אזרחי ארצות-הברית (ובהם, למרבה ההפתעה, רוב גדול של בעלי השכלה, אקדמאים ומומחים) נרתעים באופן אינסטינקטיבי מעצם הרעיון שהשיח הציבורי שהם משתתפים בו נשלט במידה רבה על-ידי קבוצה קטנה של אנשים בעלי כוח כלכלי רב". מזל שיש מי שעלה על הרעיון המהפכני ש"רוב גדול של בעלי השכלה, אקדמאים ומומחים" מתקשים להכיל – יש לעשירים השפעה משמעותית על השיח הציבורי. עצרו את מכונות הדפוס!
מה היה יכול לפקוח את עיניהם של אותם תמימים? אה! לו רק היו מכירים את מזכר פאוול, טוען הארינגטון, מיד היו נופלים סכי העיניים, וההונאה הגדולה היתה נחשפת. אולי. כלומר, אפשר אולי לשאול כיצד המזכר הזה, שיש לו תת-ערך משלו ב"ויקיפדיה", ולפי גוגל יש 18,700 דפי אינטרנט שמזכירים אותו, ששמו מופיע במאות סילבוסים מהרווארד ועד ברקלי, ושלפי ביל בישופ ורוברט קושינג (בספרם "The Big Sort", עמ' 34) "זכה למעמד אייקוני", נשאר סוד כל-כך שמור. אלא שככל הנראה הציבור האמריקאי הוא לא רק בעל תודעה פוליטית של ילד בן שש, הוא גם טרם למד לקרוא.
פרופ' פול קרוגמן (צילום מסך: Business Insider)
לא הכל מופרך במאמר של הארינגטון. כמה מהטענות סתם מיושנות. בעיקר הטענה ששאיפה ל"איזון" בהצגה של כל נושא היא לעתים עיוות מגוחך. טענה מוצדקת? בוודאי. חידוש מהפכני? לא ממש. פול קרוגמן התלוצץ ב"ניו-יורק טיימס" כבר לפני 15 שנה שאם פוליטיקאי רפובליקאי יטען שכדור הארץ שטוח, יהיו עיתונים שידווחו כי "העמדות בנוגע לצורתו של כדור הארץ עדיין חלוקות", ויימצא פרשן שיסביר ש"יש משהו בטענות שני הצדדים. אחרי הכל – צורתו של כדור הארץ אינה כדור מושלם". רוצה לומר: בשנת 2000, הטענה הזו כבר הגיעה לשלב הפופולריזציה של בדיחות בבמה המרכזית ביותר של התקשורת האמריקאית. למכור אותה כחידוש חתרני בשנת 2014 זה קצת מוזר.
המאמר של הארינגטון אינו מסביר את הבעיות החשובות בשיח הציבורי בארה"ב (ואולי גם בישראל?), אלא מדגים את אחת הבעיות הללו: כותבים המצוידים בשכנוע פנימי עמוק שאין, שלא יכולים להיות, חילוקי דעות כנים, שמי שחושב אחרת מהם הוא טיפש או רשע, תינוק שנשבה ברשתם של בעלי הממון והעוצמה או שותף מדעת שלהם.
אין להתפלא שמאמרים שנכתבים מתוך תפיסת עולם כזו, תפיסה שאין בה קמצוץ של כבוד לבר-הפלוגתא, ועוד פחות מזה ניסיון כן לשכנע אותו, נוטים להתפורר מול קריאה ביקורתית.