זה היה ויכוח סוער ונוקב, שנמשך מראשית ימי פעילותו של תיאודור הרצל. אישים, מפלגות וגושים ניהלו מאבק פוליטי ואידיאולוגי בשאלה "מיהו ציוני?". גם כשקמה המדינה לא שככה המחלוקת. מהצד האחד ניצבו ראשי הארגונים הציוניים בארץ ובעולם. מולם עמד ראש הממשלה חובב המחלוקות והעימותים, דוד בן-גוריון. הוא לא החמיץ שום הזדמנות להבהיר כי לציונות יש משמעות אחת ויחידה: עלייה לישראל. "ציוני הוא מי שיושב בארץ ורוצה שיהודים יבואו", חזר ואמר. "לא מי שיושב בבוסטון".
הציונות ידעה במשך השנים להכיל שפע של תנועות, מפלגות וזרמים. כל אחד מהם הגדיר את עצמו בדרכו שלו. אבל מעל הכל שררה הסכמה, ברוח דבריו של בן-גוריון, כי הישראליות היא יורשתה של הציונות, לפחות בנוגע למי שמתגורר כאן. עכשיו, מתברר, אין די בישראליות
השאלה "מיהו ציוני" העסיקה את התקשורת ואת הפוליטיקאים בישראל לפני כל קונגרס ציוני. העיתונים הקדישו לכך מאמרים מנומקים וארוכים. היום היינו אומרים: טרחניים. גם אז היו רבים, בעיקר צעירים, שעבורם כל הדיונים הללו נכללו במה שנכלל תחת ההגדרה הצינית "ציונות". משמע: מלל מליצי נטול משמעות מעשית, לכל היותר הטפת מוסר.
בחלוף כמה עשורים, אחרי בלותה, היתה לציונות לפתע עדנה. זה התחיל בשנות ה-90, כאשר המונח "פוסט-ציונות" טיפטף לאטו לדיון הציבורי. עסקו בו בעיקר אקדמאים ואנשי רוח. בשנים האחרונות זכתה הציונות על שלל הטיותיה ונטיותיה לחשיפה נרחבת יותר, בין היתר בעקבות העליהום הימני של תנועת אם-תרצו על "ההטיה האנטי-ציונית" במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת באר-שבע. התנועה הסמיכה עצמה לשמש משמרת הצניעות של הציונות. מנהיגה, ד"ר רונן שובל, הבהיר במערכת הבחירות הנוכחית לאיזו ציונות הוא מתכוון כשבחר לרוץ לכנסת בבית-היהודי.
עכשיו שוב מצליחה הציונות לעשות כותרות, להדהד בשידורי הטלוויזיה והרדיו, לבצבץ בטוקבקים. אבל בפרוס מערכת הבחירות אפשר רק להתגעגע לטקסטים המייגעים משהו שפורסמו ב"דבר" ובעיתונים אחרים בשנות ה-50 על דרכה של הציונות. אז התקיים דיון. עכשיו זה חלק מן המיצג הקולני, השטחי, העכור, המאפיין את מערכת הבחירות.
"צ'רצ'יל: אני ציוני ותיק ותמיד התנגדתי לספר הלבן", "המשקיף", 16.1.1946
"זאת רשימה של אנשים לא ציוניים וחסרי ניסיון", סיכמה ח"כ מירי רגב (ליכוד) את תוצאות הפריימריז בעבודה. "אני רוצה רשימה של אנשים ציוניים עם הרבה ניסיון כמו ראש הממשלה, סילבן שלום, בוגי יעלון". דף המסרים של הליכוד ציווה גם על יתר מועמדי המפלגה להדגיש דברים שאמרו בעבר נבחרות ונבחרים בעבודה, כביטוי לעמדות שאינן עומדות בתקן הציוני, לפי גרסת הימין. והבית-היהודי קבע: "מפלגת העבודה הפכה השבוע רשמית למפלגה פוסט-ציונית".
"הורשע בהחזקת חשיש – טען: 'אני ציוני", "מעריב", 4.9.1970
עמוס עוז הגדיר פעם את הציונות כשם משפחה, גג שתחתיו מתקיימים שמות פרטיים רבים. הציונות ידעה במשך השנים להכיל שפע של תנועות, מפלגות וזרמים. כל אחד מהם הגדיר את עצמו בדרכו שלו. בארץ ישראל, בימי "המדינה שבדרך" וגם לאחר הכרזת העצמאות, הועתק מגוון הקולות מהתנועה הציונית לפוליטיקה שלנו. אבל מעל הכל שררה הסכמה, ברוח דבריו של בן-גוריון, כי הישראליות היא יורשתה של הציונות, לפחות בנוגע למי שמתגורר כאן.
עכשיו, מתברר, אין די בישראליות. נדרש לא רק סיווג נוסף, יהודי – בנוסח הבית-היהודי, ובעצם ברוח נתניהו, שהיה "טוב ליהודים" כבר ב-1996, אחרי שנים שרק לחרדים היה על כך מונופול (ע"ע יהדות-התורה) – צריך גם לשלוף את הציונות מהבוידעם, בעיקר כדי שצד אחד במאבק הפוליטי ייטול לעצמו מונופול על הגדרת הציונות הראויה, יוכל להטיל רפש בצד השני, לכרסם בזכות הדיבור ובלגיטימיות של מועמדים מסוימים ועמדות מסוימות.
בעידן הסיסמאות והמותגים, הגדרות כמו "שמאל", שמות כמו "מערך" ו"העבודה" וכמובן תיוגים עוינים כדוגמת "פוסט-ציונים" עלולים להיות הרי אסון
מול מטחי הפטריוטיזם היהודי-ציוני הצעקני הזה אפשר לרחם על מפלגת העבודה, שחשה אנוסה להתעטף בשמה החדש כאליבי; "המחנה הציוני", בבחינת הכשר עצמי. זה ביטוי שמתגלגל בעיתונים עבריים מאז הקונגרס הציוני ב-1902. נראה שלא היתה להם ברירה אלא לאמץ את המונח הארכאי הזה. בעידן הסיסמאות והמותגים, הגדרות כמו "שמאל", שמות כמו "מערך" ו"העבודה" וכמובן תיוגים עוינים כדוגמת "פוסט-ציונים" עלולים להיות הרי אסון. כי מי שאינו מניף את דגל הציונות – עדיף עם קריאות "כפיים, כפיים" – עלול להיות מוכתר כ"שמאלני", הגדרה שעל-פי שיח הרחוב, הפיזי והווירטואלי, מותירה אותך במרחב הצר שבין זהבה גלאון לגדעון לוי.
על הציונות ודרכה מותר וצריך לדון – אם בקריאה ליהודי צרפת לעזוב הכל ולעלות לישראל, ואם בשאלת הדרכים שיבטיחו שמדינת היהודים תישאר כזו שבה מתקיים שוויון זכויות גם לבני עמים אחרים, כמובטח במגילת העצמאות. אבל לנוכח אופיים הצעקני והעימותי של הקמפיינים העכשוויים, נראה שערב בחירות אינו השעה הראויה לכך.
לא משום שזה אינו נושא רציני וראוי, אלא בשל כל חוליי השיח הציבורי והפוליטי בדרך לקלפי: הקמפיינים השליליים, דלדול הדיון הפוליטי לסיסמאות קליטות, המיתוג שהופך דיונים אידיאולוגיים לקרב שיווקי, שלטון היחצנים והסקרים, הפרסונליזציה שדחקה את המפלגה כארגון עם דרך ואידיאולוגיה, והרגשות שמבקשים להחניק כל דיון תבוני. כמו כולנו, גם הציונות נעשית עכשיו כדור משחק בשיח החלול הזה.