ביטחון
"קצין וחייל נהרגו בגבול הצפון מירי נ"ט של חיזבאללה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "כוח גבעתי נפגע כאשר סייר לאורך הגבול בכלי הרכב [כך במקור] לא ממוגנים. שבעה חיילים נפצעו באורח קל ובינוני. פצצות מרגמה נורו לאזור החרמון, טיל נ"ט פגע בבית בכפר רג'ר. צה"ל השיב אש ארטילרית לעבר לבנון, חייל יוניפי"ל נהרג. חיזבאללה העביר מסר לישראל דרך האו"ם: לא מעוניינים בהמשך ההסלמה", נכתב בכותרת המשנה. "אחרי הנקמה: ישראל מנסה למנוע הסלמה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", המסכמת את חציו של המסר העיקרי היוצא היום ממערכת הביטחון. החצי השני הוא, כמובן, שגם חיזבאללה מעוניינים בכך.
הכותרת הראשית של "ישראל היום" משקפת את המתח הגדול בעיתון בימים אלו, ימי בחירות, כשכל אירוע טומן בחובו נזק אלקטורלי פוטנציאלי למועמד הבית. הדגשה של המחיר ששילמו כוחותינו עלולה להוביל לכעס על נתניהו; גם הדגשה של ההתבטאויות הלוחמניות של נתניהו עלולה להוביל לכעס על נתניהו כשיתברר שאין להן כיסוי. לכן, בניגוד לבוטות האופיינית, הכותרת הראשית היום היא "חזית בצפון", האנמית וחסרת התוכן.
הפניה לטורו של דרור אידר מדף הפייסבוק של "ישראל היום"
ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "נקמת חיזבאללה", שבניגוד להגדרת האירועים אתמול בעיתון כ"יריית פתיחה" – מפגינה מודעות לכך שתקריות האש השונות מתרחשות על רצף ויש להן הקשר. אולי על כך יצא קצפו של דרור אידר, שכתב באתר האינטרנט של החינמון:
למי שייך המוח המעוות שהגה כותרת מבחילה כזאת?! אין ביקורת שם, זולת שנאה עצמית. 'נקמת חיזבאללה' היא הצדקה עקיפה של פעולת הטרור של שונאינו, שהרי אם זו 'נקמה', חזקה על היהודים שעשו משהו שעורר עליו את חמת הצדיקים בלבנון ולכן מגיע לנו. [...] הטור הראשי של ברנע מוסיף שמן למדורת הנקמה: נתניהו אשם. הבדיחה היא שאמש ניחשתי באוזני חברים מה יכתוב ברנע. עצוב שצדקתי. אמרו מעתה: 'נקמת ידיעות'".
פתיח מבחיל של מוחות מעוותים, היום ב"ישראל היום"
מעניין מה חושב הפרשן אידר על המוח המעוות שהגה את המשפט הבא: "החשש מנקמה כואבת של חיזבאללה בעקבות החיסול של ג'יהאד מורנייה והגנרל האיראני בשבוע שעבר – התממש אתמול". זה המשפט שפותח היום את הידיעה הראשית ב"ישראל היום" על האירועים בצפון. חתומים עליו לילך שובל, דניאל סיריוטי, שלמה צזנה וגדי גולן. או כותרת המשנה הבאה: "חיזבאללה ואיראן אמנם נשבעו להגיב, אך הניסיון לבשל נקמה שמוגשת קרה גם מעניק זמן לסכל אותה". היא מופיעה מעל טור של יואב לימור במוסף שישי האחרון של "ישראל היום".
כותרת משנה מבחילה של מוח מעוות, יום שישי האחרון ב"ישראל היום"
רגיעה
המסר של הפרשנים הצבאיים בכל העיתונים זהה: למרות חילופי האש בין ישראל לחיזבאללה, סבב הלחימה הנוכחי לא יתגלגל למלחמה משום שהן ישראל והן חיזבאללה אינם מעוניינים בכך. כדי להוכיח טענה זו מביאים הפרשנים פרטים דומים (הן על המסרים והאינטרסים של ישראל והן על אלה של חיזבאללה), המזכירים לנו כי הפרשנים הצבאיים, בחלקם המכריע, הם רק צינור חלול להעברת המסרים הניתנים בתדריכים רשמיים (בשוטף. בעתות משבר הם צינורות להעברת מסרים של סיעות ואישים יריבים במטכ"ל).
עמוס הראל מזכיר ב"הארץ" כי "לראש הממשלה יש אינטרס מובהק לסיים את סבב האלימות הנוכחי בזמן הקרוב". גם ארי שביט מזכיר כי מלחמה אינה טובה לנתניהו מבחינה אלקטורלית. ברם, גם אם מלחמה עלולה לגרום נזק לתדמיתו של נתניהו, כפי שקרה אחרי מבצע "צוק איתן", שהאיר באור מגוחך את ההצהרות הלוחמניות הנחרצות שלו קודם למבצע ("למוטט את חמאס"), הרי שגם גישה מפוכחת וזהירה עלולה לגרום נזק לאותה תדמית.
לכן בעיתון המוקדש לשימור תדמיתו של ראש הממשלה מדגישים היום את רצונו של חיזבאללה להימנע מהסלמה ומצניעים את הרצון המקביל של ישראל. "חיזבאללה התרברב: 'ירינו ופגענו' – ואז אותת שאינו מעוניין בהסלמה", נכתב בכותרת הגג לראשית על שער העיתון. "נסראללה לא רוצה עוד מלחמה", נכתב באחת ההפניות לטורי פרשנות (טור פרשנות נוסף, של דן מרגלית, מסביר מדוע "ממשל ישראלי בוגר" צריך להימנע מהסלמה, למרות "תובענות לשונית צפויה של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן").
בחירות 2015
"איך יכול להיות שנתניהו, שבמשך שש שנים לא טרח לקדם אף אשה בסביבתו המקצועית הישירה, ובמפלגתו כמעט לא נמצאות נשים במנגנונים או בוועדות, מטיף למשטרה על קידום נשים?", נכתב בכותרת המשנה למאמר של טל שניידר במדור הדעות של "מעריב".
גם שמואל רוזנר כותב באותו מדור על מערכת הבחירות. הוא מתייחס להחלטתו של נתניהו לנאום מול הקונגרס האמריקאי ולהחלטתו של בנט לשריין ברשימת הבית-היהודי את כדורגלן העבר אלי אוחנה. "נתניהו ובנט החליטו להתעלם מהמובן מאליו, כנראה משום שהם מתקשים לראות את המובן מאליו, או משום שאינם מזהים שהמובן מאליו נוגע גם להם. ובמלים אחרות: או שסגרו את עצמם בבועה כל-כך מגוננת, עד שהיא מסתירה מהם את המציאות, או שהצלחתם עלתה להם לראש, עד ששכחו שגם פוליטיקאים רבי עוצמה לא תמיד יכולים לשנות את המציאות".
במדור מתפרסם גם טור של עיתונאית העבר לילך סיגן. הטור כתוב כרגיל בסגנון ששיכלל בן כספית, המאיין כל אמירה, קלישאתית או טיפשית ככל שתהיה, באמירה הפוכה, כדי שמשקלו הסגולי יעמוד על האפס המדויק. מה שכן ראוי לציון הוא כותרת המשנה למאמר, המנוסחת כפרודיה של עורך המדור על סגנונה של סיגן: "בזמן שהתותחים רועמים, הבחירות חייבות להפוך ללא רלבנטיות, דווקא משום שהן רלבנטיות כל-כך. מי שינסה לנצל את המצב יסתכן בכך שהספין יתהפך על כולנו".
שרה
"שרה נתניהו השיבה למדינה אלפי שקלים לאחר שלקחה פדיון מבקבוקי מעון רה"מ", נכתב על שער "הארץ" בכותרת ידיעה של אמיר אורן, שוודאי תהפוך לאייטם החדשותי הלוהט באתר.
"רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, לקחה לכיסה בארבע השנים הראשונות מאז שובו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב-2009 אלפי שקלים מפדיון בקבוקים ריקים, רכוש המדינה, שהוחזרו בהוראתה למרכולים בירושלים. לפני קרוב לשנתיים החזיר הזוג נתניהו למדינה 4,000 שקלים, לפי אומדן של 1,000 שקלים בשנה. הפרשה נשמרה עד כה בסודיות מוחלטת בתוככי משרד ראש הממשלה ונודעה ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ולאגף החקירות והמודיעין רק אתמול (רביעי), בעקבות פניות לצורך קבלת תגובה", כותב אורן.
"משפטן מנוסה, שהתבקש לחוות את דעתו על משמעויות הפרשה לאור העובדות, שאינן שנויות במחלוקת, אמר אמש כי קבלת כספים שלא כדין ושימוש בעובדי מדינה להשגתם הם לכאורה עבירה פלילית של גניבה או קבלת דבר במרמה, וכי החזרת הכסף – לפי אומדן, וללא ודאות שזהו אכן הסכום המדויק – מפחיתה מחומרת המעשה, אך אינה מבטלת אותו", כותב אורן בסוף הידיעה המפורטת.
בנימין ושרה נתניהו, 7.2.09 (צילום: אורי לנץ)
"לפי סכום ההחזר בפועל, בחישוב לפי המחיר הישן של ארבעה בקבוקים ריקים בשקל והמחיר הנוכחי של 30 אגורות לבקבוק, המשמעות היא שבכל שנה ממוצעת החזירו עובדי משרד ראש הממשלה כ-12 בקבוקים ביום חול, או פחות מכך אם מדובר בבקבוקי משקאות אלכוהוליים, הכרוכים בפיקדון מוגדל.
"דובר משרד המשפטים נשאל אתמול מהי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, בפרשת הבקבוקים. בשבוע שעבר הגן היועץ על טיפולו האטי בתיק 'ביבי-טורס', בהסתמכו על הצורך בזהירות יתרה בטרם פתיחת חקירה פלילית נגד ראש הממשלה. בפרשת הבקבוקים לא נטענה מעורבות של בנימין נתניהו, והיועץ נשאל אם הוא מחויב לדעתו בזהירות דומה גם בהגיע לידיעתו תלונות נגד בני משפחה של ראש הממשלה. מי שקשר את שמו של נתניהו לפרשה היה, מאוחר יותר, משרד ראש הממשלה, שדיבר על המחאה של 'משפחת נתניהו'.
"היועץ נשאל עוד אם ידוע לו דבר ההמחאה על סך 4,000 השקלים שהועברה מהזוג נתניהו למשרד רה"מ, והאם אין היועץ רואה במסירת ההמחאה הודאה-בפועל בגניבה או בהוצאת דבר במרמה. עוד נשאל היועץ איך בדעתו לנהוג בעניין זה, שהסלחנות כלפיו פוגעת בעליל במראית פני הצדק ובאמון הציבור בשוויון הכל בפני החוק; ואם לא ינחה עתה את המשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד שרה נתניהו ואחרים המעורבים לכאורה בפרשה.
"עד קרוב לחצות לא נמסרה תגובת היועץ, כשמונה שעות לאחר שהתבקשה. ממשטרת ישראל נמסר שהנושא אינו מוכר וכי עליו להיבחן על-ידי היועץ המשפטי לממשלה".
"מעריב", מודעה עצמית, נובמבר 2014
זה המקום להזכיר מה שכתב ביום שני האחרון בן כספית ב"מעריב": "סביב 'הגברת' שרה נתניהו משגשגת תעשיית השתקה אדירת ממדים, שהולכת ומתנפחת ומתעצמת במהלך השנים מול עינינו". כספית האשים עורכי-דין, יחצנים מלוקקים, מקורבים, מלחכי פנכה פוליטיים, יועצים נכלוליים ו"מסביבם, עוד כמה מאות שותפי סוד" כשותפים בתעשייה הזו. "כשהאמת המלאה תצא לאור, והיא חייבת לצאת מתישהו, יתבעו גם מהם הסברים", הוא כתב, "ידעתם, ושתקתם. נתתם למדינה שלמה להיגרר אל מחוזות טירוף בלתי נתפסים, כי פחדתם".
בהמשך כתב כספית כי "אני יכול למנות לפחות עשרה מקרים שבהם טירוף המערכות הזה נטל חלק פעיל בהחלטות מדיניות או צבאיות חשובות", אך מפרט רק מקרה אחד שגם הוא מודה שהוא "מקרה קל", "ממש דוגמה שולית". "אפשר היה לייצר כאן אינספור תיקים פליליים. אבל אף אחד לא רוצה", הוא חותם אחרי גבעת הקשקשת שהוא מקדיש לנושא – הנערמת על הרים אימתניים של קשקשת בת שנים בענייני שרה. בין כל הקש והגבבה הללו כספית אינו מצליח לספק את הסחורה. לא צריך לחכות כדי לתבוע ממנו הסברים: אם שרה נתניהו היא איום בטחוני ומדיני חמור על מדינת ישראל כפי שאתה טוען; ואם ברשותך לפחות עשרה מקרים שמוכיחים זאת; ואם אתה עיתונאי ולא מלחך פנכה פוליטי או יחצן מלוקק, מדוע אתה שומר אותם לעצמך ולא מפרסם אותם בבימה הלא מוגבלת והלא מצונזרת, לטענתך, שניתנת לך ב"מעריב"?
שאלה
"כששאלתי אותו אם ייתכן כיום בארצו מרד של הפרט בממסד מושחת, כפי שהוא מתאר בסרט, הוא שלח בי מבט אירוני שמשמעותו ברורה" (אורי קליין מראיין את אנדריי זוויאגינצב, במאי הסרט הרוסי "לווייתן", העוסק במאבקו של תושב עיירה נידחת בממסד המנסה לגזול את ביתו; "גלריה").
על חשבונכם
"הסלבס מקבלים חיתולים ועגלות בחינם תמורת תמונות עם המוצרים: שיק או שוק", לשון "השאלה היומית" בפתח מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". הסוגיה לא הגיעה לעורכי המוסף מהאוויר – זהו המשך הסירקולציה הפנימית בתוך קבוצת "ידיעות אחרונות", שכן אתמול התפרסמה במגזין "פנאי פלוס" "תחקיר" בנושא. מדוע תחקיר במרכאות? משום שמגזין כמו "פנאי פלוס" בנוי ומבוסס על מדורי רכילות מצולמים, שהם הזירה שבה הסחר-מכר הזה מתרחש. יותר משמדובר בתחקיר עיתונאי, כתבה כזו היא דו"ח ביקורת פנימי על שותפים לדבר עבירה (על החוק, האתיקה, המוסר או הטעם הטוב).
"תחקיר ששווה עשרות אלפי שקלים", שער "פנאי פלוס"
לא רק "פנאי פלוס" כמובן. גם המוסף "24 שעות" מקדיש את עמודו הסוגר למדור רכילות יומי המציג אותן תמונות של ידוענים עם מוצרים. אפילו ניסוח השאלה ("שיק או שוק") שאול מהז'רגון של אותם מדורים. "אז בואו נשים את הדברים על השולחן ונפסיק להיתמם", כותב דני ספקטור בטור ה"בעד" (סליחה – "שיק"). "יש כאן משחק, כולנו משחקים אותו, וזה באמת לא מזיק לאף אחד". זה ציטוט מדהים, משום שספקטור אינו, על-פי הגדרת מקצועו, יחצן או פרסומאי, כלומר אדם הנשכר עבור בצע כסף כדי לקדם אג'נדות מתחלפות, אלא מי שמוגדר כעיתונאי; לא מי שאמור למכור לנו את המציאות כ"משחק", אלא מי שאמור להגיש לנו את העובדות שמאחורי הפסאדה המשחקית ה"לא-מזיקה".
מדוע זה "לא מזיק לאף אחד"? משום ש"המוצרים שקיבלה נינט טייב אחרי הלידה לא באו על חשבונכם, הפינוקים שקיבלו עדן הראל ועודד מנשה לא עלו לכם שקל וחבילת הטישואים שמימנה את ההזמנות לחתונה של ליהיא גרינר לא גירדה לכם את קצה האף". מעבר לבורות הכלכלית (הרי כל הוצאה על פרסום של חברה מסחרית מגולמת במחיר המוצר. מישהו כן משלם עבור המוצרים שמישהו אחר מקבל בחינם, והמישהו הזה הוא אתם), יש כאן החמצה משוועת של הבנת תפקידו של העיתונאי כמי שאמור להנהיר את המציאות, ולא לשתף פעולה עם מי שמנסים להחשיך חלקים ממנה ולמקד את הזרקור בחלקים אחרים.
ההחמצה היא כמובן ברמה האישית. ברמה המערכתית מדורים כמו זה שמתפרסם היום ב"24 שעות" וכתבות כמו זו שהתפרסמה ב"פנאי פלוס" הם חלק בלתי נפרד מהשיטה. הבעלים, המנהלים והעורכים הבכירים של כלי תקשורת שמתבססים על פרקטיקות של הטעיה וגניבת דעת צריכים להכיל את הביקורת על הפרקטיקות האלו עצמן, כדי שאותה ביקורת תהיה מבוקרת בעצמה ותוגש לנו בדמות שאלה שתשובה אחת עליה היא "די לצביעות" ("אבל אם אתם משחקים את המשחק וקוראים מדורי רכילות, אל תצקצקו בלשון") ואחרת (של יקיר אלקריב) היא "שחיתות גדולה אין פה".
אגב, למדור היום מצורפת תמונה. היא מלווה בכיתוב: "נינט ויוסי עם העגלה החדשה".
ענייני תקשורת
"צרפת: אמנית צינזרה את עצמה כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמים", נכתב בכותרת ידיעה של שני ליטמן ב"גלריה" של "הארץ". "היצירה 'סיילנס' (שקט) של האמנית הצרפתייה-אלג'יראית זוליקה בועבדלה, שכוללת שטיחי תפילה ונעלי עקב, הוסרה מתערוכה לפי בקשתה. הסיבה: מחאה מוסלמית".