בצפון

"שקט מתוח" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "שקט מתוח בגבול הצפון ביום שאחרי", נכתב בכותרת על שער "מקור ראשון". "הגבול החדש: במקום שקט יציב בגולן, על ישראל להתכונן מעתה לסבבי אלימות – כמו ברצועת עזה", נכתב על שער "הארץ", בהפניה לטור של עמוס הראל. הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת לתחקיר הצה"לי של הפיגוע על הגבול: "התקבלה התרעה לירי נ"ט". על שער "ישראל היום", שהתפרצות מלחמתית כמו גם מתינות בטחונית עלולות לחבל בקמפיין הבחירות של עילת קיומו, אין אזכור למתיחות בצפון, למעט כותרת על הלוויית החיילים שנהרגו אתמול ליד הגבול (והפניה למוסף השבועי המסבירה כי שורש כל רע הוא איראן).

יאיר לפיד בצעירותו (צילום: משה שי)

ב"ידיעות אחרונות" מסייעים לשר החוץ אביגדור ליברמן, מהפוליטיקאים המקורבים לעיתון, לעשות רווח פוליטי על גבם של החיילים המתים: המסר התוקפני שלו מקבל מקום בכותרת המשנה לראשית וידיעה מיוחדת בעמוד הפותח ("ליברמן: ה'הכלה' של המתקפה בהר דב פגעה בהרתעה"), זאת על אף שהוכח שוב ושוב כי ליברמן – כזכור, שר בכיר בממשלה – מתנהל בפועל באופן הפוך מהצהרותיו המיליטנטיות המופרחות לחלל האוויר לצרכים תדמיתיים בלבד. עוד לקוח מרוצה של השירותים התדמיתיים ש"ידיעות אחרונות" מעניק למקורביו הוא שר האוצר יאיר לפיד. לפיד, פוליטיקאי שמנסה להדביק בכוח לרזומה האזרחי למהדרין שלו ניחוח מיליטנטי כלשהו, זוכה לפרסום תצלום שלו כשהוא מוקף בחיילים וממטיר התבטאויות לוחמניות על החיזבאללה ("אם הם ירימו ראש – צה"ל יכה בהם במלוא עוצמתו").

עוד כותרת ראשית

הפגנה חרדית נגד גיוס לצה"ל, ירושלים, 29.1.15 (צילום: הדס פרוש)

"הסלמה חמורה במסע הדיכוי ורדיפת הדת: ארבעה בני ישיבה נעצרו על-ידי הצבא", נכתב בכותרת הראשית של היומון החרדי הקנאי "הפלס". כותרת הגג היא "אשריכם שנתפסתם על דברי תורה!".

בחירות 2015 (שרה ובנימין נתניהו)

"המבקר מעכב דו"ח על הוצאות מעון רה"מ, לאחר בקשה מפרקליט נתניהו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הדו"ח, ששוכב כבר שבועות במשרד המבקר, אך טרם התפרסם, עוסק בהוצאות מופרזות לכאורה מכספי משלם המסים: הזמנות ממסעדות, סידורי פרחים ומימון הבתים הפרטיים בקיסריה ובירושלים", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לכתבה של גידי וייץ. הפניה צמודה נוספת היא לכתבת המשך של אמיר אורן: "פרשת הבקבוקים: המבקר יעביר ממצאים לווינשטיין – שיכריע אם לחקור". הכתבות משכילות להרים את הסיפור מרמת פח המחזור אל תפקודם של שני שומרי סף מרכזיים – שניהם מקורבים בדרכים אלו ואחרות לראש הממשלה הנוכחי.

"פרשת הבקבוקים" היא כותרת שמנה התופסת חלק ניכר משער "ידיעות אחרונות", לצד תמונה של הזוג נתניהו כשהוא אוחז בקבוקים. "כסף קטן, חוצפה גדולה" היא כותרת טורה של טובה צימוקי, הנוטלת את מקומה של סימה קדמון, המצליפה הפוליטית הראשית של האינטרסים הפוליטיים המתחלפים של העיתון. עורך "ידיעות אחרונות" מעניק לדיווחים בעניין, הכורכים בו גם את "פרשת רהיטי הגן" שפורסמה בעיתון בשנה שעברה, את כל עמ' 3.

"מעריב", מודעה עצמית, נובמבר 2014

ב"מעריב" משיב בן כספית למי ששאל אותו מדוע הוא חוזר שוב ושוב בתיאורים ססגוניים על המסוכנות של שרה נתניהו לשלומה של מדינת ישראל – בלי לספק שום ראיה לכך. זאת, חרף העובדה שראיות אלו, כפי שהוא חוזר וטוען, נמצאות תחת ידו. "השבוע צץ עוד סיפור קטן, עניין הבקבוקים", נכתב על שער "מעריב". "אני כבר מכיר את הסיפור הזה יותר משנה. אני שחוק מסיפורים. עייפתי בשנים האחרונות, אני מעדיף שיפורסמו במקומות אחרים. גם בגלל הרדיפה שעוברים עיתונאים מסוגי".

הגם שמדובר בפיסת טקסט של בן כספית, כדאי לקרוא אותה שנית, רק כדי להיווכח שהיא אכן נכתבה. אם כתיבה על שגיונותיה ומסוכנותה של שרה נתניהו היא מסוכנת כל-כך, כיצד זה כספית חוזר על הדברים עוד ועוד, שוב ושוב? האם היא מסוכנת רק כשהיא מלווה בעבודה עיתונאית ולא רק בהתלהמות גרידא? אבל הסתירה האופיינית הזו אינה הדבר המעניין, אלא העובדה שכספית מתוודה בלי משים כי הוא מחזיק בחומרים שלטענתו שלו מעידים על סכנה קיומית למדינת ישראל, ולא מפרסם אותם משום שהוא מפחד (בטור עצמו נוספת סיבה נוספת: "אובדן התחושה"). אגב, כותרת הטור על שער "מעריב" היא "לקרוא ולא להאמין".

בחירות 2015 (שונות)

העיתונים מסקרים את סגירת רישום רשימות המפלגות להתמודדות בבחירות הקרובות.

"הרשימות נסגרו: בני בגין שוריין בליכוד", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "כחלון דחה ברגע האחרון הצעת איחוד מנתניהו. בבית-היהודי איש לא שוריין במקום אוחנה שפרש. רשימת ש"ס בלי נסים זאב ואמנון כהן", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת בשורה הלא קשורה: "ביקורת בקריית-שמונה על יאיר לפיד: 'למה לא באת לבקר כשהיית שר אוצר?'".

מה שמגיע לכותרת הראשית של "מקור ראשון" נדחק לידיעה שולית ב"ידיעות אחרונות" ("בגין חוזר לליכוד"), שמקדיש כמעט את כל שאר כפולת העמודים (בגודל של ארבעה עמודי יום חול) הראשונה של סיקור הבחירות למתקפה רבגונית על אויבת נוספת של העיתון, מפלגת הבית-היהודי, סביב הפיאסקו המזוגזג של הניסיון לצרף לרשימה את כדורגלן העבר אלי אוחנה ("הציונות העדתית", "נבעט החוצה", "כן, אתם גזענים", "האשכנזים שתו לי את הדם", "התנשאות, לא גזענות").

חלק גדול משער "ישראל היום" מוקדש להדיפת ביקורות שונות שהוטחו במהלך השבוע בראש הממשלה בנימין נתניהו. "ביינר: אני יזמתי את הזמנת נתניהו, וזה בסמכותי" היא כותרת אחת, הבונה איש קש ונלחמת בו בעוז. "תומכי אובאמה באו לסייע להפלת נתניהו" היא כותרת נוספת – הכותרת הראשית של העיתון. היא מוקדשת לאחד המהלכים האחרונים של הליכוד, המנסה לסכל את פעילותו של גוף תעמולה שמאלני באמצעות פנייה לוועדת הבחירות המרכזית. הכתבת, מירי עדן, עושה עבודה יפה בהעתקת דף המסרים.

חיים שיין (צילום מסך, אתר "ישראל היום")

להפניה מהשער לטורו של חיים שיין – "בחירות בשפל: השמצות במקום סוגיות יסוד" – יש האפקט הרגיל של מכת קורנס לחוש המידה, היושר וההיגיון. שיין, כמו יתר הטיפוסים המופרכים ש"ישראל היום" מגייס לחתום על מנשרי התעמולה שלו, כאילו אינו שם לב שהטקסטים שהוא חתום עליהם מתארים אחד לאחד את העיתון שהם מתפרסמים בו.

"המצביעים הוותיקים מתמעטים, מעמד הביניים נוטש, ומתחת לפני השטח רוחשות התארגנויות של צעירים המזוהות עם השמאל. 25 שנה מאז החלה העלייה הגדולה, הרוחות החדשות המנשבות בציבור הרוסי כבר לא מוצאות את ביתן אצל ליברמן וחבריו. האם 2015 תהיה שנת המפנה של יוצאי ברית-המועצות?", שואלת כותרת המשנה לכתבתו של הילו גלזר במוסף "הארץ". כותרת הכתבה מנוסחת כספק כותרת עיתונאית, ספק משאלת לב: "ליברמן – נייט!".

"'הרשימה החרדית שוב מתהדרת בנציגים מרכזיים ובעלי ניסיון, שכבר שנים פועלים בזירה הפוליטית', הבהיר עו"ד יוסטמן, חבר 'ועדת הבחירות המרכזית' מטעם יהדות-התורה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "המודיע", בטאון אגודת-ישראל (הכותרת הראשית: "הוגשה רשימת 'יהדות התורה והשבת', המורכבת מאגודת-ישראל ודגל-התורה").

"וגם: התגלה זן נדיר ומעורר סקרנות של ישראלים – אנשים שמתכוונים להצביע ליאיר לפיד בפעם השנייה", נכתב בסופה של כותרת המשנה לטור הבחירות של רועי צ'יקי ארד במוסף "הארץ".

שרה נתניהו (ניר חפץ)

"מרבית ישיבות צוות הקמפיין מתקיימות בבית ברחוב בלפור תחת עינם הפקוחה של הדיירים. חפץ, המשמש דוברה של שרה נתניהו, הוא גם בא-כוחה בקמפיין. האיש שנכנס לנעליו של נתן אשל הוא הזרוע הביצועית של הבית. אם פעם היה בתפקיד הזה צלם, עכשיו יש עורך. איש 'ידיעות אחרונות' בעבר מסתובב בבניין כדרך קבע גם בהווה, וממשיך להתרפס בפני בכירי העיתון המתחרה בחינמון של אדלסון. מבולבלים? גם אנחנו. מתברר שחפץ אומר לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע. לאנשי 'ידיעות אחרונות' הוא מזמר על ראש הממשלה ועל רעייתו, ולבנימין ושרה הוא מנגן את מה שהם רוצים לשמוע על 'ידיעות אחרונות'.

"בחנפנותו מצליח חפץ לשרוד בבית בבלפור תקופה ארוכה. בידי 'גלובס' עדויות של אנשים ששמעו אותו מתבטא נגד נתניהו ורעייתו, והתפלאו שמדובר במנהל הקמפיין של הליכוד. במקביל ממשיך חפץ לייצג לקוחות אחרים, כמו חברת גינדי ומכללת אורט הרמלין. הקולות הגוברים במטה נגד ההתנהלות שלו מצד עובדים ופעילים במטה ועד ח"כים, האווירה העכורה, הצעקות, הצרחות, הקפריזות, ההיסטריה (שאיפיינו כל מקום שעבד בו בעבר) האין-קמפיין, והפארסות שמאפיינות את ההתנהלות של הליכוד, לא גורמות לאף אחד לחשוב שמשהו שם לא בסדר. ההפך. כל מי שנתפס כמאיים מחוסל מיד. רק בשבועיים האחרונים עזבו שם שלושה בכירים: ברק סרי, יואב צור ודינה מרגולין, על רקע עימותים עם חפץ. מי שעוד לא עזב יודע שהרגע הזה יגיע. אנשים שעבדו איתו בעבר ובהווה טוענים שחפץ מקיף עצמו באנשים לא מקצועיים, חלשים, אומרי הן ונטולי חוט שדרה, מלחכי פנכה, שאומרים מה שהם חושבים שמצופה מהם להשמיע, ורק הם יכולים לשרוד שם".

ניר חפץ מתארח ב"חדשות הלילה", ערוץ 2, 12.10.14 (צילום מסך)

את הדברים שלעיל כתבה לילך ויסמן ב"גלובס" בסוף-השבוע שעבר. כעת מגיע העדכון:

"הליכוד מתנהל כמו עסק משפחתי שיש לו מפלגה. כדי להכריע בסוגיית השריונים במפלגת השלטון התכנסו באחרונה בני הזוג שרה ובנימין נתניהו לא מעט פעמים והזמינו לביתם כמה יועצים. הכל נשאר במשפחה. בנוהל הרגיל. בשלישי בלילה, יומיים לפני פקיעת מועד הגשת הרשימות לכנסת, זימנו אליהם הנתניהוז כמה אנשים קרובים שלא כללו את ניר חפץ. בבית בבלפור כונסו מנהל הלשכה שמעמדו מתחזק דוד שרן, ראש הסגל לשעבר הרי הרו והיועץ אהרון שביב, אבי תורת קמפיין המשילות הצולע. חפץ, מנהל הקמפיין ויועצה האישי של שרה, הופתע לגלות שהוא מודר מהפגישה המכריעה ביותר בסאגת השריונים בליכוד. האם זה מלמד על ההיחלשות של חפץ? אולי איבד את כוחו במעגל קבלת ההחלטות? או שסר חנו אצל הגברת בעקבות השבוע הקשה שחוותה? ואולי כבר יש מי שמתחמם על הקווים ועומד לרשת את מקומו?".

פלוצקר

"ישראל ממשיכה לעשות חיל. מצבכם המקרו-כלכלי ישתפר השנה; 2015 תהיה שנה של האצת הצמיחה: הפעילות הכלכלית תתרחב בקצב מהיר יותר מ-2014", מצטט סבר פלוצקר במדורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" את הכלכלן קלוד ג'יורנו, שלפי פלוצקר אחראי על כתיבת הדו"ח השנתי על ישראל של ה-OECD. בסקירה השנתית "יצוינו לשבח, כך אני מתרשם מהביקור ומהשיחות, הרפורמות התחרותיות שכבר אומצו בישראל, ותיכלל המלצה חמה להמשיך בתהליכים אלה", כותב פלוצקר.

סבר פלוצקר (צילום מסך)

הנה תזכורת, שירות לקהל, מה אמר וכתב אותו פלוצקר על אותן רפורמות בזמן אמת, כשהתנהל המאבק הציבורי סביבן: "כשבוחנים לעומק את המלה 'ריכוזיות' מגלים שמדובר בתרגיל בסמנטיקה שאין בו דבר" (פברואר 2012); חוק הריכוזיות "אידיוטי" ו"מטופש", ו"הטמטום שלו הוא פועל יוצא של כניעת המחוקקים להלך הרוחות הסוער נגד 'פירמידות' ו'טייקונים'". מדובר בחוק נגד נגד חייזרים, כיוון שהריכוזיות היא "תופעה מדומיינת שקיומה בארץ לא הוכח". החוק יפגע בציבור הרחב, ומקדמיו הם "קומץ אנשים 'מבריקים ופיקחים'" שהובילו את מקבלי ההחלטות לפעול "בדרך בלתי הגיונית בעליל", בדומה למקדמי מלחמת ארה"ב בווייטנם, והם מובילים "מצעד איוולת", על "העוצמה והקסם האפל" שלו, כשאחריהם נשרכים מסוממים שדעתם השתבשה וזקוקים ל"התפכחות מאדי השטות והדמגוגיה" (דצמבר 2013, עם חקיקת חוק הריכוזיות).

מדוע מעסיקים בעיתון מרכזי כפרשן הבכיר בתחומו מי שמסוגל לטעות כה חמורה, כה דרמטית, בנוגע לנושא מרכזי בתחום סיקורו? את התשובה ניתן כנראה למצוא בהמשך הטור של פלוצקר, שמוקדש, כמובן, לעצירת הרפורמות הבאות. הוא משתמש בדברים שאמרו לו לכאורה אנשי ה-OECD כדי לאיים במשתמע על ממשלת ישראל שלא תעז להתערב בפעילותם של ברוני הגז החדשים (יצחק תשובה ונובל-אנרג'י), והוא מתעכב על הנעשה ביוון כדי להזהיר מפני "השקפות שקריות ולא מציאותיות, משטר האשליות וההזיות" שמקדמת הממשלה החדשה שם (מפלגת סיריזה) – היוצאת נגד גזל המשאבים העצום של המדינה על-ידי אילי ההון. סופו של הטור מוקדש למשאלה לערעורה של העבודה המאורגנת בישראל (שוק עבודה "גמיש, מהיר תחלופה ובלי אבטלה").

אגב יוון

"מסוכן להתנבא לאן תיקח מפלגת השמאל הקיצוני סיריזה את הכלכלה העלובה והחבוטה ביותר באירופה זה עשור", כותב גיא רולניק בטורו ב"דה-מרקר". "[...] מי שסבור שהסיפור של קריסת יוון מתמקד בכניסתה לאיחוד-האירופי וביחסיה הקשים עם האיחוד סביב מדיניות הצנע, יתפלא לגלות כי היעד הראשון שסימן שר האוצר החדש של יוון – פרופסור לכלכלה, אינטלקטואל משפיע ומרתק בשם יאניס וארופאקיס – הוא פירוק האוליגרכיה היוונית, המורכבת מהטייקונים ששולטים במגזר העסקי ודרכו בממשלה. הוא יופתע כפליים לגלות כי סיריזה מסמנת ענף מסוים מאוד כשורש המחלה האוליגרכית: ערוצי הטלוויזיה והעיתונים.

"[...] 'פייננשל טיימס', עיתון קפיטליסטי שוחר שוק חופשי ותחרות, כתב לפני שבועיים – עוד לפני שסיריזה זכתה בבחירות – כי אחת התרומות הגדולות ביותר של המפלגה הקיצונית היא חשיפת תפקידם של הטייקונים היוונים בקריסה המתמשכת של הכלכלה, נושא שהיה, כדברי העיתון הבריטי, 'טאבו' ביוון ואסור היה לדבר עליו, בעיקר משום שכל העיתונים והערוצים היווניים השתייכו למועדון הטייקונים שנהנו מהשיטה.

"המגזין האמריקאי 'פוריין אפיירס', שניתח לפני חצי שנה את השיטה הכלכלית היוונית, הלך צעד אחד קדימה, והראה שלערוצים ולעיתונים של הטייקונים היה משקל מיוחד בריסוק הכלכלה היוונית, משום שהם רצו לשמור על הסטטוס-קוו שהיה נוח לשתי הקבוצות החזקות במדינה: ועדי העובדים במגזר הציבורי, שצמח בעשור האחרון לגודל מפלצתי, והטייקונים והבנקאים, שהיו מחוברים למונופולים או לעטינים של משלם המסים. זו היתה הברית ששלטה ביוון יותר מ-20 שנה ושעליה הגנו כלי התקשורת במעשה או במחדל.

"הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה העיתונות היוונית היא חלק מהמחלה שאכלה את הדמוקרטיה הראשונה בעולם היתה בביקורי שם לפני שנתיים. באותו ביקור גיליתי שהעיתונות המקומית התעלמה או קברה את הסיפור הענק שפרץ בסוף 2012 – רשימת לה-גארד, שחשפה את שמותיהם של אלפי מעלימי מס מצמרת עולם העסקים היווני. רק עיתונים בריטיים כמו 'פייננשל טיימס' ו'גרדיאן' סיקרו את הפרשה בהרחבה.

"במידה מסוימת הזכירה התעלמותה של העיתונות היוונית מהשחיתות של הטייקונים את קיץ 2011 בישראל: ביולי-אוגוסט של אותה השנה התחילו לפתע לדווח ב'פייננשל טיימס', ב'ניו-יורק טיימס', בבלומברג וברויטרס בכתבות עומק או במאמרי מערכת שישראל סובלת מבעיה חריגה של ריכוזיות, ממועדון קטן של אנשי עסקים ששולט בכלכלה ובפוליטיקה ומשחית את המדינה. בעוד שרוב העיתונות הישראלית התעלמה מהתופעה, ניסתה לגמד אותה או הכחישה אותה, 'פייננשל טיימס' כתב במאמר המערכת ביוני 2012 את הדברים הבאים: 'ישראל מהוללת בזכות הדינמיות של תעשיית ההייטק שלה. ואולם בכלכלתה קיים צד נוסף. באמצעות מבני בעלות בצורת פירמידה, פחות מ-20 משפחות ישראליות שולטות בקונצרנים ששוויים חצי משוק המניות הישראלי. התוצאה היא כוח מונופוליסטי החונק את התחרות. הוא גם יוצר יחסים מושחתים בין עסקים, פוליטיקאים, פקידי ממשלה ותקשורת. הקשרים בין הון לשלטון מכתימים את הדמוקרטיה, מחזקים אי-שוויון וחותרים תחת הלגיטימיות של כלכלת השוק'".

שחיתות

"חברת התחבורה הציבורית דן, שמקבלת מהמדינה מדי שנה מאות מיליוני שקלים, איפשרה לשותפים ולבעלי מניות לחלוב ממנה בשיטתיות ובמשך שנים עשרות מיליוני שקלים. דן: 'ביצענו מהפכה, העסק משגשג'", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "דה-מרקר", המפנה לכתבת תחקיר של יורם גביזון.

עוד ב"דה-מרקר": שוקי שדה כותב על נחום לנגנטל, אחד העצורים באחת מפרשות השחיתות הרבות שהמשטרה חשפה לאחרונה. הכתבה, המומלצת לקריאה, משרטטת בפירוט תמציתי דיוקן סמלי של השחתה מצפונית.

יהדות וחינוך

"הורים במוסדות הממ"ד מאשימים: ספרי הלימוד של תלמידי בתי-הספר היסודיים משתנים ומכילים תכנים הכוללים הדרת נשים והקצנה דתית. החמ"ד בתגובה: כל ספרי הלימוד עוברים בדיקות ומבחנים מחמירים. הילדים תקועים בחזית המאבק שמעסיק את החינוך הדתי", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אביטל אינדיג במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון". "גורמים מסוימים בקרב הציבור החרד"לי הבינו שהדרך הטובה ביותר לחשוף את הציבור לדעותיהם היא לשנות את ספרי הלימוד בחינוך הממלכתי-דתי", מצטטת אינדיג את יו"ר תנועת נאמני תנועת תורה ועבודה.

"הורים לא מעטים מתלוננים בפני בתי-הספר על תכנים שבעיניהם נראים 'לא הולמים'", כותבת אינדיג ומצטטת אם לתלמיד בכיתה ב' המתלוננת מדוע הוא "צריך ללמוד דיני טומאה וטהרה ולדעת שיולדת טמאה אחרי לידת בת 33 יום ואחרי לידת בן 66 יום? או לראות ציור של חתולה דרוסה וללמוד איזו טומאה היא מעבירה?".

"המנהלת הגב' בריל: הגישה היא שכל בת היא חלק מעתיד העם היהודי. ועל כן הגישה היא לחנך!", נכתב ב"המודיע" בידיעה ספק מערכתית, ספק פרסומית (ספק אם יש הבדל בין השניים בעיתונות החרדית) ל"פנינת בית יעקב: בית-ספר חסידי חדש בבני-ברק".

תחת כותרת הביניים "עולם החוויות של הילדה" נכתב: "התכנון לוקח בחשבון את כל החוויות של הילדה. ואת הערכים שעליהם נרצה לחנכה. מבצע של מעשים טובים. מבצע של כיבוד הורים. מבצע של דיבור בשפת האידיש בבית. אידיש, זו השפה שבה נלמדים שיעורי הקודש. המאמץ הוא שתדענה לדבר באידיש שוטפת. הבנות כותבות כרגיל (לא באידיש) כדי שלא להקשות. המורות הניכרות בטוב ליבן וביראת השמים המופלגת שלהן. המגוון שנשמר לאורך כל היום". עוד במערכת: ימי שדה, פעילות בגינה, הכנת משחק מרתק לשבת, ריתמוזיקה, שיעור שבועי מוסרי, הנדסה ומדידה, אנגלית ("כבר בכיתה א', כדי שרכישת השפה תהיה מקסימלית").

יהדות וסביבה

"אג'נדה ירוקה ומאבק בזיהום האוויר הם עניין חשוב, אבל לא צריך להגזים" (כותרת משנה לטור של הרב חיים נבון, "מוצ"ש", "מקור ראשון").

יהדות וגניבת דעת, ציניות ובצע כסף

ל"מקור ראשון" מצורף גם "מאמע רחל", "המגזין למשפחה של מוסדות קבר רחל" (32 עמוד). "הבחירות בפתח. מה יש לרחל אמנו לומר לנו?", שואלת כותרת על השער. תשובה בהמשך. "כלל ישראל אינם טועים. כשרוצים לראות ישועות גלויות תורמים לקבר רחל", נכתב בכותרת ה"כתבה" הפותחת, על רקע תצלום של חיים קנייבסקי, אחד הרבנים החרדים המשפיעים ביותר. "היחס המפתיע שמרן שליט"א נותן לצדקה הטהורה של קבר רחל הינה מהמופלאות ביותר", נכתב מתחת לכותרת, בתוך תיאור ארוך של אותו יחס מפתיע, שהוא כמובן אוהד וחיובי עד למאוד.

המשך הגיליון מוקדש לסיפורי נסים ונפלאות שקרו למי שתרם ל"מוסדות קבר רחל", בראש כל עמוד מופיע מספר הטלפון לתרומות, ויש גם דברים מרחל עצמה (כן כן, רחל אמנו בכבודה ובעצמה, ויש לה גם מסר לנשים היקרות: ההגשמה האמיתית שלכן אלה הבנים שלכן!) ואפילו כתבה (מאת: ג'קלין כהן) המנסה לקושש נדבות מילדים ("מבצע מיוחד לילדים שיצליחו להרכיב את קופת הצדקה ולאסוף לתוכה 18 ש"ח לצדקה עבור קבר רחל, ייכנסו להגרלה על מצלמה יוקרתית ואופניים משוכללות"). יש אפילו קומיקס.

תרומה למוסדות קבר רחל כפתרון לבעיית נזילה ומציאת שידוך, קומיקס מתוך מגזין הפרסום "מאמע רחל" המצורף ל"מקור ראשון"

אחד מאותם סיפורים הוא סיפורו האמיתי (איך אני יודע שהסיפור אמיתי? הוא נדפס בעיתון!) של חיים פ', אברך העוסק בלימוד תורה ויזמות נדל"ן והסתבך בתביעה משפטית מעבר לים. הלך פ' להיוועץ בהגר"ח קנייבסקי, והלה הורה לו לתרום למוסדות קבר רחל וייוושע. תרם פ' והזמין כרטיס טיסה לקראת המשפט. אלא שפ' מאחר למטוס, המצב נראה אבוד ("ייאוש. מאין יבוא עזרי? מעניין, הוא רושם במהירות במוחו, הפעם התרומה לקבר רחל לא עזרה. מזמן הוא כבר חשב שכל סיפורי העלונים הזויים ומנופחים, הפעם הוא ראה זאת במוחש... כדאי שיזכור זאת..."), הוא פורש לבית-הכנסת בנמל התעופה ושם פוגש באיש מבוגר עם מבטא אמריקאי, שבהמשך גם חולק איתו במקרה את המטוס הבא. פ' משוחח איתו ארוכות על ענייני אמונה וביטחון, ומלבה בקרבו את ניצוץ האמונה הטמון בכל יהודי. ומה מתברר? שהיהודי שהכיר מחדש את בוראו הוא השופט במשפט!! וכעת, כמובן, הוא יפסוק לטובתו.

"הדו-שיח הרשמי בין הקטיגור לסניגור התנהל בכדי לצאת ידי חובה, אתם מבינים לבד את פסק הדין", כותב הכותב האלמוני. "נשמע הזוי? לא הגיוני? אבל ככה זה כשרחל אמנו בתמונה", הוא מסכם, "היא תהפוך עולמות, תאחר את הטיסה, תטיס את השופט, זימון של השניים וצירוף מקרים בהשגחה פרטית מדהימה, עד שהישועה תצא לאור. ככה זה כשהשם שלך נישא בתפילה יום-יום בקבר רחל".

ובקיצור, על-פי המוציאים לאור האלמונים של "מאמע רחל", היהדות היא קריקטורה אנטישמית. כסף הוא האמצעי והמטרה: תורמים קצת ממנו כדי לקבל הרבה יותר, ולעזאזל המשפט, הצדק, ההיגיון והשכל. בשביל בצע כסף מתגייסים הרבנים, בשביל בצע כסף מתגייס גם העיתון ("מקור ראשון"). אלו מעניקים את דיוקנם והמוניטין שלהם, אלו מעניקים במה והפצה. נשמע הזוי? לא הגיוני? ככה זה כשרחל אמנו בתמונה.

האסלאם ואירופה. השנה היא 1930

"האדישות, המצב הקיומי השולט ברומנים של מישל וולבק, מובילה בספרו החדש לכניעה המוחלטת של צרפת לאסלאם. אבל ייתכן שמעשי הרצח בפריז החודש הוציאו את הצרפתים מאדישותם והפכו את העלילה לנבואה שלא תגשים את עצמה", נכתב בכותרת המשנה לביקורת של ז'יל רוזייה, הפותחת את מוסף "ספרים" של "הארץ". "הקריאה ב'כניעה' מותירה טעם מוזר", כותב רוזייה, "החזון של וולבק על החברה הצרפתית, החילונית במהותה, כחברה שנכנעת להיגיון הדתי, מעורר צמרמורת [...] האימה השנייה מתעוררת למקרא התיאורים המפורטים של תפיסת השלטון בחברה חולה באשר היא. וולבק אינו מגלה בכך מקוריות יתרה. די היה לו כנראה לקרוא כמה חיבורים על תפיסת השלטון בגרמניה של שנות ה-30 או בצרפת של וישי כדי לתאר את מהלך השינוי, ואת השילוב המוכר של ספקנות ואופורטוניזם. השינוי הזה אינו מתחולל בכפייה, אלא מכוחו של אלוהי הכסף".

"הפחדנות וההכחשה האירופיות אל מול בעיות ההווה וחוסר היכולת להתמודד מבחינה פוליטית ותרבותית מול הסכנות הקשורות לאסלאם הפוליטי השאירו למעשה את הפתרון בידי גזענים ושונאי זרים, והטילו צל כבד המעלה אצל היהודים את הזיכרון של השד הנאצי", כותב מאיטליה הרב פרופ' יוסף לאראס ב"שבת" של "מקור ראשון". "התרבות והפוליטיקה המערביות נודפות בורות, שטחיות, חוסר כישרון וחובבנות, וכל זה גורם לכך שהאנשים לא מבינים את ההתרחשויות ואפילו אינם מסוגלים לתת להן שם. בני דורי זוכרים בצער את התקופה המפחידה שבין שתי מלחמות העולם: זאת היתה מעין קריסה מערכתית". לפי לאראס, התורה העברית היא שחוללה את מהפכת הזכויות האנושיות, וכדבר כותרת המשנה למאמר: "אירופה נוהגת בחוסר אומץ כאשר היא מפקירה את היהודים ואת מדינת ישראל מפלד המוסלמים. שלום עם האסלאם לא יהיה, כל עוד הוא לא יאמץ את ערכי השוויון והחופש הגלומים בתנ"ך".

מיעוטים

"'כשהייתי חייל חדש', נזכר סולי קרנאווי, 'אני וחבר יצאנו למועדון. בכניסה הודיעו לנו המאבטחים: 'אתם לא נכנסים'. ניגשתי לניידת שעמדה בצד והתלוננתי. אחד השוטרים אמר לי, 'עוף, יא בדואי מעפאן'" (מתוך כתבה של אייל לוי על חיילי גדוד הסיור הבדואי, "מעריב").

הרבה יותר קל

בשנה שעברה כתב כאן אבנר הופשטיין על האופן שבו מוצג בתקשורת סיפורה של ורד דורון, שנאנסה על-ידי אביה כשהיתה ילדה. "ורד דורון נאנסה בשיטתיות מגיל 3 עד גיל 11 על-ידי אביה בני שמואל, הדחיקה את האונס עד גיל 22, אז נזכרה בו באמצעות חלום נוראי, והתלוננה במשטרה בגיל 25. מאז חלפו 12 שנה של חקירות, דיונים משפטיים, עדויות פרטניות, סקירה של יומני הנערה, שלוש ערכאות שיפוטיות (שתיים במחוזי ואחת בעליון), ושישה שופטים שפסקו פה אחד: דורון דיברה אמת. אביה אכן אנס אותה.

"החלום הוכיח", כותרת בשער "ישראל היום", 11.9.14

"סיפורה של דורון זכה לחשיפה תקשורתית לא קטנה, אולם מי שקרא או צפה בדיווחים בעיתונות אחרי ההכרעה האחרונה של בית-המשפט העליון לא באמת מכיר את הסיפור שתואר כאן בפסקה הראשונה. העיתונות, בגלל אילוצים טכניים, רדיפת סנסציה או שילוב של השניים, צימצמה את הסאגה המשפטית לשתי אפיזודות: החלום והכלא. כך יצא שרובו של הסיקור העיתונאי של ההכרעה האחרונה הוביל אותנו לחשוב שנערה חלמה חלום שבעקבותיו יבלה אביה הקשיש את שארית חייו בתא מבודד. מכאן ועד למסקנה שהשופטים האלה נסחפו קצת המרחק לא רב".

היום כתבת השער של "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" היא ראיון של חן קוטס-בר עם דורון. "הרבה יותר קל להגיד: 'חלום, הזויה, מסכן', מלהאמין שאבא אנס את הילדה הקטנה שלו" הוא הציטוט שבכותרת הראיון. "אני מבינה שיש אנשים, כולל אנשי מקצוע, שלא רוצים להאמין שדברים כאלה קורים", נכתב באחד הציטוטים המודגשים, "גם כשיש פסק דין, מי שלא רוצה להאמין, לא מאמין. זה מגחיך את בית-המשפט. מישהו באמת חושב שכל-כך הרבה שופטים הגיעו להחלטה על סמך חלום?".

ענייני תקשורת

שמעתם מה חלוץ אמר בראיון ל"מעריב"?!! כתבת השער של "סופהשבוע" של "מעריב" היא ראיון של טל בשן עם דן חלוץ, טייס קרב ורמטכ"ל לשעבר, אדריכל מלחמת לבנון השנייה, יעני מנכ"ל של חברת ייבוא מכוניות ויו"ר איגוד הכדורסל (בדימוס). תודו שישבתם על קצה הכורסה וחיכיתם לשמוע מה יש לו להגיד על בוגי וביבי ("מאוכזב"), מופז ואולמרט ("כואב") ומירי רגב ("המום"). חבל ש"מעריב", עיתון צנום ומדולדל שאף אחד לא סופר, אינו מנצל את חולשתו לעשיית עיתונות אחרת (כמו שקורה לפעמים ב"המגזין", המוסף היומי שלו), אלא חוזר לאותה עיתונות מועדונים עבשה.

אהבה? זהו, שלא. "כששאלו פעם את ג'ורג' הריסון מה לדעתו הדבר הכי חשוב בחיים, הוא ענה: אהבה. אז אני לא אחד שיתווכח עם ג'ורג', אבל עבורי הכי חשוב הוא עשיית שירים" (שלמה ארצי, בעל טור ב"ידיעות אחרונות").

פרס ספיר. "הבחירה ב[ראובן] נמדר יכולה ללמד גם על נכונות של חברי ועדת הפרס להכיר באופי המשתנה של הספרות העברית, שלא מעט מסופריה חיים היום מחוץ לישראל", כותב שי זמיר בירכתי מדור הספרות שבירכתי מוסף "7 לילות".

ביוון. "ביוון יש הרבה עיתונים כלכליים, רובם אם לא כולם מפסידים הרבה כסף. למה הם ממשיכים לצאת לאור? כי הם שייכים לאנשים בעלי אינטרסים אחרים – בעיקר להשפיע על הממשלה והבנקים. העיתונאים ברוב העיתונים ורשתות הטלוויזיה מצנזרים את עצמם. הם יודעים בדיוק מהם הגבולות ועם מי לא להתעסק. יש כאן שש או שבע משפחות ששולטות במרבית הכלכלה, ואין כאן עיתונות שיכולה לכתוב עליהן. הן גם לא מתחרות זו בזו – ברוב הענפים יש קרטל. אין יריבויות בין הקבוצות העסקיות, כי הן כמו מאפיה – מחלקות ביניהן את השוק, ולא מתחרות. אפילו בעיתונות השמאלנית כאן לא כותבים על זה" (גיא רולניק מצטט את "העיתונאי היווני הוותיק ג'ורג' קאפופולוס").

פורמט. "היתה תקופה בחיי שבה כל מכר רביעי שלי – משמע כל קולגה לשעבר שחש בחשבון הבנק שלו את נחת זרועה של התפוררות העיתונות הכתובה – עבד על פיתוח פורמט, המקבילה הטלוויזיונית לאקזיט מסטארט-אפ", כותב ניב הדס בטור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"גלריה" של "הארץ". "בתי-הקפה היו עמוסים אז בצעירים חסרי מעש ובעלי מחשב נייד, שראו בעיני רוחם כיצד הם משתלבים בתעשיית הבידור הבינלאומית ומבטיחים את עתידם על-ידי המצאת שעשעון, תחרות כשרונות או תוכנית מציאות שתימכר למפיקים מקומיים ומשם – דרך הפסטיבלים והכנסים הרלבנטיים – לעולם כולו.

"מפגשים חברתיים נהפכו לישיבות סיעור מוחין קודחות מרעיונות מקוריים, ישיבות על הדשא באוניברסיטה הסתיימו במצגות פאוור-פוינט ותורים בלשכת התעסוקה התכנסו לקבוצות יצירה פעילות. כמויות אדירות של חוקים, שלבים, משימות, תכסיסים, שופטים, מנטורים ומנחים הוצעו, נוסחו, נכתבו, נערכו ונשלחו לגורמים האחראיים במטרה להגיע לבוננזה, שכמו האופק, תמיד נותרה לבסוף מחוץ להישג יד".

נוצל ותועל. "ציצי על עמ' 3 של ה'סאן' – מעמודי התווך של התרבות הבריטית ב-44 השנים האחרונות – היו בשבוע החולף למושא פולמוס סוער ורב תפניות", כותבת צפי סער בטורה ב"גלריה", "לאחר ידיעות שנפוצו בשבוע שעבר ולפיהן לא יפורסמו עוד צילומי נשים צעירות חשופות חזה, ואחרי כמה ימים שבהם אלה אמנם הוחלפו בצילומי שחקניות בבגדי ים – חזרה המסורת המושמצת (או האהובה, תלוי מי את/ה) לעמודי הצהובון הבריטי. פמיניסטיות שהריעו למהלך של ביטול העמוד נאלצו לאכול את המצנפת. השמחה הפמיניסטית (המוקדמת, מתברר) על ביטול המסורת הזאת היא כנראה הדבר הכי לא מפתיע עלי אדמות. מה שכן מפתיע הוא שהעניין עורר ויכוח גם בין פמיניסטיות לבין עצמן. מתברר שלא צריך להיות גבר חרמן וחסר מודעות לזכויות אדם כדי למצוא יתרונות בעמוד 3 של ה'סאן'.

רופרט מרדוק עם אשתו לשעבר, ונדי דנג (צילום: שאטרסטוק)

"הטיעונים נגד הציצילום ברורים כשמש: מדובר באם־אמא של ההחפצה, הצגת גוף נשי – אחיד: תמיד צעיר, רזה וגדל-שדיים – כאובייקט להנאה גברית מזילת ריר. מוסד המקדם יחס סקסיסטי לנשים, תפיסתן כאובייקט מיני וכו' וכו'. מובן מאליו. העמדה הנגדית מעניינת יותר. בין הטיעונים שהוצגו במסגרתה: נשים בוחרות להצטלם לעמ' 3, ומטרת הפמיניזם היא שנשים יעשו מה שהן בוחרות לעשות, לא? טיעון ליברלי זה מושמע לא רק בעניין הזה, אלא גם, להבדיל, בוויכוח על זנות, למשל.
עוד נטען כי בימים שפורנו מצוי בהישג יד מקליקה של כל אחד (בערך מגיל שמונה, למרבה הזוועה), הציצי של עמ' 3 הוא עניין לא מזיק בעליל, תמים, ובוודאי אינו אחראי לתופעה של דימוי גוף מעוות של נשים, סקסיזם ורעות חולות דומות הנפוצות כל-כך.

"[...] כנהוג, הוויכוח הזה מוצג בתקשורת לא פעם כמלחמת-בוץ בין פמיניסטיות שטוחות-נעליים-וחזה ונטולות-איפור-חוש-הומור-וסקס לבין נשים מאגניבות שאוהבות את גופן ולא עושות עניין מקצת החפצה. קטן עליהן. לא נתרגש מזה – קטן עלינו. הרבה יותר מעניינת ההיסטוריה של עמ' 3 – שמשמעויותיה חורגות בהרבה מציצי-חשוף-כן-או-לא. צעירות חשופות שדיים החלו להופיע בעמ' 3 של ה'סאן' בנובמבר 1970, כשנה לאחר שהמו"ל רופרט מרדוק קנה את העיתון. אלה היו ימי ההיפים, ההתנגדות למלחמה בווייטנם, אהבה חופשית וכל הג'אז הזה. העמוד החדש נתפס כחלק מזה – באופן מתוחכם מצד הוגיו, ומצמרר למדי אם חושבות על זה. בעצם אפשר לראות בו סמל מובהק לתופעה ההיסטורית שבה מה שהחל כ'מהפכה מינית' של 'אהבה חופשית', עניינים חדשים ומלהיבים, נוצל ותועל עד מהרה לתועלתה של הפטריארכיה הישנה והרעה".