בכנס חיפה לתקשורת צעירה שנערך בשנה שעברה הוצג סקר על הנזקים הבריאותיים שנגרמים לעוסקים במקצוע העיתונאות, כמו תזונה לא סדירה, מתח והפרעות שינה. הסקר נערך מטעם אגודת העיתונאים בתל-אביב.
יוסי בר-מוחא, מנכ"ל האגודה ויושב-ראש הכנס, אמר אז: "אין לי ספק שהתכנים שיעלו בדיונים בחיפה יספקו חומר למחשבה ויאפשרו ביטוי לקשיים שאיתם מתמודדים עיתונאים בתחילת דרכם במהלך עבודתם".
בית אגודת העיתונאים תל-אביב (צילום: "העין השביעית")
אך מה רבה הכלימה, דווקא אגודת העיתונאים בתל-אביב תחת הנהגתו, שבבירור מודעת לקשיים של העיתונאים הצעירים, היא זו שבמעשיה ובפעילותה בשנים האחרונות מפנה להם עורף, אינה נלחמת למענם, ומנותקת לחלוטין מכוח העבודה העיקרי בתקשורת שהיא מתיימרת לייצג כאיגוד מקצועי.
מועדון הסרט הטוב
480 שקל עולה חברות באגודה לשנה. זהו סכום עתק לקשב מתלמד או לכתב מקומון מתחיל שמשתכרים 4,000 או 5,000 שקל ברוטו בחודש לכל היותר. אמנם בשנה הראשונה לייסוד החטיבה הצעירה באגודה נקבע כי עיתונאים צעירים ישלמו סכום מופחת, אבל ההנחה הזו בוטלה עד מהרה.
באסיפה הכללית של האגודה לפני שנתיים נטען בשם כמה מהעיתונאים המבוגרים: מדוע שנסבסד אתכם, הצעירים? הטענה הזו, שהפרה את כללי הסולידריות המחייבים איגוד מקצועי, התקבלה באסיפה, ועד מהרה מצאו את עצמם עיתונאים צעירים נדרשים לשלם דמי חברות שמעבר ליכולתם. הם הצביעו ברגליים, ובמקומם צורפו לאיגוד המקצועי של העיתונאים "ידידים" חדשים ועמוקי כיסים: יחצנים ודוברים, אויביו של הדיווח העיתונאי האובייקטיבי ונטול הפניות.
לצורך הדיון, נניח שיש ביכולתו הכלכלית של עיתונאי צעיר ועובד לשלם את דמי החבר. מה תקנה לו חברות באגודה? הנה ההיצע שמציגה האגודה כפי שהוא מופיע במכתב ששלחה השנה לחבריה, לקראת האסיפה הכללית שנערכה לפני שבועיים: מועדון הסרט הטוב, ייעוץ משפטי, סדרה של מפגשי "קפה מדע" ומפגשים בשיתוף האגודה הישראלית לתקשורת.
כל זאת, לצד שיפוץ נרחב ומקיף שנעשה השנה בבית סוקולוב, והפך אותו למפואר מאי-פעם: מסכי פלזמה, רצפות שיש ומועדון העיתונאים, שם מגישים קפה ותקרובת במחירים מסובסדים. אלא שהפאר וההדר הזה צורמים מאוד לעומת סביבת העבודה היומיומית האופפת את העיתונאי הצעיר בעבודתו במערכת: צפיפות וריהוט מתבלה.
בר-מוחא שאל אותי באסיפה מדוע לא ראו אותי בבניין השנה. התשובה פשוטה: אני עסוק בלהתפרנס (בקושי) מהמקצוע שלי, ולעבוד שעות ארוכות מאוד, לעתים גם 15 ו-17 שעות ביממה. בניגוד לגמלאים ולחברי האגודה שזמנם בידם, אין לי פנאי לשבת ב"מועדון העיתונאים" ולשתות קפה. כמוני רבים מהעיתונאים הצעירים: למשל, המבזקנים שמסיימים משמרת בשבע בבוקר והולכים לישון שינה חטופה עד המשמרת הבאה.
פסטיבל צמח
גולת הכותרת של מפעלות האגודה השנה היא הכנסים. השנה ערכה אגודת העיתונאים של תל-אביב כנסים באילת, בחיפה ובכינרת. אין לי דבר נגד קידום הפריפריה, אבל מדוע לא לערוך כנסים באזור המרכז כדי להנגישם לחברים? אני, כמו עיתונאים צעירים עובדים אחרים, לא הופענו לכנסים האלה, וגם לא נופיע. כי בשעה שהאיגוד המקצועי "שלנו" עסוק בעריכת כנסים בעלי ניחוח אקדמי בכל קצוות הארץ, מאות עיתונאי ההווה עסוקים בעבודה יומיומית מתישה הממלאה בתכנים את העיתונים, את מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו ואת האתרים הגדולים.
בחיים האמיתיים, ולא בלה-לה-לנד שבה חיה הנהלת אגודת העיתונאים בתל-אביב, אף אחד מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו לעזוב את הדסק לשלושה ימים, או להרחיק למקומות שנמצאים מהלך ארבע וחמש שעות נסיעה לכל כיוון מהמערכת בתל-אביב, שלא לדבר על עלויות הנסיעה והלינה. לנו, העיתונאים הצעירים העובדים, אין כסף לבוא ולחזור בטיסה, או לשלם עבור שלושה לילות במלון באילת, גם אחרי ה"הנחה לחברי אגודה".
לאור זאת, היה מגוחך ועצוב למצוא בתוכניית אחד הכנסים פאנל הדן בשאלה אם עולם העיתונות שייך לצעירים, שרוב משתתפיו היו מנכ"לים של גופי חדשות (המעסיקים של רוב העיתונאים הצעירים המונעים מהם שכר הולם), ועיתונאי ותיק אחד, חיים יבין. עלה התאנה היחיד היה הכתב מתן חודורוב.
זאת ועוד: אף שעיתונות האינטרנט הפכה לגורם משפיע במפת התקשורת הישראלית, ב"כנס אילת לעיתונות", האגודה התעלמה ממנה לחלוטין. מתוך 27 דיונים בכנס של 2010, רק שניים הוקדשו לנושאים הנוגעים נגיעה קלושה לעיתונות רשת, וגם הם עבשים ועדכניים כמו נייר עיתון של שבוע שעבר. הדילמות האמיתיות שמעסיקות עיתונאי רשת כיום, שהם מגזר הולך וגדל, לא זכו לשום ביטוי.
בשעה שהיה בכנס משקל יתר ניכר לאנשי טלוויזיה ורדיו, לצד ריבוי דוברים ויחצנים (שלא ברור מה להם ולעיתונאות), הרי שבלמעלה מ-200 משתתפים ספרתי רק שבעה עיתונאי רשת מובהקים.
אגודת השתקנים
לעומת פעילות הכנסים הענפה והראוותנית של האגודה, קולה כמעט לא נשמע בשנים האחרונות במאבקים רציניים המשפיעים על העיסוק העיתונאי.
האגודה לא הרימה את קולה כאשר עוצב חוק זכויות היוצרים החדש ובו נגזלו זכויותיהם של העיתונאים השכירים על פרי עטם. האגודה שתקה גם כאשר הכנסת חוקקה בשנים האחרונות חוקי מעקב פולשניים, שבהם ראוי היה להעניק חיסיון מקצועי לעיתונאים כדי שיוכלו לעשות את עבודתם. כאשר פוטרו לאחרונה עיתונאי "מעריב", התייצבה האגודה לצדם בקול ענות חלושה.
צפוי שהנהלת האגודה תכחיש את הטענות הללו ותצביע על עשרות מקרים פרטניים שבהם היא הושיטה סיוע משפטי לעיתונאים בענייני עבודה. אלא שעל כך יש לשאול: ומה על כל אותם מאות העיתונאים שחיים תחת איום מתמיד של פיטורים אם יעזו להתאגד? האם גם להם עוזרת האגודה?
מאות, אם לא אלפי, עיתונאים שכירים ועצמאיים מועסקים בארגוני תקשורת גדולים במגזר הפרטי, בלי שמגוננים עליהם ועדי עובדים פעילים. רבים מעיתונאים אלה משתכרים שכר רעב, וזכויותיהם כעובדים, לעתים הבסיסיות ביותר, נרמסות כדבר של יום ביומו.
עם איגוד מקצועי יהיר ומנותק משכבת העיתונאים הצעירים, שהיא החוליה החלשה במצבת המועסקים בתקשורת, המו"לים ובעלי ההון יכולים לישון בשקט.
ניב ליליאן הוא עיתונאי טכנולוגיה עצמאי, הכותב ל"ידיעות אחרונות" ולכלי תקשורת אחרים, והיה בעבר עורך ערוץ המחשבים ב-ynet