הסיקור של חובות הטייקונים פופולרי יותר ויותר. בצדק. זהו נושא חשוב שנוגע לכלל הציבור. אבל האופן שבו החובות הללו מוצגים מטעה, ומשרת יותר את המטרה של השחרת פניהם של הטייקונים מאשר הצגה נכונה של המצב.

חובות של חברות ציבוריות, ואלה החובות שבהם עוסק הסיקור, אינם זהים לחוב של מי שהלווה לחבר שלו 20 שקל כדי לקנות סנדביץ'. התקשורת ממסגרת את סיפור החובות כסיפור של חוב אישי של הטייקונים לציבור. "זה החוב שצריכים להחזיר עשרה טייקונים למחזיקי האג"ח עד מרץ 2013", היתה כותרת ב"כלכליסט", ו"דה-מרקר" וידא שהכל אישי כשפירסם שאילן בן-דב, בעודו נושא ונותן על הסדר חוב בחברה הציבורית שבשליטתו, בונה אחוזה בכפר-שמריהו.

אבל חוב של חברה ציבורית הוא לא חוב של "אל תשכח להחזיר לציבור עד מחר 20 שקל שלקחת אתמול", אלא בסך-הכל אחת משתי הדרכים העיקריות למימון פרויקטים. בעיה מרכזית של חברות בכלל, וחברות ציבוריות בפרט, היא שברוב הפרויקטים ההוצאות באות לפני ההכנסות. לכן על החברות לבקש כסף ממישהו שיש לו הכנסות עכשיו, אבל רוצה להיות מסוגל לבצע הוצאות גם אחר-כך – נניח החוסכים לפנסיה.

תמורת הכסף שהחברות מקבלות מהחוסכים הן נותנות להם הבטחה לקבל מקום בתור לחלוקת רווחי החברה. חברות ציבוריות נותנות שני סוגים של הבטחות: הבטחה מסוג אחד היא למקום בתחילת התור וזכאות לסכום שנקבע מראש. הבטחה כזו נקראת "חוב". הבטחה מסוג שני היא למקום בסוף התור, וזכאות לכל הכסף שנשאר אחרי שחולקו ההבטחות לאלה שעמדו בתחילת התור. הבטחה כזו נקראת "מניה". מאחר ש"קשה לבצע תחזיות, בייחוד בכל הנוגע לעתיד", אין לאף אחד, אף פעם, ודאות באשר לסכום הכסף שיחולק בתור שהוא עומד בו.

זהו השיעור הראשון והחשוב ביותר במימון: "בלי סיכון אין תשואה". חשוב להדגיש: אין דרך אחרת לקבל תשואה. כסף, כמו שלמדנו מאמא, לא גדל על העצים, גם לא על העץ של הבנק או בעציצים של קרן הפנסיה. הדרך היחידה לקבל איזושהי תשואה היא לקחת איזשהו סיכון. לתת את הכסף למישהו, לעמוד בתור שבו יחולקו ההכנסות לכשיגיעו, ולקוות שההכנסות האלו יספיקו כדי להחזיר את מה שהובטח.

דרך טובה מאוד לעשות את זה, בדרך כלל, היא לתת את הכסף לחברות ציבוריות תמורת "חוב" או תמורת "מניות". זו אינה טובה אישית (יש לקוות) לאילן בן-דב. זה הסדר בין מי שיש לו כסף היום ורוצה לבצע הוצאות מחר – ובין מי שיש לו הוצאות היום והכנסותיו יגיעו רק מחר (או שלא).

אם קרנות הפנסיה, קופות הגמל ושאר המשקיעים המוסדיים מחליטים, משיקולים לא ענייניים, באיזה תור לעמוד – למשל שיקולים אישיים – חשוב מאוד שהעיתונות תחשוף אותם (אם כי אין סיבה להתמקד דווקא בהסדרי "חוב" יותר מאשר בהסדרי "מניה"). אם, במקרה שרווחי החברה לא גדולים מספיק כדי לעמוד בהבטחות לאלה שעומדים בראש התור, ההסכמים שמחלקים מחדש את התביעות להכנסות עתידיות ("הסדרי החוב") אינם הוגנים, חשוב שהתקשורת תעסוק בזה.

בשני הנושאים האלו, אף שנדרש ממנה אומץ רב, התקשורת הכלכלית מקבלת ציונים גבוהים. אבל ה"חוב" של החברות הציבוריות הוא לא הלוואה פרטית ש"חייבים להחזיר". החוב הזה הוא סוג של הסכם מימון, שתמיד יש בו סיכון, לפרויקטים שההכנסות מהם יתקבלו רק בעתיד – ולעניין זה לא משנה כלל אם הפרויקט הוא ספקולנטי או יצרני.

לסיקור בכותרות רעשניות של ה"חוב הענק" של הטייקונים לציבור יש אותו הערך שיהיה לסיקור (בכותרות רעשניות!) של כמה בעלי מניות יש לחברת טבע. הערך הזה – והנה עוד שיעור במימון – נמוך מאד.