ממרחקים, על צג המחשב והטלפון הסלולרי, נראו בקיץ הזה הידיעות מהארץ כמו מהתלה תקשורתית מעולם אחר. ביוני, כל גלישה הביאה דיווחים על "חרם הקוטג'", ולא במדורי האוכל או הסאטירה. כותרות ראשיות.
ביולי, אחרי שתמה חרדת המשט המאיים, הבזיקו מדי יום עדכונים לוהטים משדרות רוטשילד על מחאת אוהלים המתפשטת לרחבי הארץ. אפילו הכותרת "הקרב על הבית" גויסה, ולא לדיווח על ניסיון למנוע פינוי התנחלות לא-חוקית, אלא למאבק על מחירי הדיור.
לשפשף את העיניים ולא להאמין. עידן חדש בישראל. לא עוד חדשות מדיניות, בטחוניות, פוליטיות. אג'נדה אזרחית להפליא כובשת את השיח הציבורי. זעקת ההמונים. מין כיכר תחריר במהדורה מקומית. בעז גאון כבר נזכר ב"מהפכת הקטיפה" שבאמצעותה הוביל ואצלב האבל את הפלת השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה לפני כשני עשורים, בהניפו את נס כוחם של האזרחים אל מול השלטון העריץ.
מלמעלה: הפגנת הפנתרים-השחורים ברחוב דיזנגוף ב-1 במאי 1973; מחאה נגד מחירי הדיור בירושלים, 30 ביולי 2011 (צילומים: משה מילנר, לע"מ; ליאור מזרחי)
קורה פה משהו אמיתי, אומרים לי. לאנשים נמאס. הם יוצאים לרחובות. הם מתחילים לפעול. פייסבוק לא הופך אותם למפגיני כורסה, אלא מוציא אותם לרחובות. רוח חדשה מפעמת (אלא אם כן אתם מאזינים לאראל סג"ל או לקלמן ליבסקינד).
אני לא מתכוון לשפוך מים קרים על ההתלהבות, אבל אחרי שעות בשדרות רוטשילד והשתתפות בהפגנה המרשימה במוצאי שבת בירושלים, צריך להחזיר את הדברים לפרופורציה הנכונה. לזכור שהאירוע חשוב, אבל ההעצמה התקשורתית – גם לה יש סופרטנקרים משלה – עלולה לייצר בראשינו מצג מוגזם בהיקפו ובמשמעותו.
קודם כל, אין זה מדויק שהציבור מתעורר בפעם הראשונה להיאבק על זכויותיו. זו גם לא התגייסות חלוצית של התקשורת למען האזרח הקטן. הסיסמה "תנו לחיות בארץ הזאת!" לא נולדה במוחותיהם של מחרימי הקוטג' או של יושבי המאהל בשדרה. היא באה לעולם ועשתה גלים בימים קשים הרבה יותר, ימי הצנע, הקיצוב והשוק השחור.
מפלגת הציונים-הכלליים הסתייעה בה כדי לחבור לרגשות הציבור, וכך העצימה את כוחה בבחירות לכנסת השנייה ב-1951. לאנשים נמאס לעמוד שעות בתור, עם תלושים ביד, כדי לקבל נתח עוף או לגלות שהביצים שהובטחו אמנם הגיעו, אבל הן נמכרות מתחת לדלפק במחירים מופקעים. גם אז היה למאבק האזרחי נופך פוליטי, שבא לידי ביטוי בסיסמה הנלווית "מספיק ודי בשלטון מפא"י".
גם אז התקשורת עסקה ללא הרף בתלאות האזרח, בכשלונות הממשלה ובאדישות הפקידים. לא רק עיתוני האופוזיציה ו"ידיעות אחרונות", וגם הנפוץ בעיתוני המדינה באותם ימים, "מעריב", הביאו את זעקת האזרחים. אפילו "דבר" הממסדי הצליף בפקידים במכוניות המפוארות, בקרובים לצלחת שידעו להשיג תפוזים וריבה, כשכל הציבור עמד בתור לקבל בלוק קרח.
זה בא וחלף. מפא"י לא נפלה אז, גם לא הביורוקרטיה המייאשת ושלטון הפקידים. גם לא כאשר הפנתרים-השחורים העזו בשנת 1971 לגנוב את בקבוקי החלב מפתחי הדירות המפוארות ברחביה, ואפילו, שומו שמים, לדרוך על הדשא ליד בניין העירייה.
בהיסטוריה הישראלית – החברתית, הפוליטית והתקשורתית – כבר היו רגעים לא מעטים שבהם היה נדמה לרגע שמצליחים לכונן כאן "סדר יום אזרחי". לזכור שבין מלחמה לפיגוע, בין בחירות למשבר קואליציוני עם הדתיים – חיים כאן גם בני-אדם. שתקציב הביטחון אינו חזות הכל. שאפשר, צריך ומותר להניף גם את הדגל החברתי, האזרחי.
התקשורת התייחסה אמנם בחשדנות לפנתרים-השחורים, אבל בפוליטיקה היו כאלה שקראו אז להפנות משאבים מן הביטחון לחברה. שנתיים אחר-כך שוב נדחק הדיון החברתי לשוליים כשפרצה מלחמת יום הכיפורים.
כשתם הפרק השלטוני של מפא"י והעבודה, תפס הליכוד את הפיקוד, וכאשר היה נדמה שגם הוא מתחיל לאבד גובה, אימצו מנחם בגין ויועציו את הסיסמה "להיטיב עם העם", זו שהזניקה את רמת החיים הממוצעת ועיבתה את שורות המעמד הבינוני.
בפעם הראשונה מורה או פקיד בעירייה היו יכולים לקנות מכונית. עד שבאו המשברים הכלכליים הגדולים של האינפלציה הדוהרת, קריסת מניות הבנקים ויתר הצרות. עשור אחר-כך, בעידן ההפרטה, קרסה גם מדינת הרווחה והעמיקו פערי השכר, אבל הדיון הציבורי בכך התעורר באיחור משמעותי.
ביולי 1990, כפי שהזכיר לנו אורן פרסיקו, היתה מחאת דיור שזכתה לכותרות, אבל רק עד לרגע שבו סדאם חוסיין פלש לכוויית (ב-2 באוגוסט). באמצע אותו עשור היה נדמה שהשלום מעבר לפינה. תקראו, למשל, כמה וכמה מחקרים אקדמיים שנכתבו במחצית שנות ה-90 על החברה הישראלית. הרוח הנושבת מהם בישרה גם אז על מעבר לסדר יום אזרחי, אחרי הסכם אוסלו והשלום עם ירדן. עד שבאה האינתיפאדה השנייה בשלהי 2000 והחזירה את כולנו לאג'נדה הרגילה.
התקשורת אוהבת לאמץ סיפורים חברתיים וקמפיינים עממיים. לא משום שיש לה סדר יום כזה משלה, אלא בגלל שני מאפיינים חשובים: האחד, מצוקה חברתית ניתנת בקלות לתרגום אנושי. הילד הרעב על המדרכה לאחר שהוריו לא עמדו בתשלום שכר הדירה ופונו לרחוב; המקרר הריק; בכי הפועל שפוטר.
זוכרים את החיבוק החם שהעניקו כל העיתונים לעובדים הסוציאליים כאשר אלה פתחו בשביתה? הכרנו אותם אישית, ראינו את תלושי המשכורת שלהם, ליווינו אותם כאשר בכל זאת יצאו לסייע למקרים דחופים. עוד קודם, ב-2003, עקבה המדינה, קילומטר אחרי קילומטר, אחרי מסעה של ויקי כנפו ממצפה-רמון לירושלים, ויצרה סביבה הפנינג לאומי.
מומלץ לקרוא את הניתוח בדיעבד של הסיקור התקשורתי, שפורסם אז ב"העין השביעית". עכשיו מתברר שגם המעמד הבינוני יכול להיות משווק טוב תקשורתית, בתנאי שהוא יוצא לשדרות (רוטשילד, לא עיירת הקסאמים), מקים אוהלים ומייצר מעין פסטיבל בומבומלה עירוני, ססגוני, עם סיסמאות שנונות ומצגים מושכי עין.
המאפיין השני קשור גם הוא לגנום התקשורתי: הטיפול בנושא החברתי מאפשר להתחבר לציבור. כולם מקטרים על עליית המחירים, קיצוץ הקצבאות, מחירי הדיור, מס הכנסה. העיתונות נהנית למצב את עצמה בנסיבות כאלה כקול העם, ווקס פופולי. אין דרך טובה יותר להגביר את ההזדהות בין הקורא לעיתונו.
נחזור למאבקי הקיץ הנוכחי: הפעלת הלחץ הציבורי, החרם על מוצרים שהתייקרו ללא הצדקה (וגם על עניינים אחרים, בניגוד לקביעה הדרקונית והמסוכנת של הכנסת), היציאה לרחובות – כל אלה הם מעשים של אזרחות טובה וראויה. במיוחד כאשר הפוליטיקאים רגישים יותר מתמיד לכותרות העיתונים.
כאשר העיתונות שותקת, קל יותר להם, שם למעלה, להתחמם בחיקם של בעלי ההון ושתדלניהם. כשהעם מקטר, והתקשורת מתרגמת את זה לכותרות גדולות, חברי-הכנסת מתחילים לחשוב על הבחירות המתקרבות. הם אצים-רצים לחפש פתרונות מיידיים, בדרך כלל להציג את עצמם כגיבורי מעמד הפועלים. הריצה הזו מולידה הרבה אוויר חם, הודעות לעיתונות ויוזמות פופוליסטיות, אבל לפעמים גם פתרונות אמיתיים וראשיתו של דיון מהותי.
מבחנה של המחאה – לא צריך להיסחף למונחים כ"מהפכה" – תלוי באותו מנגנון בלתי מפוענח שמתרגם את "דעת הקהל" להחלטות מעשיות, כאלו שמסורות בידי פוליטיקאים. המנגנון הזה מושפע אמנם מהפגנות ומכותרות על הפגנות, אבל הוא מופעל על-ידי מקבילית כוחות שאוהלי המחאה והחשש מזעמו של העם הם רק מרכיב אחד שלה.
צריך ללחוץ את ידיהם של מארגני המחאה שהחלה בשדרות רוטשילד. הם בחרו בנושא הדיור – הסוגיה החשובה, המשמעותית והבוערת ביותר מתוך כלל נושאי הקיטורים הרגילים על שחיקתו, האמיתית או המדומה, של מעמד הביניים בישראל. הם גם בחרו בעיתוי מצוין, שבו לא היה שום סיפור מרכזי אחר לעסוק בו באמצע הקיץ. מרחבי התקשורת היו פתוחים לקלוט את המרד, להניפו ולהעצימו. מלחמת הקוטג' היתה שלב מכין בעיסוק הציבורי בסוגיית סבלו של האזרח הקטן.
אבל באותה עת ראוי גם להזהיר אותם שימי התהילה התקשורתית, ובעיקר הגיבוי העיתונאי החיוני כל-כך להמשך התהליך, הם ספורים. התקשורת, ולא רק אצלנו, לא שינתה לפתע את עורה. זו תקשורת של פסטיבלים, עיתונות של נושא אחד – עם התעסקות-רבתי בעניין מסוים ודחיקת יתר הנושאים מסדר היום; טחינה סיטונאית של הנושא מכל עבר, המעניקה לאירוע לא פעם נפח גדול מממדיו האמיתיים.
לתקשורת הזו יש סבלנות של פרפר: רגע הוא כאן, משנהו הוא שם. ברגע שסיים ללגום את הצוף, הוא נפרד באדישות מהפרח ומרפרף לעלי הכותרת הבאה. ובדרך כלל הוא לא מביט לאחור. פולו-אפ רציני? הצחקתם אותו. זה הרי הסיפור של אתמול. מה קורה במצפה-רמון? איך נראה התלוש של עובד סוציאלי? ומה בכך שהורידו את מחירי הקוטג'. בינתיים העלו את מחירי היוגורט (3.79 שקלים במאי במגה, 3.99 שקלים ביולי)?
וחוץ מזה, ספטמבר מתקרב. הנושא המדיני שוב ישתלט על סדר היום, כדרכו של המזרח התיכון. מי יודע מה יקרה. כמו במקרים קודמים רבים, בהחלט עלול להתברר לנו שהאג'נדה האזרחית של התקשורת שוב פרחה ונמוגה, כמו תעתוע קיץ חולף.