השבוע החולף  (18–24 בינואר 2015) היה אמור להזכיר לאזרחי ישראל היכן הם חיים. מהדרום בקעו קולות המחאה של תושבי עוטף עזה על שצה"ל הסיר את משמרות החיילים שאיבטחו את יישוביהם. בצפון נתקפו התושבים חרדה מפני תגובה אפשרית של חיזבאללה ואיראן על חיסול אנשיהם בגולן הסורי. ובתל-אביב המחיש צעיר ממחנה הפליטים בטול-כרם עד כמה חשופים תושבי העיר לפיגועי טרור של פלסטינים מתוסכלים.

הפוטנציאל הנפיץ בגבול הצפון מורחק, בהסכמה כללית, מזירת ההתמודדות הפוליטית. אילולא חיסול מורנייה, היה מאזן האימה הבסיסי שבין ישראל לנסראללה וטהראן מוסיף לרבוץ במעמקי התודעה בלי להפוך לסוגיה אקטואלית

אפשר היה לצפות שהמצב הבטחוני הרעוע והאופן שהנהגת המדינה מתמודדת עימו יתפסו מקום מרכזי במערכת  הבחירות, אך מהדורות החדשות של סוף-השבוע לא עסקו בכך כלל. חודש וחצי לאחר ההכרזה על פיזור הכנסת ה-19 וכחודש וחצי לפני יום הבחירות לכנסת הבאה, מוסיפה התקשורת למדוד אך ורק את היקף התמיכה במפלגות ובראשיהן. התקשורת היא שמשווה להתמודדות הפוליטית החשובה הזו אופי של תחרות ספורט, והיא האחראית לכך שהסוגיות הקריטיות המעצבות את החיים במדינה, ובהן מלחמה ושלום, חיים ומוות, כלל אינן נדונות במערכת הבחירות ואינן מוצגות לאזרחים כנושאים העיקריים הראויים להכרעתם בקלפי.

זו מציאות מוטרפת: לפני חצי שנה בלבד היתה המדינה כולה נתונה במצב מלחמה: טילים נורו לעומק שטחה, אזעקות הריצו את תושביה למקלטים, חייליה נהרגו ונפצעו, אלפים מאזרחיה פינו את בתיהם, אווירה של חרדה ומועקה אפפה את הארץ מקצה לקצה. מנהיגי המדינה ניהלו את המערכה לפי מזגם והבנתם – ועתה עומדים ביצועיהם במבחן התוצאה. למרבה הפלא, מבצע "צוק איתן" אינו מוזכר כלל במערכת הבחירות. הציבור אינו תובע דין-וחשבון מהנהגתו, התקשורת אינה מדרבנת אותו להסב את ההתמודדות הפוליטית על המלחמה, גורמיה והשלכותיה, וראשי הקואליציה והאופוזיציה כאחד נותנים ידם לדחיקת הנושא הזה משולחן הדיונים. המלחמה יוק.

גם הפוטנציאל הנפיץ בגבול הצפון מורחק, בהסכמה כללית, מזירת ההתמודדות הפוליטית. אילולא החדשה המרעישה על חיסול חוליית הפיקוד המשותפת לאיראן ולחיזבאללה בגולן הסורי, היה מאזן האימה הבסיסי שבין ישראל לנסראללה וטהראן מוסיף לרבוץ במעמקי התודעה הישראלית בלי להפוך לסוגיה אקטואלית שיש לטפל בה באופן מעשי. יש להניח שאם חיזבאללה ו/או איראן ישהו את תגובתם לפעולת ההתנקשות, ייסוג האיום הכרוני המרחף על ישראל מכיוונם של שני גורמים אלה למרתפי ההדחקה וההשכחה.

הנושאים החברתיים-כלכליים תופסים בסקרים מקום זניח בלבד במדידת הלכי רוחו של הציבור. רק שאלות מועטות מוקדשות לכך, והתשובות להן כמעט שאינן מופיעות בפרסום התוצאות

כך גם הסכסוך עם הפלסטינים המכרסם בקיום הישראלי. הנושא הזה מקנן ברקע ההוויה הישראלית בלי שיהפוך לסוגיה בוערת במערכת הבחירות. נוח לפוליטיקאים מרוב המפלגות (אלה שהיו בקואליציה ובאופוזיציה ואלה שיהיו בהן בעתיד הקרוב) להתעלם מהשפעתה ההרסנית של הבעיה הפלסטינית הבלתי פתורה על המציאות הישראלית, ונוח לתקשורת לא להפריע את מנוחת האזרחים בעניין הזה. במקום זאת, המערכת הפוליטית והתקשורת מעמידות לכאורה את המצב החברתי-כלכלי במרכז זירת הבחירות, אך הטיפול שהן מעניקות להיבט הזה של החיים במדינה הוא שטחי וטכני בלבד. כמו כדי לצאת ידי חובה.

עשרות סקרי דעת קהל כבר נערכו מאז החלה מערכת הבחירות, והנושאים החברתיים-כלכליים תופסים בהם מקום זניח בלבד במדידת הלכי רוחו של הציבור. רק שאלות מועטות מוקדשות לכך, והתשובות להן כמעט שאינן מופיעות בפרסום תוצאות הסקרים. באופן זה מעלימה התקשורת, זו המזמינה את הסקרים ומבשרת על תוצאותיהם, את הסוגיות החברתיות-כלכליות מסדר היום שעליו נסבה ההתמודדות בקלפי. הממצא הזה נכון שבעתיים בנוגע לסוגיה המדינית-בטחונית. במה עוסקים הסקרים? בתנודות בפופולריות של הרשימות וראשיהן ובבריתות אפשריות ביניהם.

קחו, למשל, את הסקרים של סוף-השבוע. סקר רשת ב' הציג את חלוקת המושבים בכנסת אילו נערכו הבחירות היום, כשהוא מצביע על תנודות זעירות ביחסי הכוחות בין הליכוד למחנה-הציוני. פרשני קול-ישראל דיווחו בהתרגשות שהמחנה-הציוני נחלש במנדט לעומת השבוע שעבר, ואילו הליכוד התחזק במנדט. ההידרדרות של ישראל-ביתנו, הם סיפרו,  נמשכת, משישה לחמישה מנדטים. מפלגת הבית-היהודי שומרת על כוחה – 16 מנדטים. הרשימה הערבית המאוחדת תהיה הרביעית בגודלה בכנסת, עם 12 מנדטים.

מפלגתו של אלי ישי אינה עוברת את אחוז החסימה החדש וכך גם מפלגת קדימה. שיעור המצביעים שטרם החליטו עומד כיום על כ-16%. בתשובות לשאלה מי היית מעדיף שיהיה ראש הממשלה הבא נשמר פער של 4%, בגבול הטעות הסטטיסטית, לטובת בנימין נתניהו: הוא מקבל 40% והרצוג – 36%. לנסקרים ניתנה רשימת אישים, והם נשאלו מי הם מעדיפים שיהיה שר הביטחון הבא: משה יעלון – 29%, יואב גלנט – 20%, עמוס ידלין – 16%, נפתלי בנט – 11%, אין דעה – 24%. 84% מהנסקרים אמרו כי האירועים הבטחוניים האחרונים לא השפיעו על מגמות ההצבעה שלהם.

באופן חריג התעכבו לרגע המתדיינים ב"יומן" על השאלה מדוע הם, ועמיתיהם בערוצים המתחרים, עוסקים במיתוג המפלגות ומנהיגיהן ולא בסוגיות הליבה של המציאות הישראלית; התשובה שנתנו לכך היתה: "כולנו מבולבלים"

ברוח דומה דיווחה מהדורת "יומן" של ערוץ 1 על מערכת הבחירות בשבוע החולף. הסקר שפירסמו אילה חסון ואורחיה באולפן נסב בעיקר על השאלה מי הכי מתאים להיות שר הביטחון: בוגי יעלון, יואב גלנט, נפתלי בנט, עמוס ידלין או עומר בר-לב. תוך כדי הדיון הוזכר סקר שפורסם ביום הקודם ב"מבט" ומדד את היקף התמיכה במפלגות המתמודדת. חברי הפאנל והסוקרת, סטלה קריוף, דנו קצת בעוצמת הנאמנות של הבוחרים לרשימות האהודות עליהם וניתחו את כוח המשיכה של ידלין לעומת יעלון ומופז. באופן חריג התעכבו לרגע המתדיינים על השאלה מדוע הם, ועמיתיהם בערוצים המתחרים, עוסקים במיתוג המפלגות ומנהיגיהן ולא בסוגיות הליבה של המציאות הישראלית שהיו אמורות לכאורה לעמוד במרכז המערכה. התשובה שנתנו לכך היתה: "כולנו מבולבלים".

כך היה גם במשדרי האקטואליה של ערוץ 2 וערוץ 10. בסוף-השבוע אמנם לא שודרו בהם סקרים, אבל הדיון באולפן (בערוץ 10) עסק בשאלה אם בנט ונתניהו יתאחדו והאם המחנה-הציוני יתאחד עם לפיד או כחלון. בליל שבת שעבר איזכר הפאנל של "שישי" את הסקרים האחרונים ודן בהיתכנותם של איחודים במחנה הימין ובמחנה השמאל-מרכז ובניתוח יחסי הכוחות בין שני הגושים (החל מדקה 17.30). גם ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 עסקו שלשום (23.1) בעיקר בחישובים של מיזוגים ופרידות. בליל השבת שעברה (החל מדקה 9) התרכז משדר האקטואליה של ערוץ 2 בשריונים אפשריים ברשימות הגדולות, בהיתכנות הקמתה של ממשלת אחדות וביעילותם של סרטוני התעמולה הראשונים. הפרשן הפוליטי עמית סגל הגדיר את ההתמודדות כ"מירוץ של ראש בראש".

כאילו הסוגיות המעצבות את החיים במדינה אינן מטרידות את האזרח מן השורה ויש לחפשן בנרות. כאילו כל מה שחסר לו כדי להחליט כיצד להצביע בקלפי הוא דימוי, סמל, אובייקט להיאחז בו

הפרשנים הפוליטיים בכל ערוצי הטלוויזיה תקפו, בין השאר, את חיפושיהן של הרשימות אחר "קמפיין". הם ליגלגו על בחירתו של נתניהו בשינוי שיטת הממשל כ"קמפיין" של הליכוד ועל התלבטותם של הרצוג-לבני בין הסוגיה החברתית-כלכלית לזו המדינית-בטחונית. בכך חיזקו והמחישו עיתונאים אלה את טיבה העקום של מערכת הבחירות: זו תחרות על מיתוג ועל סיסמאות – לא על תכנים. כאילו הסוגיות המעצבות את החיים במדינה אינן ידועות, אינן נוקבות, אינן מטרידות את האזרח מן השורה ויש לחפשן בנרות. כאילו כל מה שחסר לו כדי להחליט כיצד להצביע בקלפי הוא דימוי, סמל, אובייקט להיאחז בו.

מגמת הסיקור הזו מפרנסת את שאלוני דעת הקהל שמנסחת התקשורת ונגזרת מהם. הסקרים אינם בוחנים את יחסו של הציבור לאופן שבו המפלגות ומנהיגיהן מתמודדים עם יוקר המחיה, השחיתות השלטונית או הפערים החברתיים, וגם לא את דעתו על תפקודם ועמדותיהם בעת מבצע "צוק איתן" או בהתנהלות מול אבו-מאזן או לנוכח האיום שמציבים איראן והחיזבאללה. הסקרים מתרכזים במדידת התמיכה במפלגות ובתגובות הציבור לסרטונים ולמסרים התדמיתיים שמפיקים מטות המועמדים. כך נהפכת מערכת הבחירות להיפודרום שבו פרסומאים מתחרים זה בזה כשהקהל יושב הרחק ביציעים ומשקיף על המירוץ מתוך ניכור גדל והולך.