בבוקר יום שבת, כשהוצאתי את הראש מהאוהל בשדרות רוטשילד, יכולתי להתערב שאני רואה עוד כמה ראשים של עיתונאים בכלי תקשורת מובילים מבצבצים בין היריעות של אוהלי השיכון התל-אביבי החדש.
וכי למה לא? אם יש מעמד ביניים מקופח פה, העיתונאים הם שכבה ניכרת בתוכו. אנשי תקשורת רבים עובדים מספר שעות בלתי מוגבל, מסורים למקומות העבודה ולקפריזות של מעסיקים ועורכים, ומרגישים כאילו הם משלמים עבור הזכות לעבוד בכלי תקשורת ארצי או מקומי.
מאהל המחאה בשדרות רוטשילד, 28.7.11 (צילום: שוקי טאוסיג)
תחקירנים, מפיקים, כתבות, עורכות – אם תחפשו אנשים שמרגישים שתנאי העבודה שלהם מקפחים אותם, לא תהיה לכם בעיה. הם מצויים בהמוניהם ברוב כלי התקשורת. אבל אנחנו מכינים ומפיקים כתבות רק על אחרים, לא עלינו.
האם זה אומר שגם את המחאה הזאת אנחנו צריכים ללוות מהצד? ממש לא. אבל גם לא מחוד החנית. בתום ההפגנה הראשונה בתל-אביב, שהסתיימה במוזיאון תל-אביב, נעצרו כמה עשרות מפגינים לאחר שחסמו כבישים. אקטיביזם אלים ראשון במחאה המנומסת הזאת. בין העצורים שני עיתונאים. אחד מהם כתב חדשות בעיתון ארצי.
גבול ההשתתפות הפעילה של עיתונאים, במיוחד אם הם עוסקים בתחומים ובנושאים שמשיקים למחאה, במיוחד בכלי תקשורת גדולים ומשפיעים – עובר לפני הירידה הזאת לכביש.
אין בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות הוראות בדבר השתתפות במחאה, שהיא אולי פוליטית, אבל לא מפלגתית, שהיא אולי נגד תפקוד ההנהגה, אבל בעיקר בעד שינוי סדר העדיפויות וצדק בחלוקת המשאבים – אבל נדמה שבלקונה הזאת אמורים להיכנס לפעולה השכל הישר והמצפון העיתונאי של כל אחד מאיתנו.
אנחנו אנשים פוליטיים, אנחנו אנשים שאכפת לנו, מטבע הדברים מי שבוחר לעבוד במקום משפיע, משנה, סוער, כמו עיתונות – הוא כנראה במקור יותר אקטיביסט באופן יחסי. אבל אי-אפשר להיות הכל. אי-אפשר להוביל מחאה, לעמוד בראש החץ שלה, לעבור על החוק ולהעביר את הלילה במעצר – ולמחרת להדליק את המחשב ולכתוב על מצב החסה בשטחים. זה מה שנקרא בעדינות "לא לעניין".
אפשר להניח שיש בינינו העיתונאים לא מעט מהפכנים מתוסכלים. כאלה שאם לא היו מסקרים מהפכות חברתיות, מן הסתם היו מובילים אותן. צריך לבלוע את התסכול הזה. אפשר ללכת להפגנות. אפשר לעמוד מן הצד ואפשר לצעוד עם כולם. אפשר לדרוש צדק חברתי, אבל אי-אפשר לקרוא "ביבי הביתה".
אפשר להניף דגל ישראל, אבל לא שלטים נגד בנימין נתניהו או יצחק תשובה. כי מחר צריך גם לראיין את שר האוצר או את מזכיר הממשלה, ואי-אפשר לעשות את זה במצפון עיתונאי לא נקי.
ביליתי לילה במאהל בשדרות רוטשילד. חשבתי שצריך להבין את המחאה הזאת מבפנים. חשבתי שצריך להזדהות עם החבר'ה האלה שרוצים לשפר גם את תנאי החיים שלי. חשבתי שצריך לטפוח על שכמה של המחאה החברתית שסוף-סוף התעוררה פה, אחרי ששנים קיטרנו בשידור חי שאין במדינה הזאת מחאה חברתית. על שום דבר. רק מחאה פוליטית.
האדישות הרי היא לא רק אויבת העם, אלא גם אויבת העיתונות. אבל אנחנו העיתונאים מהלכים פה על חבל דק. אם נעבור אותו, נאבד את יכולתנו לסקר את המחאה הזאת. 87% מהציבור תומכים, על-פי סקר "הארץ", בהפגנות. אי-אפשר לצפות מאיתנו לא להיות חלק מהם. אבל עלינו לזכור שאנחנו משדרים וכותבים גם עבור ה-13% האחרים.
כמו למגזרים אחרים במשק, יש לנו אחריות מסוימת, אחרת, שבאה עם המעמד המיוחד של המקצוע. עיתונאים שחוסמים כבישים, שנעצרים, שבעצם מפירים חוק, ואחר-כך חתומים על ידיעות משטחי המחאה, מפנים עורף לאחריות הזאת.
נורית קנטי היא העורכת הראשית של תוכנית האקטואליה "מה בוער" בגלי-צה"ל