משחקי שמינית הגמר הביאו לשיא את הוויכוח העתיק בין כוחו של התיעוד האלקטרוני ובין כושרה של העין האנושית. האם המצלמה רואה מה שהעין רואה? האם טכנולוגיה צריכה להחליף החלטות אנושיות? האם הצדק יכול להיעשות ולהיראות גם ללא עזרת מכשירים אלקטרוניים? ואולי השאלה רלבנטית לא רק לספורט?
בינתיים באיצטדיון סוקר סיטי במשחק ארגנטינה נגד מקסיקו, הדילמה נבעטת ונדמה שנותר רק לשכנע את ספ בלטר, נשיא פיפ"א, מי שמתעקש לא להכניס טכנולוגיה לשיפוט. הוא כבר התנצל בפני נבחרת אנגליה על הגול החוקי שלא אושר לה מול גרמניה, אבל זה הכל. הבריטים הקרירים אמרו thank you וזהו.
אז מצלמה או שופט? כורסה או איצטדיון? אלה הדילמות שמעסיקות קהל במונדיאל (וגם עיתונאי). הרבה מושגים מופשטים לובשים צורה מוחשית בכניסה למשחקי המונדיאל.
הרף עין – קרלוס טבס נמצא ספק בנבדל בין מסי לשוער המקסיקאי כשהכדור ננגח מראשו לאחור, לאחר מסירה של מסי, ונחת ברשת. על מי הביטה העין באותה שנייה גורלית? על מסי הכוכב הגדול של ארגנטינה (אם אתה אוהד ארגנטינה בוודאי, אבל גם אם לא...)? על טבס שסיכן את השער? על הכדור שמוביל למעשה את מרכז העניין במשחק ומושך את תשומת הלב? המושג הרף עין מקבל משמעות מיידית. הוא לא קיים במצלמה, אף שהטכנולוגיה מאפשרת לשחזר את הרגע מיד.
המצלמות מכסות בדרך כלל את אזור הכדור, אך אינן מפרידות בין האובייקטים; העין מתרכזת באופן טבעי בכדור הנמצא בתנועה וקשה לה לקלוט כמה תנועות בו בזמן באותו אזור. היופי של המשחק הזה הוא בראשוניות של האירוע, במהירות של ההתרחשות ובעיקר באלמנט הבלתי צפוי שבכל מהלך. וכן, גם בתוצאה. מנגד, ההילוך החוזר של טכנולוגיית הטלוויזיה מאפשר לבדוק בציציות את הצדק הספורטיבי, את האמת בהילוך אטי, את מה שהעין החמיצה במציאות. אז טכנולוגיה או אדם? אין ספק שבאיצטדיון – האדם, ובבית מול המסך – הטכנולוגיה.
אבל יותר מדהים מהדילמה של רגע הנבדל של טבס היה דווקא הגול החוקי של טבס. זה שבהרף עין הטיס כדור לחיבורים בבעיטה שאין כמוה במגרשים ישראליים ומעטות כמוה גם באירופה. את הרגע הזה העין ראתה, אבל לא חוותה. זה היה מהלך כל-כך מהיר, שרק ההילוכים החוזרים בטלוויזיה מאפשרים ליהנות ממראהו, בדיעבד.
הרבה מושגים מופשטים לובשים צורה מוחשית. יפן–פרגוואי
הפרשנים בטלוויזיה מהגגים בעיקר על טקטיקה: הרכב התקפי וקישור הגנתי, הנעת כדור ושיטות משחק. אבל בשידור עצמו רק השדר והפרשן רואים את המתרחש במגרש. הקהל בבית רואה רק את מהלכי הכדור. כי המצלמה עוקבת רק אחרי הכדור, והבמאי חושש להפסיד את המהלך המפתיע הבא, ולכן לעולם הצופה בבית לא יקבל את מה שמקבל הצופה באיצטדיון – מראה כולל של המשחק, תנועת קבוצה שלמה על מגרש שלם כמו להקת דגים באוקיאנוס, קו הנבדל משני עברי המגרש, אטיות התנועה של הכוכבים כשהכדור לא אצלם, בזבוז הזמן של השוערים המחפשים תשומת לב עד שהם מחזירים כדור למשחק, תנועות וצעקות המאמנים על שחקנים שלא ממש נראים על המסך ונראה שהם לא ממש עושים את מה שנדרשו ואומנו לעשות ותיכף ימצאו עצמם בחוץ.
קהל האיצטדיון במשחק המאופס בין ברזיל לפורטוגל ראה שתי קבוצות, מהטובות בעולם, מרוכזות בשליש האמצעי של המגרש כשהן מנסות לשבור את מלכודת הנבדל במשך 90 דקות, או אולי הן פשוט ניסו לא להבקיע אחת לשער רעותה. המשחק התנהל על שליש מגרש. מה הסבירו הפרשנים על הטקטיקה הזו? אין לי מושג. אז איצטדיון או כורסה? מבחינה "טקטית" כדאי איצטדיון.
לעולם הצופה בבית לא יקבל את מה שמקבל הצופה באיצטדיון. קהל
משחקי המונדיאל הם לא רק מה שהמצלמה רואה ומשדרת מהמגרש, הם הרבה מעבר לזה. 84 אלף צופים המורכבים מבני עשרות לאומים, צבעים, שפות, קולות ושירי עידוד שונים, תחפושות, קללות וכלי נגינה מוזרים. הם חוויה שרק האיצטדיון יכול להעביר, ושום מצלמה לא תקלוט. כדי להכיל את המראות יידרש סרט תיעודי ארוך ומורכב. בעין, ביציע, החוויה עוטפת אותך. בבית, מול המסך, אתה הרבה יותר גדול מהאיצטדיון גם אם הוא נשקף ממסך ה-50 אינץ' החדש, אבל באיצטדיון עצמו אתה מרגיש כמו נמלה קטנה בין עשרות אלפי צופים מול עוצמת הגודל, הרעש והאווירה.
אווירה היא אותו מושג בלתי מוסבר שלעולם לא ניתן לראות. אווירה היא אותו דבר שאתה מרגיש כשאתה משתתף. לכן שאלת הטכנולוגיה אינה רלבנטית לעניין האווירה. אוהדי צ'ילה שנפגשו במסעדת המלון החלו כבר שם לשיר שירי עידוד ליד שולחנות אוהדי ברזיל ההמומים מהחוצפה.
ארבע אוהדות של פורטוגל לבשו את מדי הנבחרת הלאומית על כל אביזריהם, הבליטו מחשופים מבעד לחולצות הגברים, מתחו את הגרביים וציחצחו את נעלי הכדורגל הגבריות על רגליהן השזופות, איפרו את הפנים בדגלי פורטוגל, ומתחילת המשחק מול ברזיל ועד לסיומו הן רקדו ביציע ולא הפסיקו לשיר בקולי קולות. בטלוויזיה הן קיבלו אינטרקט של שתי שניות אולי.
ביציע העליון בין ארה"ב לגאנה התיישב הרכב מוזיקלי שכלל שתי חצוצרות, סקסופוניסט, טרומבון ומישהו עם מצילתיים, כנראה, מאחור. תווי נגינה הוצמדו לכלי הנגינה עם אטבי כביסה, ומתחילת המשחק נשמעו מעל רעש הוובוזלות קטעי ג'אז, מוזיקה יהודית ומוזיקה קלאסית, שירי אוהדים בינלאומיים ונעימות קאנטרי אמריקאיות. נדמה לי ששמעתי גם את לחן "והעיקר לא לפחד כלל", אבל גם אם זה רק היה נדמה לי, זו האווירה שלעולם לא תעבור בשידור משחק.
ביציאה מהאיצטדיון של פרטוריה, לאחר המשחק החלש ביותר בין יפן לפרגוואי (שגם הוא הסתיים בדמעות שקשה להתעלם מהן, הפעם יפניות), עשינו דרכנו אל הרכב שחנה באחת הסמטאות מרחק קילומטר מהאיצטדיון. הטמפרטורות ירדו נמוך-נמוך. דמויות כהות חלפו על פנינו בריצה מאיימת, פניהן מוסתרות בכובעי צמר שחורים, לגופם טרנינג שחור, ופנסי הרחוב העמומים והתנועה הלילית המפחידה יצרו לרגע תחושה של אי-נוחות, שלא לומר איום.
פשוט קר להם. אוהדים (צילומים: איתי לנדסברג)
גם הכתבות על מצב האלימות באפריקה לקראת המונדיאל חילחלו לאותו רגע לילי. אבל כשאתה חולף על פני הדמויות – תושבי העיר הנעים או העומדים בצמתים החשוכים ובוהים באלפי התיירים כשהם מרקדים מרגל לרגל בתנועות של תופים בלתי נראים – אתה מבין שפשוט קר להם. כמו לך. אין שום איום בדמויות החשוכות בסמטאות פרטוריה, ולמרות כל ההיסטוריה האלימה של העיר הזאת, היא מארחת בשמחה את שלל בני הגזעים שבאו לראות כדורגל. אווירת פחד? ממש לא. סתם כדורגל שנגמר במזג אוויר חורפי, בין הרוח והחושך והמים.
שלושה עיתונאים נשדדו בתחילת המונדיאל. למעשה, רק שלושה בני-אדם נשדדו כאן מבין כמיליון תיירים שהגיעו מאז תחילת המונדיאל. אילו עיתונאים היו צריכים לדווח על שלושה מתוך מיליון, הידיעה היתה יורדת לפח. אבל השלושה היו עיתונאים, ולכן הידיעה קיבלה כותרת בכל העולם. אלימות? נדמה שבאיצטדיון ממש כמו בבית.
איתי לנדסברג הוא מנהל מחלקת תעודה ועורך "מבט שני" בערוץ הראשון