חידה: מי אמר, "יש לפוליטיקאים הרי נטייה לענות רק על מה שהם רוצים"? ומי אמר, "לא זוכר למי הצבעתי בבחירות הקודמות"? התשובה זהה: שרון גל.
האמירה הראשונה נרשמה בקיץ האחרון, בעודו יושב על תקן של עיתונאי באולפן חדשות ערוץ 2, כחלק ממתקפה חזיתית שאין אלא לכנותה "מופרעת" נגד ח"כ דב חנין. הנה כמה מהדברים שגל ירה בלי לקחת אוויר: "תגיד, דב חנין, סירבת לשרת ביהודה ושומרון? סירבת? אתה יכול לענות על השאלה? זה נכון? לא מעניין אותי איפה היית בצבא – נכון סירבת? נכון סירבת? אתה יושב כאן עם החליפה שלך והמלים היפות שלך... תענה, שיענה לשאלה... אתם הנאורים, האינטלקטואלים, אנשי הרוח והצדק, שרוצים ש-לום בכל מחיר, אני אגיד לכם מה אתם, מתרגמים אתכם באל-ג'זירה...".
האמירה השנייה היתה אגבית ומנומסת הרבה יותר, ונשמעה בסופו של ראיון הבכורה של גל כפוליטיקאי-בפוטנציה, בגלי-צה"ל, רגע אחרי שהפך למועמד לכנסת מטעם ישראל-ביתנו של אביגדור ליברמן. ניב רסקין, מגיש "נכון להבוקר", ביקש להבין אם גל הצביע בעבר לליברמן, ובמשתמע להבין אם ההצטרפות היא אקט ציני או מעשה אידיאולוגי. גל, שכאמור כבר קבע לפני כמה חודשים ש"פוליטיקאים עונים רק על מה שהם רוצים", החליט להפעיל את כפתור האמנזיה, לקול צחוקם של המגיש, המרואיינים האחרים והמאזינים, שהבינו כי למעשה התשובה היא "לא".
לכאורה שני אישים שונים לחלוטין לפנינו: הראשון עיתונאי לוחמני שמבקש לקרוע את המסכה מעל פרצופו של פוליטיקאי. השני פוליטיקאי טרי שמבקש להתחמק משאלה טורדנית באמצעי קומי, השמור לפוליטיקאים הנוכלים שהוא, לטענתו שלו בגלגולו הקודם, כל-כך מתעב בגלל "נטייתם לענות על מה שהם רוצים". נותר רק לדמיין את הקטע הסאטירי שאפשר לייצר מראיון של גל א' עם גל ב'.
כימיה ואלכימיה
אלא שכל ניסיון לפענח את ההבדל בין גל א' לגל ב' מחמיץ את העיקר, כפי שהמחיש לפני כמה ימים יוסי שריד במאמר בעיתון "הארץ". יו"ר מרצ לשעבר העלה פרשייה נושנה מלפני 14 שנה, עת התגורר במושב מרגליות שבצפון, סמוך לגבול. המשפחה שהשכירה לו את ביתה השאירה מאחוריה גם כלב, שאותו אסרה להכניס אל תוך הבית. רחמיו של שריד על היצור המיילל מקור נכמרו, והוא חיפש שמרטף. באותה עת פתח הכתב הצפוני הצעיר שרון גל במסע חיזורים אחרי שריד ובנסיונות לקבל ג'וב כעוזרו. "הוא גם הזכיר לי בכל פעם את הזדהותו המלאה עם השקפת העולם שלנו", כותב שריד, שאומר כי גל הצהיר בפניו כי "הוא מרצ מיום שעמד על דעתו". גל גם הסכים בחדווה לשמור על הכלב בביתו שלו, אלא שזמן קצר אחר-כך, מספר שריד, נעלם הכלב וגל סירב בתקיפות לספר לו למי נמסר.
גל, ראוי לציין, טוען שהתיאורים האלה כוזבים. לדבריו, הכלב פשוט ברח יום אחד, בלי להודיע מראש: "כלב שמאלני לא נאמן, חשבתי לעצמי ביגון", כפי שהוא מתאר זאת בעמוד הפייסבוק המחודש שלו. את דברי החנופה והליקוקין לשריד ולמרצ, ובכללם התחינות לג'וב, הוא מכחיש מכל וכל. "חודשים אחר-כך התקשר שריד לשאול מה שלומי ואגב כך, מה שלום הכלב. אני בסדר, עניתי, אבל הכלב שלך משום מה החליט לנטוש. זו היתה שיחתנו האחרונה אי-פעם". קשה שלא להתפעל מזכרונו המתעתע של גל, ששוכח מה הצביע לפני שנתיים, אך מצליח לשחזר בדייקנות כזאת אירוע מלפני 14 שנה.
שרון גל ב"ידיעות אחרונות": מימין מודל 2013, משמאל מודל 2015
יאמין כל אחד למי שהוא בוחר להאמין. אבל המבקש לדמיין כיצד בכל זאת נראתה ההתאהבות של גל בשריד לפני 14 שנה, לו התרחשה, יכול בנקל להישען על תיאוריו של גל עצמו מסוף-השבוע האחרון בראיון ל"ידיעות אחרונות", פעם העיתון שחשף את מעלליו של גל בתחקיר נשכני והיום עיתון הבית המלווה אותו בראיונות אוהדים.
בתשובות לשאלותיה של הכתבת שרי מקובר-בליקוב על הפגישה עם ליברמן פוצח גל בדברי התמסרות לבוס החדש: "מהר מאוד נוצרה בינינו כימיה. [...] מהרגע הראשון הרגשתי שאני מדבר עם איש מרשים ונחוש". בכלל, גל מודל 2015 מפויס מתמיד, במיוחד בנוגע לכל דבר שקשור לישראל-ביתנו ולבחיר לבו החדש. כל-כך מפויס שהוא כבר מזמר את דף המסרים של המפלגה בדיוק בסולם הנכון, כולל הצלילים הקבועים על רדיפה מגמתית על-ידי רשויות החוק: "אצל ליברמן מלה זו מלה"; "אני מתפלל שאביגדור ליברמן יהיה ראש הממשלה הבא, זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו"; "בשבוע האחרון אני מגלה אישיות משכמה ומעלה"; "גם עליו אמרו דברים איומים שנגמרו בלי כלום"; "אני בטוח בנקיון הכפיים של אנשים שאני עובד איתם" ועוד ועוד דברי חנופה ללא קורטוב של אנדרסטייטמנט.
ומה באשר להצבעות העתידיות במסגרת ישראל-ביתנו, מפלגה הנוהגת לדבר בקול אחד? גל מבהיר שהוא יהיה ממושמע גם בנושאים כמו נישואים חד-מיניים, שבהם עמדותיו הפוכות מעמדותיה הרשמיות של המפלגה. בתשובה לשאלתה של מקובר-קליקוב אם יצביע בניגוד למצפונו, עונה גל בלי בושה: "פוליטיקאי צריך לפעמים לדעת לעשות פשרות". אכן, פוליטיקה חדשה.
האשם תמיד
וכך, בתוך שנתיים עבר גל ממגיש תוכנית לילית ה"דורש תשובות מכולם" – לעיתונאי הנלחם במחאה החברתית ובמנהיגיה (ואחר-כך מכחיש זאת בזעם) – לחשוד בעבירות מין (שהחקירה נגדו הסתיימה "בהעדר תשתית ראייתית", לפי הפרסומים בעיתונות) – למתקרבן סדרתי באינספור ראיונות – ל"אדם חדש" המתרץ את התנהגותו הפרועה כ"שובבות קלה" ובלתי מזיקה – לסוכן נדל"ן מלוקק עם חליפות מהודרות ומרצדס המוכר חלומות ומגדלים להמונים – בחזרה לעיתונאי התוקף פוליטיקאים "הלבושים בחליפה" – למגיש אולטרה-ימני בערוץ הייעודי מורשת – לח"כ-לעתיד במפלגה שהוא עצמו, כמשתמע, מתבייש להודות כי לא הצביע עבורה בעבר.
תאמינו לשריד או לא תאמינו, קשה שלא להסיק שריבוי התהפוכות הללו ממחיש כי גל מעולם לא היה באמת עיתונאי או החזיק באידיאולוגיה סדורה, וכי המעבר מצדו האחד של האולפן לצדו השני, מהמתקפה המילולית האלימה על פוליטיקאי אחד לחיבוק אמיץ של אחר, הוא אך טבעי. ממש כמו שאביגדור ליברמן היה עד לאחרונה סרבן-שלום והיום מדסקס עם מדינאים ברחבי העולם יוזמות החלפת שטחים מפליגות, כך גם גל פושט ולובש חליפות ומסכות בקצב מסחרר.
ותמיד-תמיד תלווה את מצב הצבירה התורן של גל טרוניה נגד איזו ישות עלומה, שאפשר לכנותה בשם הכולל "עיתונאים-סמולנים-שלא-אוהבים-את-ארצם" (שאליהם מתלווים עכשיו גם "כלבים-שמאלנים-בוגדנים"). הם אלה שקונים את השטיקים של המחאה החברתית, שפוגעים במאמצי המלחמה בישראל, שמלשינים עליו למשטרה, שמפריעים לו לשדר בערוץ 10, שמצקצקים כשהוא מוכר דירות, שנוזפים בו על האתיקה המתעתעת שלו, ושעכשיו פשוט מסרבים ברשעותם לפרגן לו על המעבר הטבעי כל-כך לחיקו של ליברמן.