תמונה של ילדה אוחזת בטוסט גבינה צהובה צפה ועלתה מול עיני, צדה את תשומת לבי בין עשרות העדכונים והתמונות בפיד הפייסבוק הרץ עד אינסוף. היא ילדה יפה, יפה מאוד, על סף נערוּת, לובשת חולצת טי אפורה, שיערה גולש על הכתפיים, עיניה הגדולות מביטות ישר אל המצלמה. היא אוחזת את הטוסט באוויר והגבינה נוזלת ממנו, נחיל צהוב וחם שנוחת עוד שנייה על הרצפה. ידה האחרת מושטת קדימה, קעורה, מוכנה לתפוס אותו בדרך.

קשה לצאת נגד מלמד או לומר עליה מלה רעה. מנקודת מבטה, היא מנהלת קמפיין אמיץ להעלאת המודעות לליקוי שממנו סובלים ילדיה ולחשיפת הכשלים בתהליכי האימוץ של ילדים מחו"ל. אבל אין להפוך ילדים לדוגמנים של קמפיין כזה בעל-כורחם

תמונה ביתית מלבבת, באמת. הילדה הזאת היא בתה של העיתונאית אריאנה מלמד, בת 13. בתחילת השבוע היא נעלמה עם חברתה בת ה-16. שתיהן ברחו בזמן שהוריהן היו בכנס באשקלון. באותן שעות התנהל קמפיין רשת סוער במטרה למצוא את השתיים. למרבה השמחה, הן אכן נמצאו בריאות ושלמות ביום המחרת.

ניסיתי להביט חזרה בעיניה של הילדה-נערה, ולא יכולתי. תמונתה עלתה מולי שוב ושוב על המסך כשחברים משותפים שיתפו את ההודעה הנואשת של האם הדואגת. חשתי מבוכה מול מבטה. ידעתי עליה יותר מדי. יותר מכפי שביקשתי. הרבה יותר ממה שאני, שמעולם לא פגשתי אותה, רוצה לדעת. ידעתי שהיא מאומצת, שאומצה כפעוטה, לא תינוקת. קראתי לאורך השבועות האחרונים תיאורים על עליבותו של בית-הילדים שבו נמצאה ברוסיה והגרביים שלבשה בסרטון שהציג אותה לאמה המאמצת לעתיד.

קראתי על כך שאמה הביולוגית שתתה אלכוהול בכמויות גדולות בחודשי הריונה, שהילדה התגלתה עם הזמן כילדה פגועה באופן קשה. קראתי על התהליך הממושך של חשיפת הליקוי שממנו סובלים שני הילדים שאימצה מלמד, שמקורו בצריכת אלכוהול בהריון. למדתי על הסימנים הפיזיולוגיים הניכרים במבנה הפנים ואופייניים למצב זה, שתוארו בפרטנות רפואית מדוקדקת. על האשפוזים הפסיכיאטריים של הילד, אחיה, מאומץ אף הוא. על הצורך למצוא לו מסגרת מחוץ לבית, ובהמשך גם לילדה שראיתי בתמונה.

התוודעתי לאלימות הקשה של הבן, למקרה ההוא שבו הילדה הציתה את חדרה. פרטים ועוד פרטים, סיפורים, שמות, עלויות הטיפולים, הגדרות רפואיות. לצד 19 הפוסטים שציינו עשור למסע האימוץ של מלמד אפשר למצוא גם תמונות בדף הפייסבוק שלה. תמונות של ילדים מתוקים, בן ובת, ברגעים משפחתיים אינטימיים.

בראיון שנתנה מלמד לתוכנית הבוקר של ערוץ 10 במהלך החיפושים אחר בתה, היא חזרה שוב ושוב על שם התסמונת שממנה סובלת הילדה; על דבר היותה ילדה חולה, חסרת שיקול דעת. מי שנחשף לדברים שכתבה בזמן האחרון מלמד על ילדיה יתקשה לחשוב עליהם בהקשר אחר מזה הקשור לסינדרום ששמו נזרק שוב ושוב, כמו מנטרה. סינדרום שלא רק מציין מחלה, אלא גם הזנחה במהלך ההריון. דווקא כששאלו אותה מה לבשה הילדה, אמרה מלמד שהיא מעדיפה שלא לפרט.

אריאנה מלמד (צילום מסך)

אריאנה מלמד היא מה שאוהבים לכנות "חיית רשת". יש לה ברשת החברתית 5,000 חברים, היא אדם כותב, שפתה לעתים בוטה ולוחמנית, והפייסבוק, כמו לרבים אחרים, הוא לה בית שני, ואולי, מבחינה נפשית, אפילו בית ראשון. היא מרבה להעלות פוסטים, אלה מקבלים בתוך זמן קצר מאות ולפעמים אפילו אלפי לייקים, ולעתים קרובות נפרשות מתחת להם עשרות ואף מאות תגובות.

השכיחות שבהן, כמיטב תרבות הפייסבוק, מריעות למלמד, מהללות את מהלכיה בהמון סימני קריאה, מספקות לה תמיכה רגשית של מגרש כדורגל: עוד ועוד קריאות עידוד, כמה שיותר חזק, יותר טוב. הפוליטיקה שלה, חייה המקצועיים וחייה הפרטיים נפרשים בערבוביה מדי יום על הקיר, ממש כפי שקורה לעוד רבים מחברי ברשת, החוגגים את כיכר העיר החדשה וחולקים בחושפנות מכאיבה הליכי גירושים, גסיסה של הורה או שברון לב.

אבל מה אם גיבוריה של חגיגת החוצות הזאת הם קטינים שנחשפים עירום ועריה, לרוב בלי שנתנו לכך את רשותם ותמיד בלי שיוכלו באמת להתנגד? המקרה של מלמד מציג שאלות מטרידות שנוגעות לחוק, אבל גם למוסר. חוק הנוער קובע באופן מפורט את ההגנות העומדות לקטינים מפני פרסומים מזיקים, ובהם גם, למשל, איסור פרסום דבר המקשר קטין לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטריים (ועוד סעיפי איסור רבים הנחשבים כפרסום מזיק), אך האם צריך להזדקק ללשון החוק כדי להבין שמדובר בחשיפה בעייתית?

המקרה של מלמד הוא רק דוגמה אחת. ילדים מוצאים את עצמם, בעל-כורחם, נחשפים ב"סופר נני" וגם ב"מחוברים", אם למנות רק שתי תוכניות פופולריות. בפייסבוק, הורים מעלים מדי יום תמונות וקטעי וידיאו של ילדיהם. הם מספרים עליהם סיפורים אינטימיים שריגשו אותם, מציגים אותם ברגעים קומיים שהם לעתים קרובות מביכים-למחצה ואולי מביכים-לעתיד, מציצים עליהם כשהם לא שמים לב (אוי, הוא מדבר לעצמו בחדר, איזה חמוד!) יחד עם 2,000 חברי ה"פייס" שלהם, ומתייעצים עם "מוח-כוורת" בנוגע למצבים רפואיים, כולל תמונות חושפניות (למשל באתרי הורים דוגמת "מאמאזון").

ילדים אינם רכוש של הוריהם. מרגע לידתם הם אינדיבידואלים לכל דבר, גם אם חסרי עצמאות ושיקול דעת. ככאלה הם זכאים לכבוד ולפרטיות, ממש כמו כל אחד אחר, ולמעשה אפילו יותר, בשל היותם תלויים במידה רבה כל-כך במבוגרים המטפלים בהם. חשיפתם ברשת היא כמעט בלתי הפיכה, וככזו תלווה אותם גם בחייהם הבוגרים.

מן הארכיון: עוזי בנזימן על החשיפה של דנה ספקטור את בתה בטוריה האישיים ב"ידיעות אחרונות" (איור: שאטרסטוק)

יש הכרח בהרבה שיקול דעת, איפוק וראייה קדימה בכל הנוגע להצגה הפומבית של הרגעים הקטנים שלהם, הבעיות שלהם וגם המצבים הרפואיים שלהם. נדרש עוד הרבה מאלה ככל שזה נוגע לקטינים במצבים פגיעים, של התעללות, עבירות מין או בעיה נפשית.

קשה לצאת נגד מלמד או לומר עליה מלה רעה, בגלל המצב הקשה שעימו היא מתמודדת, הקשיים הרבים שהיא מתארת בחייה ובחיי ילדיה, המצוקה הכלכלית שאליה נקלעה והמאבק שהיא מנהלת למען זכויות סוציאליות לילדיה. מנקודת מבטה, היא מנהלת קמפיין אמיץ להעלאת המודעות לליקוי שממנו סובלים ילדיה ולחשיפת הכשלים הרבים הקיימים בתהליכי האימוץ של ילדים מחו"ל.

הדברים שהיא מספרת אכן מקוממים וראויים לחשיפה. הם חשובים. אבל אין להפוך ילדים לדוגמנים של קמפיין כזה בעל-כורחם, חשוב ככל שיהיה. דגל המאבק אינו מכסה על החובה של הורה להגן על ילדיו מפני המבט השיפוטי של אלפי גולשים זרים.

לפעמים אולי הכי טוב לחזור ולחפש מישהו, איש מקצוע, שימלא את מה שבעיתונות הישנה היה תפקידם של העורכים: לברור את העיקר מהטפל, לבדוק מה מותר ואסור על-פי חוק, ובעיקר – מה ראוי. מה ראוי לספר ומה כדאי להשאיר מחוץ לתמונה.