בניית דחליל היא טקטיקה נפוצה להוקעת יריבים. במקום להתייחס לטיעוני הצד שמנגד, אפשר פשוט לצייר קריקטורה של דעתו. כל-כך הרבה דחלילים נבנו מצדדי, מאחורי ולפני עיתונאים שמאלנים בשנים האחרונות, עד שנדמה כי רב מספר הדחלילים על העיתונאים. מה שלא מפריע לדחלילים להמשיך להתרומם בקצב מסחרר, על-פי דרישת "דעת הקהל", או הקריקטורה שלה.

הדחליל האחרון הונח לפתחנו על-ידי חיים זיסוביץ. הפעם זהו דחליל-מפלצת: "איכה תישא פנים אל ידידיה ברמאללה ובעזה, המורגלים לקבל מידיה, מעל דפי עיתונה, תיאורים מפלצתיים של הצבא המדכא והאכזר?", שואל זיסוביץ על סיקור המשט האחרון של עמירה הס.

תיאורים מפלצתיים? זיסוביץ לא נותן דוגמה. בשביל לצייר קריקטורה של קולגה לא פופולרי לא צריך להתאמץ לספק הוכחות. על כן ערכתי תחקיר קצר בנושא. הוא לא יתקבל כסמינר בחוג לתקשורת, אך הוא מספק בעיני. כיוון שהגישה לארכיון "הארץ" עולה כסף, חיפשתי בגוגל תיאורים שבהם דמותם של חיילי צה"ל עוברת דמוניזציה אצל הס. הקשתי "עמירה הס + צה"ל", "עמירה הס + עופרת יצוקה" וכיוצא בזה. מצאתי שם תחקירים בלעדיים, מחבל ארץ סגור, תיאורי הרג ומוות תוך ספירת גופות מדוקדקת. לא היו שם מפלצות.

כדי לנתח ביתר דיוק את יחסה של הס לחייל הישראלי, הנה ציטוט ממאמר על חיילים ששיקרו במשפט: "אכן, החיילים התנהגו כמו שהתנהגו מחזורים רבים לפניהם. פעולתם של החיילים אינה נעדרת רברבנות של מתבגרים, שהחברה הנורמטיבית שלהם מקבלת בחיבה ובסלחנות. ובעיקר, הם מצייתים לפקודות לא כתובות שיש להרתיע מתנגדי כיבוש פוטנציאליים. מכות, עיקום האמת והפחדות הם חלק משיטה שלא הם המציאו".

הס מנתחת את המציאות על-פי יחסי כובש-נכבש ולא מנקודת מבט של "יהודים מול ערבים". החיילים הם מתבגרים רגילים שקיבלו סמכות וכוח מטעם חברה כובשת. זהו תיאור של יחסי כוח לא-סימטריים, לא תיאור מלחמה בין ערבים בני אנוש ובין יהודים סדיסטים.

אני לא חושב שעמירה הס זקוקה להגנה שלי, מה עוד שבהשוואה לסגנון המשתלח המקובל היום, ביקורתו של זיסוביץ היא עיקום אף חצי משועשע בנוסח עדות מזרח אירופה. כתבתי את המאמר הזה משתי סיבות: השתתפתי בעצמי כעיתונאי במשט קודם, וזיסוביץ הוא בכיר בבית-ספר לתקשורת באוניברסיטה גדולה.

שאלת האובייקטיביות שמעלה המאמר היא שאלה רלבנטית שנשאלת לעייפה ומנוצלת פעמים רבות באופן מניפולטיבי. לעמירה הס יש אג'נדה. למי אין? דווקא הכתבה שבחר ראש היחידה לתקשורת לבקר היא דוגמה טובה לדרך שבה מקצוע העיתונות משתלב יפה עם שמירה על השקפת עולם עקבית.

הסובייקטיביות של הס מתבטאת בכך שלא תבזה את הפעילים, הסובייקטיביות מתבטאת בדרך שבה הס מדמה את מערך הכוחות; "גיגית" מול סירות קרב. אם יש מעט לעג בתיאור שלה, הוא דווקא מופנה פנימה, כלפי המחזה הפתטי של אדם המנסה להבריח ספינת מלחמה באמצעות סקסופון.

המימד האובייקטיבי בכתבה בא לידי ביטוי בכך שגם קורא "בשבע" וגם קורא של "הארץ" יקבלו את העובדות החשובות על אירוע ההשתלטות: אי-השימוש באלימות משני הצדדים, היחסים בין החיילים לפעילים, השמדת ציוד התקשורת על-ידי הפעילים. את חוסר המלודרמטיות, את הענייניות ואת האירוניה הדקה בכתיבתה של הס ראוי ללמד בבית-ספר לתקשורת. גם כתבי בריאות, פלילים ומתנחלים ייצאו נשכרים ממנה.

זיסוביץ, לעומת זאת, בוחר ללעוג לעיתונאית שמילאה את תפקידה, נכחה במקום ההתרחשות ואף זכתה ל"בלעדיות" על אירוע שסוקר בכל כלי התקשורת המרכזיים בארץ. המאמר לא מסתיים בלעג, אלא בדה-לגיטימציה של הס כעיתונאית: "אבל רגע... האם ייתכן שהס מונה את עצמה עם העיתונאים?", שואל זיסוביץ ומעמיד את מושא הביקורת במצב בלתי אפשרי.

לפי זיסוביץ, הס בכל מקרה מציירת את צה"ל כמפלצת, ולכן, במשתמע, אינה מדווחת אמת. מצד שני, הכותב מכיר בכך שהס דיווחה ("לאכזבתה") דברים כהווייתם: "לא היתה אלימות, מודה הס בלב נחמץ". איך הס יכולה לצאת בשלום מהביקורת הזו?

הרי גם כתבים צבאיים, ששירתו בצה"ל ואולי עושים מילואים, יוצאים עם יחידות (באישור דובר צה"ל ובפיקוחו) לשטח. האם הם חיילים או עיתונאים? וכתבי חרדים שהם חרדים בעצמם? ומה עם הכתבים הצעירים שמתקשים לשכור דירה ומסקרים בהתרגשות את מחאת הדיור? ודוברת מועצת-יש"ע לשעבר שעובדת בעיתון מאוזן?

ודוברי מפלגות שהופכים להיות כתבים פוליטיים? וכיצד יסתננו כתבי המתנחלים לקבר יוסף בלי קורטוב אינטימיות עם המסתננים? ומה עם סתם לאומנים שמסקרים סתם לאומנים? מדוע רק בקשר לעיתונאית כמו עמירה הס עולה התהייה: אולי היא לא עיתונאית?

הס תסתדר עם הדה-לגיטימציה. הבעיה היא בהקשר היותר רחב, שבו נעשית דה-לגיטימציה לעצם הרעיון שאפשר לסקר משט מבפנים, ובעצם לסקר כל פעולה של מרי אזרחי. כמו צה"ל, המתנחלים, החרדים והסטודנטים, גם אנשי השמאל מעוניינים בסיקור אוהד לאירועים שהם יוזמים. באופן טבעי, עולים על סיפון הספינות כתבים אוהדים. הם לא מפסיקים להיות עיתונאים כשהם מדווחים משם.

אלי אושרוב הוא עיתונאי ב"זמן ירושלים"

לטור של חיים זיסוביץ

עולם הפוך / חיים זיסוביץ
"האם ייגזר עליה, בתום שליחות ארוכה, לדווח על התנהגות הומאנית של קלגסי צה"ל?". חיים זיסוביץ על דיווחה של עמירה הס מאחת מספינות המשט לעזה