לפני 35 שנה צצו על פגושי המכוניות בארץ סטיקרים שקראו "העם נגד תקשורת עוינת". אם זכרוני אינו בוגד בי, מי שעמד מאחורי המסע הזה היה אליקים העצני, שביקש בדרך זו למחות על ההטיה השמאלית שייחס לשידור הציבורי. הסיסמה הזו נקלטה היטב במרחב הציבורי והחזיקה מעמד עד לרצח רבין. אחרי ה-4 בנובמבר 1995 התאמצה ההנהגה הפוליטית של מחנה הימין למחות כל זכר לטביעות האצבעות המתלהמות שהותירה במרקם השיח הציבורי, ובכללן הסיסמאות המסיתות שהציגו את ראש הממשלה הרצוח כבוגד, רודף, נאצי ותאומו של יאסר ערפאת. בתנופת המחיקה נמוגה גם הסיסמה נגד התקשורת, על אף שלא היתה לה נגיעה לאווירה המוסתת שעמדה ברקע רצח ראש הממשלה.
מאז דרך בנימין נתניהו על קדמת הבימה הציבורית הישראלית עמדה התנהלותו (והתנהלות אשתו) במוקד התעניינותה של התקשורת. הדברים חוזרים על עצמם במעגליות עיקשת
בדיעבד מתברר שקריאה שבמקורה ביקשה לעורר שימת לב לעוינותו (כביכול) של השידור הציבורי לתפיסת העולם של הימין התפתחה למשטמה רחבה של הציבור נגד העיתונות והתנהלותה. סקרים המודדים את אמון הציבור במוסדות המדינה מלמדים, שנה אחר שנה, שהתקשורת במיקום נמוך ביותר, כשרק המפלגות נמצאות מתחת לה. מדד הדמוקרטיה לשנת 2014, שפורסם בראשית חודש זה, אף מצביע על צניחה מבהילה נוספת באמון הציבור בתקשורת: 29.7%, לעומת 47.3% בשנה הקודמת, הנתון הנמוך ביותר מאז הוחל בביצוע הסקר.
מכאן שכאשר תקף ראש הממשלה את התקשורת בראשית שבוע זה, הוא פיזר את רעליו על אדמה חרושה. בגלי-צה"ל דיווחו אתמול (26.1.15) שבנאום שנשא נתניהו בפני פעילי הליכוד וחברי-כנסת של המפלגה הוא אמר כך: "דברו על התקשורת, אם לא תדברו, היא תקבור אתכם. דברו, הילחמו, הציבור יבין את זה ויעריך את זה". ראש הממשלה הציג בפני חברי-הכנסת סקר שערך מטה הבחירות של הליכוד, שמצא כי 37% מהציבור סבורים שנתניהו מקבל סיקור שלילי במיוחד, לעומת 1% שמתייג כך את יצחק הרצוג וקצת יותר מ-2% את ציפי לבני.
כעבור שעות מספר פירסם ראש הממשלה פוסט בדף הפייסבוק שלו: "ההתנפלות התקשורתית על רעייתי שרה היא שפל נוסף ביחסם של גורמים מובילים בתקשורת הישראלית, שאינם בוחלים באמצעים כדי לפגוע בי ובדרכי הפוליטית. קמפיין 'רק לא ביבי' הפך ל'רק לא שרה'. הכל כדי להכפיש, לקטרג, לתקוף, לעשות הכל כדי להפיל את שלטון הליכוד בראשותי ולסלול את דרכו של השמאל".
"קמפיין 'רק לא שרה'", מתוך דף הפייסבוק של בנימין נתניהו (צילום מסך)
המוטיב הזה אינו חדש בפניותיו של נתניהו לפעילי הליכוד במערכת הבחירות הנוכחית. בחודש שעבר, זמן קצר לאחר שהכריז על הקדמת הבחירות, תקף בכנס פנימי במצודת-זאב את התקשורת הישראלית וטען שהיא מנסה להפילו. "יש כאן ניסיון ברור, מובהק, שמטרתו אחת: להפיל את שלטון הליכוד ולשים שלטון שמאל. זאת המטרה, חברים, ומעורבים בזה הרבה מאוד גורמים והרבה מאוד גורמים בתקשורת" (הקלטת דבריו הושמעה בגלי-צה"ל ב- 12.12.14).
נתניהו בוחר לרתום את טענותיו נגד התקשורת למאבק ההישרדות הפוליטי שהוא מנהל בתקופה זו ולכרוך את ההתקפות העיתונאיות עליו ועל רעייתו במחלוקת המפלגתית העומדת ביסוד מערכת הבחירות. הוא כמו אומר לפעילי הליכוד – הביקורת המשתלחת של התקשורת כלפי היא אמצעי (נוסף) בנסיון השמאל להפיל את ממשלת הליכוד. צאו והיאבקו בה כדי לשמור על השלטון. נתניהו נוהג כך על אף שאופיין של ההתקפות העיתונאיות עליו (ועל רעייתו) הוא אישי בעיקרו; לא דרכו הפוליטית עומדת במרכזן, אלא אישיותם ומזגם שלו ושל אשתו והתנהלותם ככל שהיא משיקה למעמדם הציבורי.
כל זה אינו חדש. מאז דרך בנימין נתניהו על קדמת הבימה הציבורית הישראלית עמדה התנהלותו (והתנהלות אשתו) במוקד התעניינותה של התקשורת. הדברים חוזרים על עצמם במעגליות עיקשת: תכונותיהם האישיות של בני הזוג, יחסם לכספי הציבור, האופן שבו הם תופסים את מעמדם וזכויותיהם – כל אלה עוררו ביקורת שבאה לידי ביטוי בכלי התקשורת.
בנימין ושרה נתניהו (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
אכן, לא פעם היה הסיקור התקשורתי שהוענק להם בוטה ומשולח רסן, וטענותיהם של בני הזוג על היחס העוין הזה היו מוצדקות. הדים לכך ניתן למצוא בארכיון "העין השביעית" בכתבות ובמאמרים שניתחו בדיעבד את המימד התקשורתי של מערכות הבחירות החל מ-1996, דרך 1999 ועד ל-2008. בסקירות אלו ניתן למצוא פרצי וידוי של בעלי טורים נודעים ועורכי עיתונים על הטיות נגד נתניהו ועל מאוויי לב פוליטיים שבאו במקומה של גישה עיתונאית הוגנת וחסרת פניות.
נתניהו הגיב בעבר באופן שבו הוא מגיב גם בימים אלה: התקפות על התקשורת, הוקעתה וקריאה לתומכיו להיאבק בה ולחשוף את מניעיה הנסתרים, שלא לומר השפלים. לא רק מנקודת מבטו הסובייקטיבית יש לנתניהו הצדקות לחוש נרדף על-ידי התקשורת, אלא זה אכן המצב בפועל. כך היה לא פעם בעבר, וכך המצב גם בימים אלה: הוא מותקף ללא רחם על-ידי "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" (ועל-ידי הזרועות המקוונות שלהם), וגם פרשנים נחשבים בערוץ 10 ובערוץ 2 נוהגים בו בחומרה.
בעוד שהתקפות "הארץ" עליו נראות (לי, מכל מקום) ענייניות ונובעות מתפיסת מערכת העיתון הזה את תפקודו של ראש הממשלה ואת הדרך שבה הוא מנהל את ענייני המדינה, ההתנפלות עליו ב"ידיעות אחרונות" היא גורפת, נימתה ייצרית ואופייה פרוע ומתלהם. סקירות העיתונות של "העין השביעית" עומדות על כך כמעט מדי יום (הנה דוגמאות מהימים האחרונים).
דומה שההתבכיינות של נתניהו אינה תכסיס בלבד, שנועד לגייס תמיכה, אלא היא נשענת על תחושת קיפוח אותנטית. הוא נשמע ונראה כמי שאכן מאמין שמועצת עיתונאי ציון התכנסה יחד והחליטה לשלב ידיים כדי לגרום לו להפסיד את השלטון. תפיסת הקורבניות הזו סותרת את שליטתו המוחלטת של נתניהו ב"ישראל היום", העיתון הנפוץ ביותר בימי חול, ואת ההשפעה שיש למעמדו על השידור הציבורי, גלי-צה"ל, הטלוויזיה החינוכית וערוצי הטלוויזיה המסחריים.
בכל מקרה, תגובתו לסיקור התקשורתי העוין מעמידה אותו באור נלעג: הפוזה של הפוליטיקאי הנרדף אינה מתיישבת עם התדמית שהוא שוקד לטפח לעצמו (מנהיג קר רוח, בטוח עצמו, מבוגר אחראי) וסותרת את הזדרזותו להתייצב, לפני שבועיים, בראש המשלחת הישראלית לעצרת ההזדהות בפריז עם חופש הביטוי. איך מי שקורא לחסידיו לתקוף את התקשורת, להיאבק בה ולהרתיע אותה מתיימר לייצג את זכות הציבור לדעת (גם את הפרטים הנוגעים להתנהלותם המביכה של ראש הממשלה ורעייתו) ואת החופש להביע כל עמדה המותרת על-פי החוק (גם את זו החולקת על מהלכיו מול איראן, החיזבאללה והנשיא אובמה)?
ראש ממשלה שיוצא חזיתית נגד "התקשורת" (כולה) ורואה בה אויב אינו מעיד רק על תפיסת עולם מעוותת במה שנוגע לכללי המשחק הראויים בדמוקרטיה, אלא גם על תבונה טקטית פגומה.