במערכות הבחירות האחרונות בארצות-הברית מוסדו בעשרות השנים האחרונות מגמות ברורות, ולמרבה הצער אין סיבה להניח שבמערכה הבאה יחול בהן שינוי. הדיווח בנושאי בחירות מתמקד בעיקר בעדכונים על אודות תוצאות הסקרים, סיפורי צבע על המהלכים האסטרטגיים המתוחכמים בשני המחנות ותיאורים של המומחים המבריקים שהגו אותם, או לחלופין התעסקות אובססיבית בטעויות, פליטות-הפה וההתבטאויות האומללות הבלתי נשכחות של המועמדים והמומחים שלהם.
מה שלא נראֶה לעתים קרובות (אם בכלל) יהיו הסברים מפורטים ומנומקים על המצע של המפלגות, או ניתוחים העוסקים בקשר שבין המצע לבין העקרונות הפוליטיים שאמורים להכתיב את דרכן של המפלגות. למעשה לא ייאמר דבר הקשור להשקפת העולם הפוליטית והפילוסופית של המתמודדים או כיצד תפיסתם את המצב האנושי יכולה או צריכה להיות מתורגמת למדיניות שמטרתה לשפר את מצבו של ציבור הבוחרים בשנים הבאות.
כל זה אינו מפריע לתקשורת על כל ערוציה להמשיך להציף את הבוחרים בפטפוט אינסופי על הפערים העמוקים לכאורה בין המפלגות השונות; עד כמה שונה השמאל מן הימין, וכמה קשה יהיה לאחד את המחנות הפוליטיים כדי להגיע לשיח משותף שמטרתו טובת הציבור הרחב.
האזרח הממוצע שיש לו עניין כלשהו במה שקורה סביבו עשוי להגיע למסקנה שהוא, או היא, עדים למאבק איתנים בין גישות שונות לחלוטין, ועליהם מוטל התפקיד לבחור בין הצדדים את מי שינהל את המדינה בצורה המוצלחת ביותר על-פי דרכו.
אולם כאשר יישאל מי מהמצביעים מהם עקרונות המדיניות הספציפיים שגרמו לו לבחור במועמד זה או אחר, לרוב הוא לא יהיה מסוגל לציין אפילו אחד, ולא יוכל להסביר כיצד בחירה זו או אחרת עונה על הדרישה הבסיסית של "טובת הציבור".
מדוע?
כי למעשה קיימת כיום מציאות סכיזופרנית לחלוטין עבור רוב הבוחרים בארצות-הברית. מצד אחד, שוב ושוב מספרים לאזרחים שהם חיים ב"מערך הפוליטי הטוב ביותר בעולם" מפני שהם יכולים לבחור בין שתי אלטרנטיבות פוליטיות שונות באופן מובהק. מצד שני, תאגידי התקשורת הענקיים – שלמרות כל הדיבורים על המידע הזורם מהאינטרנט והופך אותם לבלתי רלבנטיים, ממשיכים לשלוט בסדר היום – אינם מספקים לאזרחים את המידע הנחוץ להם על המועמדים, ומה שחשוב עוד יותר, על קבוצות האינטרסים הגדולות והחזקות העומדות מאחורי המועמדים ומנהלות את מערכות הבחירות שלהם מבין הצללים.
בסביבה כזאת, ה"חשיבות" של סיפור נובעת פחות מהפוטנציאל שלו להשפיע על מצב האומה, ויותר מ"הערך הבידורי" שלו, או במלים אחרות, מהסיכוי שהוא ישבור מעט את השעמום השולט בחייהם של רוב בני-האדם.
תאגידי התקשורת הענקיים אינם מספקים לאזרחים את המידע הנחוץ להם על המועמדים, ומה שחשוב עוד יותר, על קבוצות האינטרסים הגדולות והחזקות העומדות מאחורי המועמדים ומנהלות את מערכות הבחירות שלהם מבין הצללים
המגזר הפוליטי ככלל, והמועמדים לנשיאות בפרט, חדלו מזמן מלחשוש שייתפסו משקרים או מציגים עמדות סותרות בצורה בוטה. הם יודעים היטב שאף אדם – לפחות אף אדם שעובד באמצעי התקשורת המרכזיים שאיתם יש להם קשר יומיומי – לא יתעמת עימם באופן גלוי בגין שקרים וסתירות כאלה. ובלי ההדרכה של אמצעי תקשורת מתפקדים – וזה ידוע היטב למקצועני הפוליטיקה – קבוצות אוכלוסייה גדולות אינן מסוגלות להתמודד עם תבניות אידיאולוגיות ברורות בהקשריהן ההיסטוריים.
המקרה הקלאסי הוא של ברק אובמה, שבשנת 2008 הציג עצמו כמי שחדור בתחושת השליחות להחזיר לאזרחים את הזכויות החוקתיות הרבות שנלקחו מהם בתקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן. זה לא הפריע לו להמשיך לשמר את כל ההפרות שביצע בוש ולהוסיף כמה משלו בלי שמישהו יעלה שאלות רציניות בנוגע לאמינות שלו כמועמד הליברלי המובהק. בדיוק באותה צורה יכול היה מיט רומני, במהלך הבחירות של 2012, להשתלח ברפורמת הבריאות שהעביר אובמה בלי שמישהו טרח להזכיר לו שהרפורמה הזאת מבוססת כמעט באופן בלעדי על תוכנית שהוא עצמו הציג ויישם ברמת המדינה, כאשר היה מושל מדינת מסצ'וסטס!
על השאלה כיצד שילוב מוזר זה של בורות ומחלת השכחה השתלט על החיים הציבוריים באמריקה אין תשובה קצרה או הסבר פשוט. תופעות חברתיות רחבות היקף נוצרות כתוצאה משורה של גורמים, ומסיבה זו, רוב החוקרים באקדמיה נטו לראות בכך משהו ש"פשוט התרחש", כמו סופת רעמים פתאומית שפורצת ביום בהיר.
אפשר להבין את הגישה הזהירה הזאת, אך למעשה היא עצימת עיניים בפני תהליכים ברורים וניתנים לזיהוי שהביאו למצב הנוכחי.
ברק אובמה במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות, 24.10.12 (צילום: American Spirit / Shutterstock.com)
מדעי התרבות הצליחו להדגים בצורה משכנעת שתופעות הקשורות בזהות לאומית ונראות "טבעיות", תוצאה של פעילות "טקטונית" כלשהי שאין לאיש שליטה עליה, נובעות לעתים קרובות מתכנון מוקדם וקפדני, וכלל אינן זורמות ישירות מתוך "הטבע האנושי" כפי שנראה לכאורה. דוגמה בולטת היא היווצרותן של התנועות הלאומיות הרבות בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. כיום אנו יודעים שחבילות הדימויים שמוצגים לנו כתוצרים ספונטניים של תודעה קולקטיבית שהתגבשה ב"אומה" הן בדרך כלל תוצאות של מה שפרופ' איתמר אבן-זהר מאוניברסיטת תל-אביב מכנה "תכנון תרבות": קבוצות קטנות של אליטות תרבותיות שקל מאוד לזהות אותן ואת האינטרסים שלהן בזמנים ובמקומות שבהם הן פועלות מייצרות וממציאות באופן מודע ומחושב היטב "אמיתות גדולות" שהופכות לנכסי צאן ברזל של אותה אומה.
משהו דומה למדי מתרחש גם בתחום השיח הפוליטי בתוך החברה, ובעיקר כאשר ידועות לנו היטב היכולות, האפשרויות והנכונות של המגזר עתיר הממון לממן ולהעסיק בשירותו בוני מיתוסים מקצועיים.
האנליסט הפוליטי הוותיק מייקל פרנטי רואה כתופעה טבעית בהחלט דינמיקה שבה האליטות הכלכליות לא זו בלבד שמשתפות פעולה בינן לבין עצמן, אלא גם מקדישות משאבים ניכרים לבנייתם והפצתם של מיתוסים המשרתים אותן: מצגים שעל-פיהם מיקומן עתיר הפריבילגיות בראש הפירמידה החברתית הוא תופעה טבעית וחיובית.
אזרחי ארצות-הברית נרתעים באופן אינסטינקטיבי מעצם הרעיון שהשיח הציבורי שהם משתתפים בו נשלט במידה רבה על-ידי קבוצה קטנה של אנשים בעלי כוח כלכלי רב
אפשר לדחות את ההנחה הזאת, מלגלג פרנטי, "ובמקום זה להאמין שבעלי הכוח וזכויות-היתר מסתובבים בעולם בלי להיות ערים כלל לעובדה שהם נהנים מעודף כוח ועודף פריבילגיות; שהם תמיד מספרים לנו את האמת ואין להם שום דבר להסתיר, אפילו כשכל-כך הרבה דברים נותרים סמויים; שחרף העובדה שרובנו, אנשים פשוטים שכמונו, עוסקים לא מעט בנסיונות מודעים לקדם את האינטרסים המשותפים שלנו, בעלי הממון לא יעשו זאת אף פעם".
למרות ההיגיון הצרוף שבעמדה שפרנטי מציג, קשה מאוד לרוב האמריקאים להשלים עם ניתוחו או לקבל אותו. אמריקאים גדלו וחונכו להאמין שאנו חיים בסביבה החופשית ביותר, שבה זרימת המידע היא הפתוחה ביותר בעולם. אזרחי ארצות-הברית (ובהם, למרבה ההפתעה, רוב גדול של בעלי השכלה, אקדמאים ומומחים) נרתעים באופן אינסטינקטיבי מעצם הרעיון שהשיח הציבורי שהם משתתפים בו נשלט במידה רבה על-ידי קבוצה קטנה של אנשים בעלי כוח כלכלי רב.
ייתכן שאם קבוצה גדולה מהמגזר המשכיל היתה מודעת לתוכנו של "מזכר פאוול" – תוכנית פעולה מטעם לשכת המסחר האמריקאית שחיבר בשנת 1971 מי שבהמשך דרכו הפך לאחד משופטי בית-המשפט העליון האמריקאי, השופט לואיס פאוול – פחות אנשים היו מבטלים בבוז את הרעיון שקבוצה נבחרת "קשרה קשר" להשתלט על הסביבה התקשורתית והאינטלקטואלית בארצות-הברית, וככל הנראה אף השיגה את מטרותיה.
"מזכר פאוול"
סוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70 זיעזעו לא מעט הנחות יסוד על מה שהיה אמור להיות "הנורמה האמריקאית המקובלת" בענייני מוסר ובעניינים פוליטיים. אווירת החופש והמתירנות היא אמנם האלמנט הזכור ביותר מאותה תקופה, אך כדאי לזכור שאווירה זו היתה תוצאה של התקדמות יוצאת דופן בדמוקרטיית ההמונים. החל משנות ה-60 המוקדמות, פעילים פוליטיים צעירים יצאו לרחובות לדרוש זכויות אזרח מלאות לאמריקאים שחורי עור, ובהמשך החלו להפגין גם בדרישה לסיים את המלחמה התוקפנית שניהלה ארצות-הברית בווייטנם.
ההצלחה המשמעותית של הכוחות בעלי התודעה המתקדמת באותם מאבקים עודדה אותם להציב דרישות משמעותיות יותר גם בתחומי הצדק החברתי. באמצע תקופת כהונתו הראשונה של ריצ'רד ניקסון (1969–1973) הגיע הלחץ על האליטות הכלכליות בארצות-הברית לשיא שלא היה כמותו מאז השפל הגדול של שנות ה-30. הנשיא עצמו, שנחשב לארכי-שמרן, ביטא את המציאות הזאת כאשר הכריז בינואר 1971: "בנושאים כלכליים אפשר לראות בי כיום קיינסיאני"[1] .
לואיס פאוול (צילום: Robert S. Oakes, נחלת הכלל)
זה היה הרקע למזכר הארוך שהכין לואיס פאוול, עורך-דין מצליח וחבר ב-11 דירקטוריונים של חברות כלכליות, עבור ידידו יוג'ין סידנור, ראש איגוד לשכות המסחר של ארצות-הברית. שישה חודשים בלבד אחרי ההצהרה המפתיעה של ניקסון נחלץ פאוול להציע אסטרטגיה כדי לבלום את מה שהיה בעיניו מתקפה מסוכנת של המגזרים החברתיים כנגד "המערך הכלכלי האמריקאי"; הסכנה, במלים אחרות, לחסינותה של השיטה הקיימת, שאיפשרה לחברות הגדולות להיות אדישות לחלוטין לצרכים ולמטרות החברתיות של כלל האוכלוסייה ולהתמסר אך ורק לשאיפה להגדיל את רווחיהן.
פאוול הגדיר זאת במדויק: "אין אנו עוסקים בהתקפות בודדות או מקריות מצד קיצונים מעטים ולא בקבוצת מיעוט סוציאליסטית. ההתקפה שהמגזר העסקי נתון בה היא רחבה ועקבית, וגיוס תומכיה נמצא בתאוצה מתמדת".
במלים אחרות, פאוול האמין שיש "סכנה" ממשית ששאיפה לצדק חברתי ושוויון כלכלי מתחילה להיות מקובלת על יותר מדי אזרחים במדינה.
המזכר אינו הגיג פילוסופי, אלא תוכנית עבודה אסטרטגית. פאוול זיהה שתי חזיתות מהותיות במאבק בין "העסקים הגדולים" לשאיפות השוויון האזרחיות: הקמפוסים של מוסדות ההשכלה הגבוהה ותקשורת הזרם המרכזי. פאוול האמין שיש לנתק את הקשרים בין האינטלקטואלים ורעיונותיהם הפרוגרסיביים לבין אמצעי תקשורת ההמונים, המודפסים והמשודרים.
לא היה קשה לשכנע את האליטות העסקיות להתגייס לעצירת הכוחות שהציבו דרישות ליתר שוויוניות ויתר פיקוח ציבורי על בעלי ההון וחברות הענק שלהם. פאוול המליץ על מאמץ מרוכז ומשותף כדי למצוא את ה"פתרון" להגמוניה של החשיבה הפרוגרסיבית באקדמיה ובתקשורת. על-פי המסמך (שתכניו נחשפו לציבור כשנה אחרי שנכתב, על-ידי בעל הטור ג'ק אנדרסון מה"וושינגטון פוסט"): "הכוח נמצא בארגון, בתכנון לטווח ארוך וביישום מדוקדק, בפעולה עקבית לאורך תקופה של שנים רבות, ובמימון נרחב שיגיע תוך שיתוף פעולה, יחד עם כוחות וארגונים פוליטיים שניתן להפעילם ברחבי המדינה רק בכוחות משותפים".
אך כיצד בדיוק יבצעו ראשי המשק את מתקפת-הנגד המשותפת והמתואמת שלהם? מה יכול לגרום לכך שהם יוכלו לחזור לשלוט על השיח הציבורי בזמן שהציבור הרחב, כפי שפאוול מודה בפה מלא, תומך רובו ככולו ברעיונות שוויוניים ובתוכניות שיקדמו שוויון?
פאוול פנה אל מתנגדיו במחנה הפרוגרסיבי בשם הדרישה לסובלנות, וליתר דיוק – הצורך להבטיח "איזון" הולם בדיון הציבורי ל"שני הצדדים" של כל ויכוח אידיאולוגי
הצעד הראשון היה לייצר ולממן, ממש כמו במועדוני הכדורסל הגדולים, מחנות לאימון ותמיכה בדוברים פרו-עסקיים רהוטים. לשם כך יש להקים "מטה של מלומדים מובילים בתחום מדעי החברה המאמינים בשיטה הקיימת" ולתמוך ב"משרדי דוברות" שתפקידם יהיה להביא את מחקריהם של אותם חוקרים בעלי האידיאולוגיה הרצויה לקהלים רחבים ככל האפשר.
כך כמובן נולדה רשת מכוני המחקר (Think Tanks) הגדולה של וושינגטון, המשלמת משכורות שמנות לחבורות גדולות של אקדמאים האוחזים בחשיבה אידיאולוגית הולמת. מכוני המחקר האלה שולטים ביד רמה כמעט בכל מה שמתואר כ"דעת מומחים" ב-30 השנים האחרונות.
ובכל זאת, השליטה הזאת לא התרחשה מעצמה. אפשר להקים צבא של מלומדים רהוטים מטעם ולשלם את שכרם, אך לא כל-כך פשוט לגרום לאותם נציגים של הימין, שרעיונותיהם נראו מיושנים והולמים יותר את הפלוטוקרטיה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, להצליח להשמיע את הגיגיהם במרחב הציבורי. שהרי בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה רוב האזרחים הפשוטים כבר ידעו היטב מנסיונם שעדיף לחיות בחברה שבה יש סקטור ציבורי חזק הממומן במיסוי פרוגרסיבי מאשר להסתמך על רצונם הטוב של בעלי הממון. בשכבות האוכלוסייה הרחבות, שזכרו היטב את הימים האומללים של המשבר הכלכלי שהחל בנפילת הבורסות בשנת 1929, שרר קונסנזוס ציבורי רחב לטובת מדינת הרווחה.
מה שהמציא לואיס פאוול לצורך התמודדות עם הקונסנזוס הזה הפך להיות המרכיב החשוב ביותר של יוזמתו, והכלי המרכזי שבעזרתו הימין התמודד ונסק במהלך השנים הבאות: פאוול פנה אל מתנגדיו במחנה הפרוגרסיבי בשם הדרישה לסובלנות, וליתר דיוק – הצורך להבטיח "איזון" הולם בדיון הציבורי ל"שני הצדדים" של כל ויכוח אידיאולוגי.
הגאוניות של הדרישה הזאת, שהופנמה מאז אצל כל מי שפעיל בתקשורת, באקדמיה ובקהל הרחב כחלק בסיסי ביותר מהתנהגות "אתית ומקצועית", טמונה בכך שהיא נראית תמימה ובלתי מזיקה. מי, ובעיקר בין הליברלים הפרוגרסיביים שרואים עצמם באופן כללי כבעלי רמת פתיחות וסובלנות גבוהה בהרבה מאלה של מתנגדיהם, יוכל לסרב לרעיון השוויון כאשר מדובר בוויכוח אידיאולוגי או אינטלקטואלי? כפי שפאוול כתב: "[...] כנגד העיקרון הבסיסי של איזון, הוגנות ואמת קשה יהיה להתנגד, אם יוצג באופן הולם למועצות המנהלים של גופי השידור, וכן במאמרים, בהרצאות ובפניות לאגודות וקבוצות".
מה שפאוול לא הדגיש הוא הנקודה החשובה באמת: הצגה של "עמדות שונות ומגוונות" אינה מטרה בפני עצמה של הדיון הציבורי. יש להצגה זו ערך רק אם היא אכן מקדמת את יכולתנו להבין את נתוני האמת הקשורים בוויכוח ולסייע לנו לפתור בעיות חברתיות בצורה הטובה ביותר.
נכון שאין דבר כזה, "אמת מוחלטת שאינה ניתנת לערעור", כאשר מדובר במדיניות חברתית. אך העובדה שאנו יודעים שאין לנו אפשרות להגיע לאמת האידיאלית והמושלמת אינה צריכה להיות תירוץ קבוע לביטול החיפוש אחר אמת כזאת. עלינו להשתמש ביכולות האנליטיות שלנו כדי לנפות ולזהות את מה שקרוב ביותר לאמת ולמציאות הניצבת בפנינו.
אינטואיטיבית נראה נכון לאפשר הצגה שוויונית של שני צדדים של שאלה מורכבת, כפי שתובעים בעקבות פאוול כל מי שמדקלמים עד היום את הדרישה ל"איזון אידיאולוגי". הצגה של מה שנראה כביכול כ"שתי העמדות המנוגדות" עלולה להידרדר בקלות לעיוות משמעותי ופוגעני של תהליך הניתוח המושכל בכל דיון.
יש לא מעט עמדות, גם באקדמיה וגם בחיים הציבוריים, שביחס אליהן יש הסכמה כללית שהן נכונות יותר מאחרות. הסכמה כללית כזאת, שתמיד תהיה זמנית, אינה צריכה להיות חסינה מפני ביקורת או חשיבה נוספת. אולם בו בזמן צריך גם להיזהר מאוד ממצב שבו כל ניסיון לבצע מדיניות על בסיס קונסנזוס אזרחי רחב ייבלם ויועמד שוב ושוב בפני התקפות של קבוצות אינטרסים עתירות ממון שעמדותיהם הנצלניות ידועות ומוכרות.
ניקח לדוגמה את נושא שינוי האקלים. כל אדם שעבר את גיל 40 מבחין שמשהו השתנה בעולם שסביבנו. יש קונסנזוס רחב ויציב בין מדענים ביחס להתרחבות התופעה. בהתחשב במציאות הזאת, איזה סוג של דיון צריך להתנהל סביב שאלת האקלים כדי שהציבור יידע בדיוק במה מדובר?
ההיגיון הפשוט אומר שדיון פומבי כזה צריך לכלול קשת רחבה של דוברים המבטאים את ההסכמה הכללית בנושא האקלים. בדיון כזה צריך מן הסתם לשתף תשעה או עשרה דוברים שיסבירו את הבעיות הנובעות מההתחממות המואצת של כדור הארץ הנגרמת מפעילות אנושית, ודובר אחד שיציג את העמדה שלפיה לא קיימת כלל בעיה הקשורה לאקלים ולבני-האדם. מאחר שלא ממש סביר שכל-כך הרבה אנשים ידברו בפאנל ציבורי כזה, סביר יותר שהמנחה יביא לידיעת השומעים את היחס בין בעלי הדעות השונות בקהילה המדעית, יציין שאחדים חולקים על הקונסנזוס הקיים, וייתן למתנגד, או המתנגדת, זמן קצר יחסית להביע את דעתם.
אולם הרעיון של "איזון" שהותווה ב"מזכר פאוול" יוצר מצב שבו: 1. יש רק שתי עמדות שניתן להציג; 2. אין לקבוע מראש שטענה אחת קרובה יותר לאמת מאשר הטענה ההפוכה. כאשר זוהי השיטה, תפקידו של המנחה ה"הוגן" יהיה להימנע מכל ציון נטייה לצד זה או אחר. במלים אחרות, הוא או היא חייבים להימנע מכל מתיחת ביקורת או פרשנות שעשויה לערער בצורה כלשהי על הלגיטימיות של טיעוני צד אחד מול הצד האחר.
קל לראות כיצד, בדיון ציבורי המובנה מראש בשיטה זו, עמדות של קבוצות לחץ קטנות, שאין להן כלל תמיכה ציבורית רחבה ולעתים גם לא בסיס אמפירי רציני להוכחת טענותיהן, יכולות להתרומם במהירות ולזכות במצג של לגיטימציה מוסכמת, ברמה אחת עם העמדה המקובלת על רוב הציבור.
כדי להצליח בשיטה זו, המאפשרת לגורמים שוליים להתנפח מעבר לממדים הטבעיים שלהם, על האליטות הכלכליות, לפי פאוול, "להפעיל כל מידה של לחץ אפשרי – ציבורי או פרטי – כדי להבטיח פלטפורמות להתבטאות בפורומים ציבוריים". איך עושים את זה? פשוט מאשימים שוב ושוב את המנחים, אמצעי התקשורת ומי שמאחוריהם ב"הטיה" אם אינם מצייתים לדרישתם של גורמי הימין לאפשר להם "איזון" בכל דיון. במלים אחרות, מייצרים מראש עיוות של השיפוט התקשורתי בכך שמציירים אותו כחסר יושרה כל זמן שאינו מתמסר להצגה ראויה של עמדות קבוצת המיעוט האינטרסנטית.
העיתונאים יימנעו בדרך כלל מלהתמודד עם ההטעיות והכשלים המובנים ששיטת פאוול מקדמת, ולא ינפנפו את הדרישות בטיעונים הגיוניים נגד התביעה ל"מתן הזדמנות שווה לשמוע את כל הצדדים" במקרה של מחלוקת. הם יכולים אמנם לטעון בקלות שזה ממש לא אפשרי מבחינה טכנית ואנושית, בהתחשב בים הדעות השונות על כל נושא, ושלא כל עמדה ראויה בכלל לייצוג (האם מי שמטיף להשמדת עם צריך לקבל זמן מסך שווה?). אולם רובם נמנעים מעימות עם דורשי "זכות הביטוי" ונופלים בקלות למלכוד, שבו הם מנסים לפעול, בגין ערכיהם הליברליים ואמונתם בחופש הביטוי, באובייקטיביות הנדרשת. למעשה הם מוצאים עצמם מתכופפים שוב ושוב בפני קמפיינים של גורמים אינטרסנטיים המתלוננים שוב ושוב שלא ניתן להם פתחון-הפה המגיע להם בסוגיות של טובת הציבור.
שנים של הפעלת השיטה הניבו תוצאות ברורות: נטישה רבתי של אותן תכונות ביקורתיות שאמורות לאפיין אנשי תקשורת, ובריחה מעצם הרעיון שתפקידו של העיתונאי הוא קודם כל לחפש את האמת האחת והנכונה, או לפחות להשתדל להגיע קרוב ככל האפשר לאמת הזאת. בתום ארבעה עשורים של התמודדות מול מכבש הלחצים התאגידי המאורגן, רוב העיתונאים במדיה הממוסדת השלימו מזמן עם הרעיון שכדי לעשות עבודה טובה, הם חייבים להציג תמיד "שתי נקודות מבט" לכל סיפור, בלא להתחשב בכך שבמקרים מסוימים הטענות שצד זה או אחר מעלה בדיון מופרכות על פניהן.
בתום ארבעה עשורים של התמודדות מול מכבש הלחצים התאגידי המאורגן, רוב העיתונאים במדיה הממוסדת השלימו מזמן עם הרעיון שכדי לעשות עבודה טובה, הם חייבים להציג תמיד "שתי נקודות מבט" על כל סיפור
נחזור לדוגמה שהבאנו בנושא השינויים האקלימיים. אם העיתונאי המנחה דיון בנושא זה יציין עד כמה קלושות הראיות התומכות בטענה שאין בכלל שינוי אקלימי כזה, כי אז איגוד לשכות המסחר, וכל חברי האיגוד הזה שתזרים המזומנים שלהם מבוסס על ענף הדלק שמקורו בנפט וגז, יתקפו אותו על "חוסר האובייקטיביות" שלו, ואולי גם על ה"הטיה הפוליטית-אידיאולוגית" שלו. תלונות אלה יהפכו את המנחה המסכן למקור של כאבי ראש עבור הבוסים שלו ברשת הטלוויזיה שבה הוא משדר. הבוסים, כידוע, תלויים לפרנסתם באותם גורמים עסקיים, שבלא הוצאות הפרסום הענקיות שלהם יקרוס המודל העסקי של רשת השידור.
החיים קלים הרבה יותר לעיתונאי שיעדיף שלא להתווכח עם חוסר ההיגיון הגלום בדרישה להצגה "שוויונית" של עמדת הנגד בכל נושא ציבורי. וכך, מי שעיניו נשואות לקריירה ארוכה ומשגשגת ילמד מהר מאוד שלא להציב שאלות על הדרך שבה יש למצב כל ויכוח בנושאים חברתיים.
אם צריך דוגמה נוספת, הבה נבחן את הדרך שבה מתנהלים דיונים על סכנות הפצת נשק גרעיני במזרח התיכון. מהר מאוד לומד כל עיתונאי שאפשר ורצוי תמיד לדבר על ה"איום" הנשקף מתוכנית הגרעין האיראנית, הגם שסוכנות הביון המרכזית בארה"ב, ה-CIA, הבהירה בכל ההודעות הרשמיות שלה, החל משנת 2007, שאין איום כזה. אולם על קיומו של ארסנל גרעיני עצום ולחלוטין לא מפוקח בידיה של ישראל אין להגיד ולו מלה אחת.
לנוהג של מיעוטים עתירי אמצעים להאשים פעם אחר פעם את מי שמציינים עובדות פשוטות הידועות היטב ב"הטיה פוליטית או אידיאולוגית" יש השפעה שלילית חשובה נוספת על הדרך שבה מתנהל הדיון הציבורי. כאשר ההאשמות האלה מנוסחות באלגנטיות ובתחכום, הן משחררות את האליטה הכלכלית אפילו מן הצורך לנסח נימוקים ברורים שיצדיקו התנהגות חמסנית במיוחד. כאשר כתב או נציג של אמצעי תקשורת מציג לדובר רשמי רשימת שאלות מביכות הנוגעות בעובדות "בלתי נוחות", כל מה שצריך לעשות הוא להאשים אותו או אותה ב"חוסר הגינות" או ב"גישה אידיאולוגית" (כי כמובן, לנציגי החברות אין שום אידיאולוגיה!), וכך מביאים את השיח לסיומו המהיר.
"להיות אובייקטיבי" הפך לערך בפני עצמו. זהו מצב אבסורדי לחלוטין, המובן לכל מי שטרח אי-פעם לחקור כיצד בנויים טקסטים מכל סוג שהוא. אבל, זה 50 שנה שכל עיתונאי אמריקאי המכבד את עצמו מנסה להימנע בכל מחיר מהאשמה בחוסר אובייקטיביות. התוצאה היא שיש לנו מגזר שלם של עיתונות שלמד להתרחק מכל נושא או תחקיר שעלול לעורר עליו את זעמם של בעלי הכוח והשררה.
הדינמיקה הזאת של התקפות כוחניות מצד המעמדות השליטים מצד אחד, והשלמה עיתונאית זהירה מצד אחר, מייצרת אפקט הרסני לטווח ארוך על הרגישויות האינטלקטואליות, האתיות והדמוקרטיות של הציבור הרחב בכללותו.
בית מכון המחקר הרטיג', ארה"ב (צילום: Ser Amantio di Nicolao רישיון CC BY-SA 3.0)
מדוע? מפני שכך נוצרת שחיקה של אותם ערכי נאורות שעליהם מבוססת החברה האמריקאית מיום הקמתה. ברגע שעצם האזכור של עובדות שאין להטיל ספק בנכונותן (לדוגמה: העובדה שלאיראן אין תוכנית גרעין, וכנגדה הוודאות שלישראל יש כמויות גדולות של נשק כזה) מאפשר לתייג את הדובר כחסר אמינות משום שיש לו "גישה אידיאולוגית", התהליך החשוב של חיפוש ורדיפת אמת ועובדות אמיתיות הופך למשהו מיותר. והרי שאיפה לחשוף את האמת היא הבסיס ההכרחי לקיומו של מבנה חברתי המסוגל לתפקד ביעילות.
השאיפה האנושית להבין את העולם טוב יותר היא אינסופית. ובתהליך הזה אנו מצפים שמי שנחשבים לבעלי "סמכות אינטלקטואלית" יסייעו לנו וידריכו אותנו. בין אם נודה בכך ובין אם לאו, אנו מקווים שאנשים כאלה, שיש להניח שקראו יותר מאיתנו או התבוננו וחקרו יותר מאיתנו, יעזרו לנו להעריך את האמת היחסית בסוגיות החברתיות הרבות והשונות שבהן אנו נתקלים במהלך שגרת חיינו.
כאשר אלה הנחשבים לבעלי סמכות כזאת, אלה שהאבות המייסדים של הרפובליקה האמריקאית ראו בתפקידם בסיס הכרחי לקיום הדמוקרטיה שלנו, מחליטים מסיבות של תועלת אישית שלא לעסוק בחשיפתן הפומבית של אמיתות חשובות, כי אז עצם הרעיון של קיום ציבורי אחראי משותף הופך לפארסה. "עובדות" נעשות לחומרים שניתן ללוש לפי הצורך ולהשתמש בהם בצורה צינית כדי לתמוך בדעות ובצרכים של הצד שמצליח להכתיב את השיח.
התגובה ההגיונית ביותר מצד הציבור היא התנתקות מההצגה האידיוטית. וזה בדיוק מה שעשרות מיליוני אזרחים עשו בשלושת העשורים האחרונים. כתוצאה מכך, יש כבר פחות ופחות אנשים המסוגלים, או אפילו מעוניינים, להתמקד בתהליכי עומק ארוכי טווח כדי להבין את מרכיבי הסיבה והמסובב ששולטים במציאות הכלכלית והחברתית של חיינו האזרחיים.
ומי המרוויחים הגדולים מהמצב הזה? התשובה ברורה. בחברה שאין לה יכולת להבין ולנתח את מצבה מתוך בורות או אטימות, חברה שבה האזרחים מנותקים ממציאות חייהם, יוכלו אלה שכבר צברו כוח ומשאבים – אלה שעבורם חיבר לואיס פאוול בשנת 1971 את מפת הדרכים לכיבוש עמדות מפתח בשיח הציבורי – להמשיך לבנות, להאדיר ולהעמיק את עוצמתם תחת חסינות גוברת והולכת מפני ביקורת, שלא לדבר על הרעיון שיצטרכו לתת דין-וחשבון על פעולותיהם.
סיכום
לפני 40 שנה מצא עצמו הממסד הצבאי-תעשייתי של ארצות-הברית בעמדת מגננה מפני תביעות ליותר שוויון ופחות מיליטריזם שבאו מצד שכבות הולכות ומתרחבות של אוכלוסיית המדינה. התביעות הללו היו תוצאה של זרמים וכוחות רבים, שמהם בלטו בעיקר שני גורמים.
הגורם הראשון היה ההרחבה חסרת התקדים של מערכת ההשכלה הגבוהה במדינה, שהתרחשה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. אוניברסיטאות ומכללות שוב לא היו נחלתו של מיעוט בעל אמצעים, והקמפוסים הפכו באופן בלתי נמנע לבתי-ייצור ענקיים של חשיבה חברתית מתקדמת.
הגורם השני היה הפריחה של סוג חדש של תקשורת המונים, שהובילו עיתונאים מסוג חדש, בוגרי האוניברסיטאות הטובות במדינה, שבניגוד לקודמיהם לא סבלו משום רגשי נחיתות אל מול מרכזי הכוח המסורתיים שהיו בידי המוסדות הפיננסיים והצבאיים.
לואיס פאוול הבין היטב שהמשך המגמות הדמוקרטיות הללו עשוי להביא לצמצום ממשי בכוחם של שליטי העסקים הגדולים במדינה. זו הסיבה שכתב עבור ידידו סידנור את התוכנית שאמורה להביא לשינוי המגמה. מטרתם הברורה של השניים היתה לייצר תהליך פדגוגי שיוכל להחזיר את צורת החשיבה המועדפת עליהם, שנותרה במיעוט, ולהפוך אותה שוב למקובלת על רוב גדול של האוכלוסייה.
לתוכנית היו שלושה צירים מרכזיים:
הציר הראשון היה יצירה ותחזוקה של חזון מאוחד לכל האליטות הכלכליות במדינה. הציר השני היה פיתוח כוח מחץ אינטלקטואלי שיהיה מסוגל להתמודד בזירה הציבורית מול הוגים בעלי מחשבה מתקדמת בכל מקום ובכל זמן. הציר השלישי היה לנצל את הנטייה הטבעית, הנדיבה, של בעלי הדעה הפרוגרסיבית והליברלית להעניק במה גם למתנגדיהם ולשמוע את דעותיהם, וזאת כדי להפר את האיזון הנכון בין דעות פוליטיות בחברה ובסופו של דבר למוטט את עצם הרעיון שתהליכים פוליטיים וממשלתיים יכולים וצריכים להיות מובנים וברורים לרוב האזרחים.
תומס הארינגטון (צילום באדיבות המחבר)
בתום 40 שנה, אי-אפשר שלא להבחין בהשפעה העמוקה של התוכנית הזאת. כמעט כל ההמלצות של לואיס פאוול יושמו בהצלחה רבה. בארצות-הברית קיים כיום צבא שלם של הוגים בשכר המתוחזקים במכוני המחקר הגדולים שצמחו מאז, והודות לשימוש האגרסיבי במקל התביעה לקיים "איזון אידיאולוגי", קולם נשמע ברמה ללא הרף. כיום אכן רוב האזרחים מאמינים בתום לב שבכל ויכוח יש שתי עמדות מנוגדות ששתיהן לגיטימיות, ומה שמבטאים המתווכחים משני הצדדים הוא קודם כל עמדותיהם האישיות האידיאולוגיות, בלי שום קשר לשאלה אם העמדות האלה יכולות לעמוד במבחנים אמפיריים.
להצלחתו של המודל הזה בארצות-הברית היתה השפעה רחבה על השימוש בטקטיקות שמרניות ריאקציונריות גם במקומות אחרים בעולם.
בארצות-הברית מתרחש בעצם הימים האלה סבל חברתי בקנה-מידה עצום, דומה למדי לזה שיצר את התנועות הרדיקליות הגדולות של השמאל בשפל של שנות ה-30. אולם גם בתקופות בחירות, העיתונות אינה כופה על המועמדים להתמודד עם נושא העוני, שעובר מדור לדור בשכבות גדולות במדינה. פוליטיקאים אינם נאלצים לענות על שאלות הנוגעות לחיסיון שממנו נהנות האליטות הפיננסיות, לתוקפנות הנמשכת של ישראל במזרח התיכון, לתקציב ההגנה התופח במפלצתיות, ולטענה שיש לנו "זכות" לאסור או לרצוח כל מי שהנשיא סבור שהוא "סכנה" לשלום האומה. אלה ועוד נושאים רבים אחרים לעולם לא יעלו לדיון ציבורי פתוח בתקשורת שלנו.
אחת הסיבות המרכזיות למצב זה היא הצלחתה של התוכנית ששורטטה על-ידי לואיס פאוול לפני 40 שנה, ובוצעה בדייקנות ובנחישות על-ידי האוליגרכיה של העסקים הגדולים והממסד הבטחוני במדינה מאז ועד היום. התוכנית הצליחה לבנות מחדש את שליטתו של הממסד על מה שנועם חומסקי מכנה "המחשבות שמותר לחשוב". אולם התוכנית לא היתה מצליחה כל-כך אלמלא העובדה המצערת שגם העיתונאים, אמצעי התקשורת והפוליטיקאים שרואים עצמם מחויבים לעמדות חברתיות מתקדמות ממשיכים להיות בלתי מודעים, או שפשוט מתעלמים בחינניות, מהאופן שבו המאמץ הממוקד הזה מטרפד מראש כל-כך הרבה מהמטרות שהם כביכול נלחמים להשיג.
המאמר "מזכר פאוול, 1971: כך ביסס הימין האמריקאי את שליטתו בשיח התקשורתי בארצות-הברית" הופיע במקור בספר המסות הפוליטיות Livin' la Vida Barroca. American culture in the age of imperial orthodoxies, מאת פרופ' תומס הארינגטון, שיצא לאור בשנת 2014 בהוצאת אוניברסיטת ולנסיה[2]
תרגום והבאה לפרסום: עפרה ישועה-ליית
הערות
[1] הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס (1883–1946) הוא אבי התיאוריה הכלכלית שעל-פיה כדי להבטיח צמיחה כלכלית, יש צורך בהתערבות ממשלתית פעילה בשוק.
[2] בשנת 2011, במלאות 40 שנה ל"מזכר פאוול", פורסם מאמר מאת אמנון פורטוגלי באתר "העוקץ" שהסביר את השפעתו של המסמך על הפוליטיקה האמריקאית. חשיבות הניתוח של פרופ' הארינגטון היא בהתמקדות בטכניקה שבאמצעותה השתלטו יוזמי המזכר על השיח התקשורתי.