אם תמונה שווה אלף מלים, אולי אפשר להסתפק בטקסט? מתברר שזאת עמדתו של ה"ניו-יורק טיימס". קוראיו של העיתון האמריקאי יכלו לקרוא שאת השער של הגיליון החדש של "שרלי הבדו" תעטר דמותו של הנביא מוחמד, בעינו דמעה, בידיו השלט "Je suis Charlie" ומעליו הכיתוב "הכל נסלח". אבל את הקריקטורה עצמה לא יכלו לראות.
המאמר של רייצ'ל דונאדיו מה-12.1.15 מתאר את ישיבת המערכת של 25 הניצולים מהטבח בשבועון הסאטירי, שהתנהלה במשרדי העיתון "ליברסיון", שהתנדב לספק את האכסניה הזמנית. בסיום הישיבה המוצלחת, כותבת דונאדיו, "בשמחה אם גם באירוניה", הם פרצו בקריאות "אללהו אכבר".
דין באקט, העורך הראשי של ה"ניו-יורק טיימס" (צילום מסך: InvestigatingPower)
המאמר מלווה בשלוש תמונות, באחת מהן נראים הניצולים העמלים על הגיליון שיודפס בחמישה מיליון עותקים, במקום 60 אלף שבשגרה. אבל הקריקטורה שבמרכז העניין, כמו גם הקריקטורות האחרות של מוחמד שפירסם "שרלי" בעבר, אינן ביניהן. צריך סיבה טובה כדי לא לכלול את הקריקטורות בכתבה הזאת ובדיווחים השונים על הפיגוע. האם הסיבה של ה"טיימס" היתה טובה דייה?
רבים חשבו שלא. האומבודסמן של העיתון, מרגרט סליבן, הקדישה שני טורים לעניין. את ההחלטה לא לפרסם קיבל העורך הראשי דין באקט, היא כותבת, ונימק זאת כהתחשבות בקוראים: "יש לנו סטנדרט שמשמש אותנו נאמנה כבר זמן רב: יש הבדל בין עלבון שלא לצורך לבין סאטירה. רוב הקריקטורות הן עלבונות שלא לצורך". באקט הכחיש כי מדובר בכניעה לפחד מפני פעולת תגמול או דאגה לשלומם של אנשי ה"טיימס" ברחבי העולם. התייעצתי עם אנשי הדסק הבינלאומי, סיפר העורך, ואלה אמרו שהם אינם חוששים. ההחלטה היתה עקרונית, הצהיר.
אפשר להבין זאת: ה"טיימס" לא היה מוצא לנכון לפרסם קריקטורות כאלה בימים כתיקונם, אז מדוע היום? אלא שאם אפשר להצדיק את אי-הפרסום של הקריקטורות הקודמות של "שרלי" בדיווחים לאחר הפיגוע, כאשר הפוקוס החדשותי היה הטבח עצמו והתמונה המרכזית היתה זירת האירוע רווית הדם, הרי כאשר במוקד נמצא הגיליון החדש, הדיווח ללא השער המדובר מעורר תחושת צדקנות יותר מאשר כבוד לקוראים רגישים.
ואולי גם הערך החדשותי של הקריקטורות אינו מחריג אותן מההתנהלות בשגרה ואינו מצדיק את הפגיעה האפשרית ברגשות הקוראים? המוטו של ה"ניו-יורק טיימס", שמופיע בראש כל מהדורה, הוא "כל החדשות שראויות לדפוס". לפנינו, אם כן, דילמה בין "כל החדשות" לבין "הראויות לדפוס".
"עם פרסום שער גליון 'שרלי הבדו' החדש, ידו של הערך החדשותי היתה צריכה להיות על העליונה". כותרת מאמרה של מרגרט סליבן, נציבת התלונות של ה"ניו-יורק טיימס", 14.1.15
כספינת הדגל של העיתונות האמריקאית, ה"טיימס" מושך תשומת לב רבה יותר, ובהתאם גם מעניק תשומת לב יתרה להצדקת החלטותיו. אבל כלי תקשורת אחרים נהגו באופן דומה. גם הרשתות CNN ו-NBC, כמו גם הסוכנות AP, לא פירסמו את הקריקטורות. "וושינגטון פוסט" נמנע בתחילה מפרסום הקריקטורות הישנות, בדומה ל"טיימס", מתוך רגישות לקוראיו (למעט במאמר דעה, בהחלטה של עורך הדעות), אבל בדיווחו על הגיליון החדש של "שרלי" הביא את תמונתו, וכך נהג גם ה"וול-סטריט ג'ורנל". בטורה השני, לאחר הדיווח על השער של "שרלי", סברה האמבודסמן סליבן שה"טיימס" היה צריך להכריע באופן דומה: "קוראי העיתון לא היו צריכים ללכת למקום אחר כדי למצוא את התמונה".
ייתכן של"ניו-יורק טיימס" היה קל לדבוק בעקרון אי-הפרסום מפני שעם האינטרנטיזציה של התקשורת, קשה להאמין שגם הקוראים הנאמנים ביותר לא נחשפו לתמונות. אפילו עיתונם האהוב סיפק קישור לתמונת השער החדש; כך הקוראים נחשפים למלוא האינפורמציה, בעוד שהעיתון יכול לשמור על העמדה הבלתי מתפשרת. אפשר לתהות: האם ההחלטה של באקט היתה נותרת בעינה גם בעידן לא מקוון, עת הקוראים היו תלויים במידה רבה בעיתון כדי להיחשף לתמונת השער של "שרלי"?
אשה אוחזת בשער גליון ה"ליברסיון" המוקדש לטבח ב"שרלי הבדו", בעצרת ההמונים בפריז, 11.1.15 (צילום: ניל בדח)
כלי תקשורת אחרים הציגו עמדה עקרונית שונה בתכלית. פלטפורמות אינטרנטיות כמו "הפינגטון פוסט" ו"באזפיד" פירסמו את הקריקטורות מלכתחילה ובהבלטה. נח שכטמן, עורך ב"דיילי ביסט", שפירסם פאנל של הקריקטורות, אמר ל"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" ש"כלי תקשורת שמחליטים שלא לפרסם את התמונות האלה או לטשטשן ראויים לגינוי".
עיתונים מרכזיים באירופה פירסמו גם הם את הקריקטורות, ביניהם "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" הגרמני, "נויה זוריצר צייטונג" השווייצרי, "קוריירה דלה-סרה" האיטלקי וכמובן "לה-מונד" הצרפתי. אבל דווקא העיתון הדני "יילנדס פוסטן", שב- 2005 פירסם 12 קריקטורות של מוחמד שעוררו מהומה רבתי, שמר הפעם על שתיקה ויזואלית.
העורך יורן מיקלסן מצוטט ב"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" כאומר: "אני שומר על זכותי כעורך לפרסם בעתיד קריקטורות מכל הסוגים. אבל לא עכשיו. האמת היא שמבחינתנו זה יהיה חסר אחריות לגמרי לפרסם כעת קריקטורות ישנות או חדשות של הנביא. רבים לא ירצו להודות בכך. אני מודה בכך, הגם שבחוסר רצון".