רודיאון (ראובן) ברודסקי, במאי סרט התעודה "הישראלים החדשים", שבמקור נקרא בכלל "יש לי ארץ אחרת", הבריק כשבחר בחיים יבין להוביל אותו. הסרט עוסק ביחסים המורכבים בין אנשי העלייה הרוסית – ביניהם גם הבמאי – לבין המדינה שקלטה אותם. ברמה המוצהרת, הבחירה ביבין מקושרת לסרטו מתחילת שנות ה-90, "גחלת לוחשת", שעסק בעלייה הרוסית לישראל, ותמונות מתוכו מוצגות כבר בסצינת הפתיחה. אבל מובן שזה רק התירוץ.
על הצופה מוטלת כל העת מלאכת הפענוח, כשבאופן פרדוקסלי, דווקא האמירות שזוכות בסרט למעמד מיוחס – אלו של יבין, המגיש – הן המגונות, בניגוד חד להיגיון התרבותי של התקופה, זה הגורס שאלוהים הוא הפרזנטור
יבין מגלם בדמותו את הממסד הישראלי המדיר והחשדן. הוא אדם שמרן ומקובע, גם על-פי עדותו שלו (הנפרשת לאורך הסרט בצורה חכמה), וההתייצבות האדנותית שלו כנגד אנשי העדה הרוסית ("זו המדינה היחידה שהיתה מוכנה להעניק לכם מקלט [...] תגידו תודה [...] למה שלא תחזרו לפוטין?") מעניקה ל"ישראלים החדשים" את המימד הקונפליקטואלי הדרוש לכל סיפור טוב. זה רשומון של התנגשות חזיתית בין הסוס לרוכבו.
אלא שבבחירה ביבין טמון רובד נוסף. יבין אינו, כאמור, עוד מרואיין בסרט: הוא הדמות המרכזית; תפקיד שבסרטים דוקומנטריים שמור בדרך כלל לבמאי. הסרט בכיכובו בנוי כמסע שהוא עורך ללב ההוויה הרוסית בישראל, בתבנית ההתוודעות לעולם חדש מופלא. התבנית המתוארת, המוכרת היטב, יוצרת בתודעת הצופה קישור אוטומטי בין עמדת יבין לעמדת הסרט. במונחים של קזינו, יבין נתפס למן הפתיחה כ"בית" של הסרט. מובן שגם לעבודותיו הדוקומנטריות הקודמות הרבות כבמאי-שהוא-גם-מגיש יש בכך חלק.
אלא שאט-אט נפערת תהום בין עמדת יבין לבין האמירה שהסרט מבקש לנסח – מהלך מתעתע כשם שהוא בלתי שגרתי – וזו הולכת ומתלכדת דווקא עם דמותו של ברודסקי. כך נזרק "הישראלים החדשים" למגרש אידיאולוגי דו-קוטבי – האחד מיוצג על-ידי יבין, האחר באמצעות ברודסקי – כשהמרואיינים מעומתים בכל פעם עם צד אחר, ולעתים עם שניהם בו בזמן.
יבין מטיח למשל במרואיינים מקבוצת "דור וחצי" – המבקרים את יחס הממסד לעלייה הרוסית – שהם אינם ציונים די הצורך; ברודסקי מציע לו בתגובה שהוא אינו קשוב להם, ויבין מודה שהוא "ציוני עד כדי שוביניזם [... ] לא יכול לסבול שיש אנשים עם אוריינטציה אחרת". תמרון עלילתי אחד מני רבים.
על הצופה מוטלת כל העת מלאכת הפענוח, כשבאופן פרדוקסלי, דווקא האמירות שזוכות בסרט למעמד מיוחס – אלו של יבין, המגיש – הן המגונות, בניגוד חד להיגיון התרבותי של התקופה, זה הגורס שאלוהים הוא הפרזנטור. במובן זה, הבחירה ביבין כגיבור מסייעת לסרט לנסח את אמירתו על דרך השלילה, ובאופן מזהיר למדי. גם ברמה הצורנית יש בתפקוד של יבין כ"בית", או אם תרצו כבעל-הבית, משום מטפורה חריפה ליחס הממסד השוביניסטי, לשונו-הוא, לעלייה הרוסית. "הישראלים החדשים" כמו אומר לגיבוריו ולנו: בסוף כל משפט שאתם אומרים ברוסית יושב מפא"יניק מקשיש עם ר' מסתלסלת.
המקרה של נטשה מוזגוביה
ככלל, "הישראלים החדשים" הוא סרט מעניין ומוצלח, למעט שתי נפילות ברמת הסיפור. הראשונה שבהן היא בחירתו לגולל את אי-האפשרות של עיתונאי רוסי לשמש כתב במהדורת החדשות בטלוויזיה מחוץ לגטו הנקרא "כתבנו לענייני רוסים", באמצעות הצגת נסיונותיה העקרים של עיתונאית ממוצא רוסי בשם אולגה לביא להתברג לעמדה הנחשקת.
יש בבחירה הזאת חטא כפול: הן משום שהסיפור של לביא נותר תלוש מהקשר ולכן בלתי משכנע בעליל (מה היכולות שלה? מה הרקורד המקצועי שלה? למה שנשתכנע שהיא מתאימה לשמש כתבת במהדורה?), והן משום שסיפור כזה לא רק שכבר התרחש, אלא אף בקנה-מידה קולוסלי. בשנת 2006 נבחרה נטשה מוזגוביה להנחות את מהדורת "חמש עם" בערוץ 2, לצד דני קושמרו, וסולקה זמן קצר אחר-כך לאחר אי-אילו ביקורות קוטלות, כמו גם לא מעט "תלונות" לנציב הציבור ברשות השנייה, בשל מבטאה הרוסי (לקריאה נוספת, כאן).
נקודת חולשה נוספת היא התפקיד שמשחקת בסרט אופציית ההגירה בחזרה לרוסיה: כעין פנטזיה בלתי מושגת, או שמא נשק יום-הדין, ועל כל פנים, עניין תיאורטי בלבד שייתכן שיתממש וייתכן שלא. זאת, בעוד שבמציאות התופעה היא כבר בגדר עובדה. מוסף "הארץ" הקדיש לה כתבה כבר לפני כמעט שנה, כולל ראיונות עם מיטב העוזבים, ואין זה מופרך לצפות מההפקה שתביא גם את הקולות הללו.
נושא ההגירה חזרה לרוסיה הוא אפוא הלבה המבעבעת של הסרט. הוא רוחש מתחת לפני השטח, כאיום וכהבטחה כאחד. לא בכדי העניק לו את שמו המקורי, זה שגם מופיע בכתובית בפתיחתו (לפחות בגרסה המקוונת), בטרם החליט מי שהחליט לשנותו – על פניו החלטה פחדנית שאפשר רק לשער שנבעה מהרצון לרצות את הקהל.
ברודסקי עונה ליבין על השאלה אם עשה את הבחירה הנכונה כשעלה ארצה מברית-המועצות
החשיבות הגדולה של נושא השיבה לרוסיה בסרט היא נגזרת של הגדרתו על-ידי יבין כמהלך המסמן את גבול הציונות. במלים אחרות, גם אם לא ברור לחלוטין מהי ההגדרה החיובית של הציונות – מה היא כן – מהעמדה שיבין מביע לאורך הסרט ברור לחלוטין שהגדרתה השלילית היא עזיבה של ישראל.
כשיבין פונה למרואיינת שהופיעה אצלו כילדה ב"גחלת לוחשת", הוא מקדים להצגת קטע הארכיון בכיכובה את ההכרזה ש"כבר בגיל שש ידעה מהי ציונות, ואפילו לנסח אותה במשפט אחד", וכאן אנו עוברים לקטע הארכיון, שבו הילדה אומרת: "יהודים לא צריכים להיות באוקראינה". שאלה: איפה כן? "בישראל". זו, אליבא דחיים יבין, הציונות במשפט.
אבל מה באשר לכל היהודים שכבר בישראל? כיצד עשויה להתבטא הציונות שלהם, אם בכלל? מהו התוכן הפוזיטיבי של המושג? והאם אפשר בכלל לנהל דיון ציבורי על בסיס מונח שאינו נהיר לחלוטין, או למצער, שכל אדם מייחס לו משמעות שונה? השאלות הללו מהדהדות בעימות של יבין עם אנשי "דור וחצי" בתחילת הסרט, אך נותרות ללא מענה, ויותר מזה, ללא ניסיון אמיתי מצדו ומצד הסרט להתמודד עימן.
מדוע? ככל הנראה משום שגבול הציונות הוא גם גבול השיח. שאלת מעמדה כיום היא טאבו מפואר בפריים-טיים, ולמען האמת גם לא בפריים-טיים, חרף העובדה שמדובר במונח נזיל שכל אדם ממשיג, כאמור, אחרת, ועל כן הוא לכל הפחות מעורר דיון, אם לא מחלוקת של ממש. איפה לאחרונה נתקלתם בדיון על שאלה כמו "כיצד להגדיר ציונות"? בטח לא בטלוויזיה.
מעניין שדווקא סרט שעוסק בעלייה הרוסית איפשר את הופעת הדיון בפריים-טיים, גם אם בגרסה חלקית ומגומגמת. אבל למרבה הצער, ייתכן שהסיבה לכך ממחישה בדיוק את האמירה שהוא מנסח: כיוון ש"הם" רוסים, "אנחנו" לא באמת מאוימים מהבחירות שלהם. אפילו אם הן מתנגשות לכאורה עם ערכי הציונות.