הזירה הפוליטית בישראל משוועת לאנשים טובים, בעוד שהזירה העיתונאית נחלשת ומצטמצמת. אם בעבר עיתונאים שחצו את הקווים עברו למגזר העסקי שכיסו, או שעברו לעסקי תקשורת שאינם עיתונאיים (דוברות, יח"צ), היום תנועת ההגירה היא מן העיתון לכנסת, ואך טבעי הוא שלקראת מערכות הבחירות האחרונות ראשי המפלגות מחזרים אחרי עיתונאים.
"הבית-היהודי הוא ביתי", אומר כעת ינון מגל. נאחל לו הצלחה בביתו החדש ובתפקידו כנציג ציבור. מוטב לו שיפעל ישירות לעצב את דעת הקהל, במקום לכופף את העיתונות כולה בניסיון לעצבה לצרכיו ועל-פי מידותיו
עיתונאים ופוליטיקאים מנהלים ביניהם שֹיג ושיח מתמשך, ועיתונאים – למראית עין לפחות – הם תמיד בעניינים. והעיקר, עיתונאים הם סוג של ידוענים. אפילו בלי מחנה תומכים וללא קמפיין אישי, קל להם יותר לפנות לציבור הרחב, וקל לבוחרים לזהות את פניהם המוכרים ולסמנם ברשימת המועמדים בקלפי. לא בכדי רבים מהעיתונאים שחצו קווים בשנים האחרונות באים מהטלוויזיה.
הבשורה שינון מגל עוזב את כורסת העורך הראשי של "וואלה" ומצטרף לבית-היהודי היא מסימני הזמן. שלא כשלי יחימוביץ', מיקי רוזנטל ואחרים, שנאלצו להזיע בפריימריז ולהתמודד על מקומם, ינון מגל זוכה לנחיתה רכה ודי בטוחה, כמשוריין במקום ריאלי מן המכסה של יו"ר המפלגה נפתלי בנט. זו אולי הדרך היחידה היום להעביר אנשים מעמדה בכירה בשוק הפרטי אל השוק הבלתי יציב של המועמדים בפריימריז. קפיצת הפארקור שלו מלשכת העורך הראשי של "וואלה" אל מסדרונות הכנסת היא מהלך בעייתי כשלעצמו. אם לא במישור המעשי, לפחות במשמעותו העקרונית, ובוודאי במבט על פועלו כעיתונאי.
פריזמה ישראלית
לפני פחות מחצי שנה, בעיצומם של ימי "צוק איתן", הוביל ינון מגל בכלי התקשורת רב-התהודה שבראשו עמד קמפיין התעוררות תחת הסיסמה "קודם כל ישראלי". כדי לחזק ולהבהיר את עמדתו, אמר בראיון למוטי קירשנבאום וברוך קרא ב-17 ביולי: ״אני קודם כל יהודי וישראלי ואחר-כך עיתונאי". בהמשך הראיון אמר: "יש לי גולשים, יש לי צופים, יש לי קוראים שהם קוראים ישראלים – ואני כשליח ציבור מספק להם את האינפורמציה דרך הפריזמה הישראלית. זה אתר ישראלי, זו טלוויזיה ישראלית".
שיר אלמליח, צילום מסך מקמפיין "קודם כל ישראלי" של אתר "וואלה" בתקופת מבצע "צוק איתן" בעזה, יולי-אוגוסט 2014
הקמפיין הזה לחיזוק הישראליות שבישראלים התנהל בעוצמה יתרה נגד יריב דמיוני. זה שנים לא היה הציבור מלוכד מאחורי הדרג המדיני והצבאי כפי שהיה במהלך המבצע הזה. למעשה רוב כלי התקשורת הישראליים מיעטו לעסוק בנעשה מצדו השני של גבול הרצועה, בעיקר מטעמי נוחות. בשום שלב משלבי המבצע לא התנהל כאן מאבק נוקב בין מתנגדי המבצע לתומכיו, ולכל היותר התנהל כאן ויכוח עד כמה להרחיק לכת במבצע על-פי מדדי תועלת ונזק. גם הקולות המעטים שביקרו את התנהלות המבצע, במיוחד בימי ההפצצות המסיביות על עזה, עשו זאת בדרך כלל מסיבות טקטיות, מחשש לאובדן הלגיטימציה המדינית והבינלאומית למבצע, ולאו דווקא מטעמים הומניטריים.
חצי ציפרלקס
אילו הייתי מהפסיכולוגים שיש להם שעת רדיו משלהם, הייתי אומר לאלה שמבקשים להגדיר עצמם באמצעות העדר בושה או אי-התנצלות שהם משדרים חוסר ביטחון במחשבתם ובמעשיהם. הייתי טוען כי אלה האוטמים עצמם בפני בושה והתנצלות אכן מאמינים כי כדי לעמוד במשימות לאומיות מסוימות, נדרשת היאטמות מוסרית. אילו הייתי פסיכולוג רדיופוני שכזה, הייתי אומר לאלה שמכריזים כי אינם מתביישים בישראליותם שייקחו חצי ציפרלקס וישתו כוס מים. הייתי אומר להם שלא עלה בדעתי להתבייש בזהותי הלאומית, עד שהעלו זאת כאפשרות.
"הפריזמה הישראלית", לשיטת מגל, היא פילטר המסנן את מה שלא רוצים להראות, מסיבות רעיוניות. כיוון שעיתונות במיטבה מחויבת להראות גם את הצדדים הפחות מעודדים של המציאות, ניתן לראות שמגל לא ממש מחויב לערכי העיתונות הללו. הוא לא רק נמנע מלהתעמת עם הגולשים, הצופים והקוראים "שלו", אלא גם העמיד עצמו בראש המחנה הפטריוטי כולו – דבר שהופך אוטומטית ישראלים נלהבים קצת פחות ממנו ל"אחרים" ואולי לאויבים מבית. הוויכוח עם ינון מגל לא התנהל כלל בשדה העיתונות ולא עסק כלל בשאלה מהי עיתונות נכונה ומהן חובותיה, וגם לא נגע בשאלה מהם גבולות השיווק שמציב לעצמו עיתון ראוי והאם פטריוטיות גאה ופסקנית היא מה שיעמיד אתר חדשות על רגליים איתנות – ובעקבותיו את העם כולו.
"דרשו ממני להיות אובייקטיבי, אבל מה לעשות, כשחיילים שלנו נמצאים בעומק האויב, אני לא אובייקטיבי, וכשמיליוני אזרחים יורדים למקלטים, אני לא אובייקטיבי", אומר מגל בסרטון שבו מציג בנט את הצטרפותו למפלגה. "אני לא מרגיש צורך להתנצל שאני בעד החיילים שלנו". הרי איש לא דרש ולא ציפה ממגל להתנצל ובטח לא להיות אובייקטיבי, מה גם שהעיתונות האובייקטיבית חלפה מן העולם בראשית שנות ה-70, אם בכלל היתה כזאת מעולם. עם זאת, אפשר לציין כי עורך עיתונאי שמפעיל קמפיין אזרחי בעיצומו של מאבק צבאי הוא בלאו הכי אינו אובייקטיבי. מה שלא שמענו מפיו של מגל הוא הסבר למה הוא מתכוון כשהוא מכריז שהוא בעד החיילים שלנו. ובקיצור: מי נגד החיילים שלנו?
מפסיקים להתנצל
העובדה ששנאת השמאל כה יוקדת בימין החדש דווקא בתקופה שהשמאל קטן, מסוכסך עם עצמו ומבוזה בפי כל מנבל-פה היא תופעה מעניינת. מדוע אפוא צריך עיתון כמו "ישראל היום" להדגיש את הצורך "לזכור שאנחנו ישראלים" – ובניגוד למי? ולמה מפלגה כמו הבית-היהודי, שאין לטעות בזהותה, צריכה כאילו-להתנצל בפני עם ישראל על אהבתה אותו, כבסיסמת הקמפיין של הבית-היהודי: "מפסיקים להתנצל – אוהבים את ישראל"?
בפועל, הקמפיין של מגל, כמו זה של הבית-היהודי, מפריד בין אוהבי המדינה לאלה שמוכרזים על-ידיהם כאויביה. נפתלי בנט מפגין זאת במו זקנו המודבק, על דרך ההגחכה, בקמפיין ההתנצלות (בווינייטות כאלה צפינו בטלוויזיה שלפני 40 שנה, אבל המפלגות של אותם ימים דווקא לקחו את עצמן ברצינות). עכשיו, עם פרידתו של ינון מגל מן התקשורת העוינת, המורשת שיותיר תהיה של הפרדה בין עיתונאים פטריוטים ללא-פטריוטים, וזאת בלי לאתגר את המרחב העיתונאי בניסיון לקיים דיון פנימי על אודות משמעותן של ההגדרות הללו והשפעתן על העיתונות וקהליה.
לעמוד מול השמאל
עיתונאים לא מעטים מצאו בכנסת מקלט. הרבה פחות עורכים ראשיים רצו לכנסת. הדקדקנים יזכירו את אורי אבנרי, אבל אבנרי ראה בפעילותו הפרלמנטרית המשך לפעילותו העיתונאית ב"העולם הזה", שעליה לא ויתר – המשך חשיפת כשלים וליקויים בחברה ובמוסדות השלטון – ולא נטש את עיתונו גם בעת כהונתו בכנסת. גם גרשום שוקן, בעליו ועורכו של "הארץ", כיהן בכנסת השלישית כחבר מטעם המפלגה הפרוגרסיבית, אבל בתום כהונתו מיהר לשוב לחדר העורך ועשה בו עוד 31 שנה.
ינון מגל, איש הסיירת המהוללת, כתב השטחים והכתב צבאי, מגיש חדשות בערוץ 1 ועורכו הראשי של "וואלה", נראה ונשמע כאדם שמחפש את עצמו. אחרי שנות נדודים, נראה שמצא עכשיו את מקומו. אולי סוף-סוף יהיו לו גולשים ובוחרים שהם באמת "שלו".
השר אורי אורבך, שהודות לשיטת הפריימריז שהנהיג בבית-היהודי גיבש את אגד התנועות הזעירות שהרכיבו את הסיעה בכנסת למפלגה רחבה ושאפתנית בראשות נפתלי בנט, בירך היום את הרכש החדש: "ינון מגל הוא אחלה בנאדם, חבר טוב, נאמן למסורת ולארץ ישראל. הוא יוסיף לבית-היהודי תמיכה של ציבורים נוספים, ויעזור לעיתונאי-לשעבר שכבר מכהן בסיעה לעמוד מול השמאל ולהביא עוד בוחרים".
הביתה
בין "הגיבורים המפתיעים של 2014" שהגיש לקוראיו מוסף "הארץ", זכה ינון מגל בתואר "הפטריוט", וכך נכתב עליו: "מגל זיהה את הערך הכלכלי של הפטריוטיות והפך את האתר הגדול והפופולרי שהוא עורך לשופר לאומני, ששולח חיילים לקרב ומתסיס אזרחים באמצעות כותרות צווחניות. ההצלחה שלו היא הוכחה לכך שליבוי יצרים שווה זהב, בעוד עיתונות, חופש ביטוי ודמוקרטיה הם מטבעות חסרי ערך בציבור הישראלי".
אין הכרח לחשוד בינון מגל בציניות ואפשר להאמין לדברים שאמר היום, עם הצטרפותו למערכת הפוליטית: "אני לא מתבייש לאהוב את ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל – הבית-היהודי הוא ביתי". נאחל לו הצלחה בביתו החדש ובתפקידו כנציג ציבור. מוטב לו שיפעל ישירות לעצב את דעת הקהל, במקום לכופף את העיתונות כולה בניסיון לעצבה לצרכיו ועל-פי מידותיו.
כך הציגו חנוך דאום בתשדיר של הבית-היהודי: "מצטרף אלינו עכשיו אדם שאין צורך להציגו. מלח הארץ. מפקד בסיירת מטכ"ל שהשתתף בין היתר בלכידתו של שיח' עובייד – מהמיטה הם הוציאו אותו. איש שתמיד אמר את דעתו בלי להתנצל ומשלם על כך מחירים אישיים. אשף תקשורת, גבר חתיך, יש כאלה שאומרים מלך האינטרנט, איש הבית-היהודי. שלום, ינון מגל".
"ינון", אומר בנט ולוחץ בחום את ידו, "ברוך הבא הביתה".