דה-סטימצקיזציה
ציבור הקוראים היה צריך לדרוש מסטימצקי למכור את עותקי הגיליון המיוחד שהוציאו לאור ניצולי הטבח במערכת "שרלי הבדו". ואם בחנויות הספרים של הרשת אין מעזים לעשות זאת, יפה היה אילו היו שוכרים מאבטחים וממשיכים למכור את עותקי המגזין עד גמר המלאי. ואם ברשת מתקמצנים, למה לא העבירו את הסחורה הלוהטת הלאה, לספק אמיץ אחר שמוכן למכור. ואם אין כזה, למה שלא יחלקו את אלפי הגליונות שבידם חינם לכל המעוניין.
ציבור הקוראים היה צריך להבהיר כי כדי להשיג את הגיליון המיוחד באינטרנט אין צורך בסטימצקי – את עובדת החיים הזו הכרנו הרבה לפני שערוריית הנביא מוחמד, ונזכור אותה גם אחריה. צריך להזכיר לעצמנו ולרשת סטימצקי שיחסי ספק-צרכן הם דו-סטריים, ולגוף ששולט בנתח נכבד משוק הספרים יש מחויבות לציבור הצרכנים. אני, לדוגמה, כבר עושה דה-סטימצקיזציה כבר שנים ורוכש ספרים רק בחנויות עצמאיות. המחאה הקטנה זאת, כמתברר, היא דווקא מחאת "לפנק": גם ליהנות מגיוון ראוי ולקבל המלצות והכוונות רציניות, וגם לבטא סולידריות עם החנות העצמאית, הבלתי מרושתת.
ח"כ מסעוד גנאים (צילום: מרים אלסטר)
היה צריך גם להפציר במי שרואה עצמו נפגע מתכנים אלה או אחרים שיימנע מלצרוך אותם. צריך לדעת שלא הנעלב הוא המכתיב את גבולות חופש הביטוי, ובוודאי אין ביד הנעלב כל זכות לאיים באלימות. היה אפשר לחזור ולהבהיר כי גם בהגחכה מסוימת של סמלים דתיים אין בהכרח כוונת פגיעה – וגם אם מישהו חש עצמו נפגע, ההתמודדות עם הפגיעה צריכה להיעשות במרחב הביטוי המילולי, בדיון ובוויכוח, ולא באלימות ובהשתקה. אפילו מישהו רואה עצמו נפגע, אין לו כל זכות להפוך דוכן, להרוס חנות או לפגוע בעובדים ובקונים. היה צריך לומר לאחינו המוסלמים שבדמוקרטיה שאנו חולקים כאן נכללת גם הזכות לחייך. לצחוק על עצמך ולצחוק על אחרים – וצחוק הוא לא מעשה זדון. צחוק הוא דרך לתקשר.
עם כל ההערכה וההזדהות שלי לנציגיהם בכנסת של הערבים אזרחי ישראל, עלי לדחות את מחאתו-איומו של ח"כ מסעוד גנאים, שראה בהפצת הגיליון "צעד חמור מאוד, מסוכן מאוד וטיפשי", וכתב בעניין זה במכתבו לראש הממשלה: "זה איננו חופש הביטוי, אלא פגיעה קשה בקודש הקודשים של המוסלמים, אשר תביא לתסיסה ולכעס רב מאוד בקרב הערבים והמוסלמים". ח"כ גנאים הוסיף כי "אף אחד אינו יכול לצפות את התוצאות [של פגיעה כזאת]", וזה כבר נשמע כמו איום. גנאים כותב את הדברים אף כי הוא מבין בוודאי שמי שרוצה להשיג את הגיליון אינו זקוק לרשת הפצה זו או אחרת. חבל, הייתי מצפה ממנו לכבד את אלה שרואים בגיליון המיוחד הזה חלק מעולמם – כמוני, למשל – כפי שאני מכבד אותו ואת אמונתו.
דה-ליברמניזם
אתמול הקימו כמה פעילים של "צעירי ישראל-ביתנו", ובראשם הליצן החדש של ליברמן, שרון גל, משמרת מחאה ליד סניף סטימצקי באבן-גבירול. המוחים הניפו שלטי "אני שרלי" ו"האסלאם הקיצוני לא ינצח". שרון גל, הפעם בתחפושת קמפיינר לכנסת, אמר כי "הניסיון של הח"כים הערבים מהמפלגה הקומוניסטית, אסלאמיסטית, ג'יהאדיסטית, להלך אימים ולהפוך את מדינת ישראל למדינת דאע"ש לא יצלח". לא שיו"ר המפלגה שלו חושב אחרת. אביגדור ליברמן עצמו קרא לצעירי מפלגתו לרכוש אלפי עותקים של הגיליון האחרון ולחלק אותם לציבור – כחומר תעמולה וכחוד החנית במאבק נגד העורפים מדאע"ש.
הנה מתפתחת כאן לולאה מחשבתית: בעוד שאני ושכמותי דורשים מרשת הספרים לעמוד כחומה בצורה למען חופש הביטוי – כערך אנושי אוניברסלי, ובמיוחד בגלל עיסוקם המיוחד – באים ליברמן וליצניו ופועלים למען חופש הביטוי ובשמו משום שלתפיסתם, הגיליון האחרון של "שרלי" הוא חומר תעמולה יעיל, המלעיג ומעליב את האסלאם ונביאו, ועל כן הם נאבקים למען הפצתו.
השר אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל)
גבירותי ורבותי, דילמה: האם לחבור לליברמנים ולשלב ידיים כדי שהגיליון השנוי במחלוקת אכן יופץ, או להניח לרגע למאבק המהותי על חופש הביטוי, מסיבות בלתי עקרוניות אבל חשובות לא פחות: לא לשתף פעולה עם תועמלנים ומפיצי שנאה.
התגובה האינסטינקטיבית היא של סלידה ורתיעה. שרון גל ונביאו ליברמן מבזים בגסות רוח תרבות שלמה, שלא נועדה לשכמותם. מי שאינו לוקח את חבורת "שרלי" בחיוך, מוטב שלא יתקרב אל יצירתם בכלל. למען האמת, איש כמו ליברמן הוא אובייקט קלאסי לציירים כוולינסקי וקאבוּ המנוחים, וכמו לוז וריס הממשיכים את דרכם. אילו שערים נפלאים היתה החבורה הזאת – המתמחה בנעיצת סיכה בכל בלון – יכולה לצייר בהשראת טיפוסים כמו ליברמן וחסידו החדש. מה דעתכם על סנשו וחמורו?
בין ח"כ גנאים לביני מפריד אוקיאנוס תודעתי, אבל דווקא השונות יכולה אולי ליצור פרקטיקה של כבוד הדדי. בין חבורת "צעירי ישראל-ביתנו" העטים על חבילות המגזינים להפיצם כחומר תעמולה לביני מפריד יקום שלם.
אני נסוג אפוא הפעם מן העיקרון הקדוש ומשנה זמנית את השקפת עולמי: עדיף לגרוס את גליונות "שרלי הבדו" שהגיעו בטעות לאזורנו (שאינו בשל להכילם), מלהפיצם כחומר תעמולה בשירות הימין הקיצוני. ובלשון המורשת החדשה-ותיקה של לוחמי "שרלי" וחלליו: "טוב ללעוס קריקטורה ולבלוע אותה מאשר להדביקה על קסדתם של ציידי גולגולות".
דה-רגולציה
"רגולציה בתקופת מעבר היא מהלך נואש; את מה שהיא מנסה להציל, היא עלולה להרוג. פעולתם הנלהבת של מחוקקי החוקים נגד ההנחות והחינם תיזכר אולי כחוקי קבורתם של הספר והעיתון המודפסים". ברוח זו נכתב כאן טור שכותרתו "החוק להרחקת הצרכן" (1.2.10, וכאן אפשר למצוא את טור ההמשך).
היום, במלאות שנה ל"חוק להגנת הספרות והסופרים", מקדיש "דה-מרקר" כפולת עמודים לסיכום ביניים של הישגי החוק: צניחה של 35% במכירות של ספרים חדשים, עלייה חדה במחירי הספרים – שעתידים להוסיף לעלות. "החוק הזה רע לכולם, אומרים [רוב] המו"לים", וכאשר הספרים החדשים מנועים מלהשתתף במבצע, גם המכירות במבצעים צונחות.
החוק נחקק, והקורא הורחק. "חוק הספרים", בשמו הפופולרי, הוא "חוק אווירה", שהיה אמור לחלץ את שוק הספרים ממצב הקרוב לכשל-שוק. ככלל, שוק הספרים בישראל בעייתי במבנהו ובחלוקת ההכנסות בתוכו. אפשר לייחס זאת לתחרות האגרסיבית, להתעצמות רשתות הספרים, שכמה מהוצאות הספרים המובילות שותפות בהן. אפשר לראות בכך תופעה גלובלית, שאנשים משקיעים יותר זמן ומשאבים בצריכת תרבות אודיו-ויזואלית דיגיטלית ומשודרת מאשר בקריאת ספרים – ואפשר לראות בכך תופעה מקומית של שוק קטן וסגור של קוראי עברית שרובו ספרות שימושית ומיעוטו ספרות יפה, רובו מקורי ורק כחמישית ממנו מתורגמת (הנה נתוני הספרייה הלאומית ל-2013 ותרשימי נתונים על אודות שבוע הספר 2014). אבל לידתו של חוק הספרים מקורה בכשל בתחום ההגבלים העסקיים שאיפשר דומיננטיות של רשתות השיווק ודחק ממדפיהן לשוליים את ההוצאות הקטנות.
סניף של רשת הספרים סטימצקי (צילום: משה שי)
כל זה לא היה קורה אלמלא נוצרה ברית בין ההוצאות המקופחות לסופרים שחשבו שמגיע להם יותר, ובין חברי-כנסת – רובם מהעבודה וממרצ – לבין משרד התרבות, בעידודה של נספחת התרבות הצרפתית בתל-אביב, שקידמה באופן גלוי ובוטה הצעת חוק שתגונן על הספר העברי בהשראת מה שמכונה "החוק הצרפתי" (המדובר בחוק שיזם שר התרבות הסוציאליסטי ז'אק לאנג ב-1981, כדי להגן על מחירם של כותרים חדשים מפני הוזלות ומבצעים ואיפשר בשנה הראשונה מתן הנחה שלא תעלה על 5% ממחיר הכותר).
החוק הזה בגרסתו הישראלית נחקק לאחר חמש שנות דיונים, בכוח התשוקה לשינוי יותר מאשר על-פי כללי השכל הישר. המחוקקים התעלמו מסדרה ארוכה של כתובות על הקיר, החל בעצם החלת רגולציה כבדה על מגזר מצומצם והתערבות המחוקק בכללי שיווק פרטניים; המשך בהתעלמות מן הנזק הצפוי לסופרים שאינם כותבי רבי-מכר, ובהתעלמות מן האפשרות שמספר יצירות הביכורים עלול לקטון והתהודה להן תקטן בהתאם; והעיקר, צמצום הכדאיות יפחית את מספר הכותרים שייצאו לאור.
אותם אנשים שבאו לקנות ספר אחד ויצאו עם ארבעה נאלצים, על-פי החוק החדש, לצרוך פחות ספרים ולשלם עליהם הרבה יותר. בסופו של דבר, כל נקודות התורפה הללו מוטטו את החוק בדרך שהיה קל לצפות. אם יש מי שנהנה מן החוק, זוהי קבוצת סופרי רבי-המכר, שמצבם היה טוב יחסית גם קודם (לא מעט בזכות מכירת זכויות התרגום של ספריהם והפצתם בחו"ל).
אין טעם לבכות עכשיו את חוק הספרים, אבל הלקח צריך להילמד בנוגע למהלכים נוקשים המבקשים להסדיר שווקים בעייתיים ומורכבים אחרים בדרך של חקיקה ורגולציה. בקטיגוריה זו נכללות הצעות חוק כמו "חוק 'ישראל היום'" וכמו חוק מע"מ 0. בקטיגוריה זו נכלל גם חוק צרפתי אחר, שאיפשר לבני 18 לקבל במשך שנה עיתון יומי חינם פעם בשבוע במימון ממשלתי – דבר שהוקצו לו מאות מיליוני יורו בקול תרועה, וכמובן לא שיפר את מצב שוק העיתונות או את רמתה של קריאת העיתונים – וסופו שנמוג בקול דממה דקה.