על פניו, החדשות המתפרצות כמי גייזר רעילים מסאגת הפועל תל-אביב–ברקוביץ'–רמון ושות' מספקות עבודה אינטנסיבית למבקר התקשורת. בעוד זה טובל ושרץ בידו, בא זה ופוסל במומו. רק להושיט יד ולקטוף. אלא שאין שום אפשרות, או רצון, להתעלם מתחושת המיאוס הכבדה, המייאשת, ואיתה הניכור, שהמציאות הספורטיבית-תקשורתית (וכבר מזמן קשה להבחין בין השתיים) מעוררת בשבוע האחרון.
הדחף המיידי, וגם הבריא יש להודות, הוא להתנער מההמולה המאוסה, להפנות גב לכל הרחש-בחש הזה ולחכות עד יעבור גועל נפש. גרוע מזה – מבקר התקשורת ימצא את עצמו עד מהרה טוחן מים: הרעות החולות חוזרות על עצמן בכל יום מחדש, החולים הקבועים מתחזים לרופאים, ומה כבר אפשר לחדש ב"מציאות" הזאת, שמוזנת על-ידי עסקנים ועסקני-עסקנים שמלבים את מדורת השבט, בלי לשים לב שהשבט כבר מזמן אמר את דברו.
אבל הנה מגיע האסמס התורן, הדוחק בך להדליק רדיו עכשיו ומיד, כי אייל ברקוביץ' מדבר. אמנם קראת איפשהו שהנ"ל חזר בו מההכרזה שיכנס מסיבת עיתונאים ברוב עם, אבל הפה הגדול לא יישאר אדיש לשום מיקרופון שנפתח לכבודו. אז עכשיו אייל על הקו עם להקת המעודדות מבית one, אייל גולן וגידי ליפקין בניצוחה של אופירה אסייג, וכולם מזמרים שיר לכת המתנגן שוב ושוב ברוח המלים "אייל אתה גדול, אתה נשמה, אין כמוך בעולם". לביקורת שהושמעה תחת כל עץ רענן ביחס להתנהלותו של המנג'ר המתפטר אין זכר במתנ"ס של אופירה, אף שאלה מטרידה לא נשמעת, רק ליקוקים תכופים ושאלות להנחתה.
אופירה אסייג, מנהלת התוכן של one, ואייל ברקוביץ', מנג'ר הפועל תל-אביב (צילומים: פלאש 90 וצילום מסך)
הקוסם, שכל הטריקים שלו ידועים כבר מזמן לכל ילד, מלהג באוזניהן השבויות של המעודדות באולפן, המשתתקות ביראת כבוד. מבין החרפות והגידופים שהוא פולט כלפי מי שהרסו וחירבו ואגב כך פגעו לו בקריירה, הוא נשמע ממליץ לאסייג: "את יכולה לכתוב את זה בכותרת ראשית – מני וייצמן הוא הנגע הרע של הפועל תל-אביב". כאילו ברור מאליו מי העורך הראשי של one ומי מקבל הוראות ממי.
אחר-כך מגיע רגע ששווה לנצור, וכמובן לנתח באיזה קורס לתקשורת. ברקוביץ' מספר בלי שום עכבות איך זה באמת מתנהל באתר one: "רמון ביקש זמן כדי לעדכן את בעלי המניות בפיטורי דומב. אמרתי לו, טוב, קח עוד כמה שעות. התקשר אלי גידי ליפקין, וגידי עֵד, מתקשר אלי גידי ליפקין אחרי שעה, אומר לי, אייל, יש שמועות שמפטרים את אסי. אמרתי לו, מאיפה אתה יודע? אמרתי לו, אני לא אוהב לשקר, יש משהו בזה. ביקשתי ממנו, מפאת כבודו של אסי דומב, תפרסם רק שמעמדו התערער, אל תפרסם שמפטרים, כי אני לא רוצה שזה ייצא ב-one, אבל שמעמדו התערער זה בסדר גמור, וזה מה שגידי עשה".
וליפקין, העורך בפועל של one, מקשיב בשידור חי ולא פוצה פה, לא מכחיש, לא סותר, גם לא מאשר. הוא שומע כמו כולם איך ברקוביץ' מכתיב לו מה לפרסם ומה לא לפרסם, מסגיר את המשמעות המכוערת, המניפולטיבית, של הביטוי "מעמדו התערער", והמאזין הציני בעל-כורחו אינו יכול שלא להתלבט כמו מה זה נשמע לו יותר: עורך חסר עמוד שדרה, או פקיד כי ימלוך שהוצב בראש אתר כדי לשרת אדון גחמני והיסטרי, אדון שהוא לעולם אינו הגולש עצמו או, הס מלהזכיר, האמת העיתונאית. או אז מתקבלת הוכחה למה שידוע מזמן: האייטם שהתפרסם ב-one הוא תוצאה של יד רוחצת יד לוחצת "פרסם".
מפרגנים לרמון. שער ספורט "ידיעות אחרונות", 26.1.15
ולמחרת אתה פותח את ספורט "ידיעות אחרונות", ומגלה ששוב עובדים עליך, הפעם עם ראיון שער של חיים רמון, שרק יום קודם לכן דיבר ודיבר במהלך כשעה וחצי של מסיבת עיתונאים מטעמו. ב"ידיעות" החליטו להטריח שני כתבים בכירים וצלם למשרדו של האיש והשפתיים ברמת-החייל לראיון ספיישל.
לזה קוראים "פתחו רגליים": בעוד שביחס להתפטרות של ברקוביץ' חמישה ימים קודם לכן גילו ב"ידיעות" יצירתיות והכניסו את המנג'ר המתפטר לתוך בלון אדום תחת הכותרת "הבלון התפוצץ", הרי שלדברים שאמר רמון, שבגינם ספג ביקורת ארסית מצד עיתונאים שסירבו לקנות את הגבבה של חלק מדבריו – "ידיעות אחרונות" גילה נאמנות עיוורת, ואף הבליט חלק מהביקורת של רמון על ברקוביץ' המתפטר. אפילו את מס השפתיים ההכרחי של תגובת ברקוביץ' לא טרחו ב"ידיעות" לקושש. גם אם האחרון היה מסרב להגיב, יכלו – למען הקוראים, ולפחות לטובת מראית העין – להביא שניים-שלושה ציטוטים מפיו מהראיון ברדיו הבית שלו, ולפחות לצאת ידי חובה. והנה, גם זה לא.
שוב ושוב נכתב כאן על הסכנה שבמגישי ופרשני ספורט שמכהנים בו בזמן בתפקידים שונים בעולם הספורט עצמו. סיפור ברקוביץ' הוא דוגמה קיצונית לאדם שכפל התפקידים הזה נמשך אחריו כשטיח סרוח, גם כשהוא לכאורה חובש כובע אחד. one הוא דוגמה קיצונית לאתר שריסק לחלוטין את קיר הביטחון שבין סיקור למושאיו, עד שלא ברור כלל מי משרת את מי.
"ידיעות" מחרה-מחזיק אחרי תרבות התקשורת המורעלת הזאת ומושך בחוטים עבים משל עצמו. בין לבין קורסת קבוצת כדורגל, השיח הספורטיבי הולך ומסתאב, עד שגיבורי הפרשה, שהם גיבורים בעיקר בעיני עצמם, מתנשאים כגוליברים במדינת ליליפוטים. המגומדים הם כל האנשים שמנסים באמת ובתמים לעשות ספורט, ונדרסים תחת הדרמה הפיקטיבית למחצה שהאגואים הגדולים מנפחים בכל כוחם. המגומדים הם גם הקוראים והמאזינים, שיצביעו מתישהו ברגליים, ויחפשו מישהו אחר לעמוד לידו, מישהו שלא עסוק בניפוח עצמי על חשבונם.
ואולי זו רק משאלת לב. חובב הכדורגל למוד התלאות יתקשה למצוא חלקה נקייה מתרעלת ניגודי האינטרסים, ויותר מזה: הדרמות הרעות, הרוויות שקרים וחלקי אמיתות, מספקות הרי בידור נחות משל עצמן. המפסיד הגדול מכל זה הוא הספורט עצמו על ענפיו, שהולך ונצבע בכתמי רפש וסחי.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il