השבוע היה כתוב בעיתון ששביעות הרצון של הציבור מתפקודו של ראש הממשלה בנימין נתניהו צללה בחודשיים האחרונים ב-20% – מ-51%, עם שובו מוושינגטון, שם נשא נאום מהדהד בפני שני בתי-הקונגרס, ל-31%, במלאות שבועיים למחאת הדיור.
ועוד היה כתוב בעיתון שהתמיכה האלקטורלית בו ירדה בתקופה הזו ל-32%, בעוד שההתנגדות לו נסקה ל-54%. וזה קצת מוזר, בהתחשב בכך שבחודשיים האחרונים לא נרשם לחובתו של נתניהו שום מחדל יוצא דופן, כשם שלא הומטה על אזרחי המדינה שום פורענות מיוחדת שבגינה מוצדק שיבואו חשבון עם ראש הממשלה.
תל-אביב, שלשום (צילום: רוני שיצר)
אמנם התרגש על הזירה הציבורית ההפנינג הצבעוני העוטף את מחאת הדיור, והוא אכן מצליח לחדור למודעותו של כל אזרח, אבל גם מבקריו המובהקים של ראש הממשלה מוצאים לנכון לכתוב ולומר שהמצוקה הזו אינה מעשה ידיו דווקא, אלא היא נגזרת של התנהלות שלטונית רבת שנים. מה אפוא ההסבר לצניחה הדרמטית באהדת הציבור לנתניהו?
זאת ועוד, בשבועיים האחרונים היה כתוב בכל העיתונים עד כמה קשים חייהם של שוכני המאהלים שקמו בשדרות רוטשילד בתל-אביב ובערים אחרות, עד כמה המציאות אינה מסבירה פנים לאזרחיה הצעירים של המדינה, עד כמה מכעיס הפער בין יוקר המחיה כאן לעומת מדינות מפותחות אחרות.
וגם היה כתוב בעיתון השבוע ש-87% מהציבור תומכים במחאת שוכני האוהלים ו-81% סבורים שהמצוקה שהם קובלים עליה אמיתית. הקיטורים המרים האלה, שהוצגו בתקשורת כביטוי אותנטי למצוקה אמיתית ולזעם ספונטני הסוחף המונים, מבטאים חוסר שביעות רצון עמוק מהחיים בישראל וגעגועים לאורח חיים שונה לחלוטין, המקובל לכאורה במדינות אחרות.
אלא שהתלונות החריפות הללו אינן מתיישבות עם דברים אחרים שהיו כתובים בעיתון לפני חודשיים-שלושה בלבד. 72% מהישראלים מרוצים מחייהם, דיווח ב-25 במאי "כלכליסט", כשהוא מסתמך על סקר של OECD. ו-63% מהישראלים מרוצים מחייהם – הודיע ynet על סמך סקר גאלופ, שהוכיח (לכאורה) שהחיים בארץ טובים מאשר בארצות-הברית, בבריטניה ובברזיל (אבל לא בדנמרק). אתר nrg (יחד עם כלי תקשורת אחרים) הביא ב-2009 את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שקבעו כי 68% מהישראלים מרוצים מחייהם, 55% מרוצים ממצבם הכלכלי, 84% מרוצים ממקום עבודתם, ו-53% מרוצים מהכנסתם.
יש כמה דרכים להבין את הסתירה בין נתוני הסקרים מהחודשים אפריל, מאי ויוני 2011 ובין הסקר של "הארץ"-דיאלוג השבוע: סקרים הם קשקוש ואינם משקפים את המציאות; העיתונים אינם מדייקים בהצגת ממצאי הסקרים או בפענוח משמעותם; דעת הקהל היא שבשבת הנעה לכל רוח מצויה.
ויש גם אפשרות אחרת: הרושם שמתקבל בתקשורת על ממדי מחאת הדיור ועל אופיה נובע מהטיה מובנית של העיתונאים המסקרים אותה. כתוצאה מכך, תמונת המציאות המונחלת לציבור (ולהנהגתו) מסולפת והיא מזינה את עצמה, ככל שההפגנות נמשכות ומסוקרות על-ידי העיתונאים הנגועים (במודע או שלא במודע) בדעה קדומה.
איני מתיימר לדעת לאשורה את התנהלות התקשורת בסיקור מחאת הדיור. עיתונאים המזדהים כמי שנמנים עם מחנה הימין מאבחנים מזימה פוליטית מכוונת בעצם התעוררות המחאה ובאופן שבו היא מתווכת לציבור. לפי גרסתם, המרי האזרחי המאופק הזה אינו אלא קשר רבתי של "השמאל" שהמציא את המחאה, או תפס עליה טרמפ, כדי להפיל את שלטון הליכוד.
יש למפיצי הגרסה הזו הוכחות לטענתם: ארבעה-חמישה (או מוטב לדייק: ארבע-חמש) מראשי המוחים מוכרות להם כפעילות שמאל קיצוניות, מהן בשורות הקרן החדשה לישראל הידועה לשמצה. הטענה הזו של עיתונאי הימין מביסה את עצמה: היא סובלת מהפרנויה האופיינית לעיתונות אידיאולוגית (מימין ומשמאל) והיא נגועה באותו כשל שהם מזהים אצל זולתם: הם עצמם עיתונאים מוטים שאינם מצליחים להשתחרר ממחויבותם הרעיונית (או הפוליטית) בבואם לסקר את המציאות ולהנהיר אותה לציבור. מה גם שהם מניפים בגאווה את לפיד שליחותם: הם מצהירים כי באו חושך לגרש וכי בחרו בעיסוק העיתונאי כדי להפיץ את בשורת הימין.
עיתונאי הימין אינם אפוא, למרבה הצער, עדים מהימנים לפענוח חידת המחאה, אך גם האופן שבו עיתונות הזרם המרכזי מסקרת את ההתרחשויות אומר דרשני. היו די גילויים של מעורבות אישית של עיתונאים מן השורה במחאה ובארגונה כדי להציב סימן שאלה מעל מהימנות הדיווחים ומעל משמעות התמונה המצטברת מהם בתקשורת.
זאת ועוד, עיתונאים צעירים, שהם שדרת הכתבים והעורכים המדווחת ברוב כלי התקשורת, נמנים בהגדרה עם השכבה החברתית שאת זעקתה נושאת המחאה. מטבע הדברים, בבואם לסקר את המרי הזה, הם מזדהים אתו ושואפים להעצימו ולסייע בהצלחתו.
זה אולי מצב בלתי נמנע בהתחשב בהרכבו של ציבור העיתונאים היום, בתנאי העסקתו ובנורמות המנחות אותו ("אין עיתונות אובייקטיבית"; "ההפרדה בין דעה לידיעה היא אנכרוניזם"; "בעידן הרשת לא ייתכן לשאוף לדיווח חסר פניות"), אבל לכל הפחות ראוי שהדיווחים האלה יהיו מלווים בהודעת אזהרה בנוסח "גילוי נאות".
בשורה התחתונה, ממדיה של המחאה, אופיה ומשמעותה לא הונהרו לפי שעה על-ידי התקשורת. לא ברור אם הכשל הזה נובע מהעמימות המובנית בתופעה, בהיותה התרחשות מתגלגלת, או שתורמת לכך הטיה מובהקת של העיתונאים המסקרים, הנמצאים בניגוד עניינים ואינם מצהירים על כך.
מה שמתסכל יותר מכל: גם אם ההטיה משנית לעוצמת הרגשות האותנטיים המניעים את המרי, יש חשש שהמחאה היא מצב רוח יותר מאשר ביטוי להחלטה מושכלת, פרי שיקול מעמיק ומחויבות לתפיסת עולם מגובשת. ואם גורלה של המדינה, ובכלל זה הכרעותיה בענייני מלחמה ושלום, הוא תוצר של מצבי רוח חולפים, אנחנו בצרה גדולה.