בחירות 2015

ביקורת חלבית שהשמיע אתמול הנשיא לשעבר על הטיפול הממסדי בבעיית העוני משמשת הבוקר שלושה מארבעת העיתונים הכלליים לניגוח ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו, שיעמוד בתוך פחות משלושה חודשים לבחירה מחודשת. פרס, שהשתתף אתמול בטקס של ארגון לתת, שבו הוצג "דו"ח עוני", אמר בין היתר כי "את הילדים הרעבים אי-אפשר להאכיל בהצהרות לתקשורת". עבור עורכי "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", המשפט הזה הוא בגדר ביקורת אישית על התנהלותו של נתניהו.

כתב "הארץ" יהונתן ליס הוא הזהיר מבין מסקרי ההתבטאות. בגוף הידיעה פרי עטו הוא אינו כותב כלל כי מדובר בביקורת ישירה של פרס על נתניהו, אם כי עורכיו מציינים בכותרת המשנה כי "הנשיא לשעבר תקף את מדיניות נתניהו".

שורה של מגיבים המצוטטים בידיעה מספקים את ההקשר. "מדובר באיש שתקציב יום-ההולדת ה-90 שלו, שנחגג במשך שנה שלמה, היה יכול להאכיל עשרות אלפי רעבים", מצטט ליס את דני דיין, המתמודד בבחירות הפנימיות בבית-היהודי (יו"ר העבודה יצחק הרצוג וגורם המכונה "יש-עתיד" מספקים את התפיסה ההופכית, המצדדת בדברים שיוחסו לפרס).

ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", שלאחר ההודעה על הבחירות החריפו את יחסם הביקורתי כלפי נתניהו, גורסים שההתבטאות של פרס היא בגדר מתקפה ישירה על ראש הממשלה. יובל קרני ותלם יהב ב"ידיעות אחרונות" גורסים כי פרס "תקף בחריפות" את ממשלת נתניהו ואת נתניהו. עורכי השער של "מעריב" קובעים גם הם כי פרס "תקף את ראש הממשלה".

"מה בסך-הכל פרס אמר?", תוהה בן כספית בטור פרשנות המתפרסם בכפולת העמודים הפותחת של "מעריב". "הוא אמר שהמציאות הזאת (שמשתקפת בדו"ח העוני) היא 'כתב אישום שלנו נגד עצמנו'. פרס לא הזכיר את שמו של נתניהו ולא נקב בשם של הליכוד, ואפילו לא הממשלה. הוא זרק רמז דק אחד כשאמר ש'לא מאכילים עניים וקשישים בהצהרות לתקשורת'".

עורכיו של כספית, כאמור, סבורים שמדובר ביותר מרמז דק. "פרס על נתניהו: 'לא מאכילים רעבים בהצהרות'", נכתב בראש דיווחו של אריק בנדר. בידיעה עצמה דואג הכתב הפרלמנטרי הוותיק של "מעריב" לסייג את הדברים, ומציין כי פרס "תקף במרומז את ראש הממשלה בנימין נתניהו, וספג בתגובה מתקפה ישירה של הליכוד והימין".

ב"ישראל היום", העיתון המייצג את סביבתו הקרובה של מי שעומד נכון להיום בראש "הליכוד והימין", לוקחים חלק פעיל במתקפה הזאת. בזמן שבעיתונים אחרים מעכו מעט את המציאות כדי להתאימה לאג'נדה (באופן שככל הידוע לא גרר תלונות מצדו של הנשיא לשעבר), בחינמון של שלדון אדלסון, שכל כולו אג'נדה, שלפו את המכבש הגדול.

בטור שראשיתו מתפרסמת באופן בולט במיוחד במרכז שער "ישראל היום" מתגייס הפובליציסט חיים שיין, איש ליכוד, להדיפת הביקורת המרומזת של פרס. על הדרך הוא גם נדרש להפרכת הטענה שלפיה יש בישראל בעיית עוני. כנהוג ב"ישראל היום", הטחת הביקורת על האויבים נעשית תחת השמש הקופחת, כשעל קודקודו של האביר התורן שנקרא לדגל ניצב גוש נאה ומטפטף של חמאה זהובה.

"שטיפת מוח פוליטית על חשבון העניים", זועקת כותרת מאמרו של שיין, כאילו לא פורסמה בעיתון שנועד בראש וראשונה להטות את השיח הפוליטי בישראל תוך הסתרת מאפייניו התעמולתיים, וכאילו קהל היעד העיקרי שלו אינו אותם "עניים". "עיתונאים מגויסים ופוליטיקאים ציניים מעוותים את המציאות הכלכלית לצורכיהם הפוליטיים", מובהר לקוראים בכותרת המשנה, למקרה שלא הבינו את ההקשר.

"בעקבות ההודעה על הקדמת הבחירות, אזרחי ישראל מצויים תחת מתקפה קשה ומסוכנת", מתריע שיין. "מתקפה שכולה שטיפת מוח מגמתית ומתוזמנת, תחת הכותרת התמימה לכאורה של דו"ח העוני. פוליטיקאים ציניים ומגויסי התקשורת עושים מאמצים ניכרים לפורר את החברה הישראלית מבפנים, והכל לצרכים פוליטיים עלובים. ההיסטוריה העולמית לימדה אותנו שקריסת האימפריות הגדולות התחילה בהתפוררות פנימית אל תוך חור שחור".

לדברי שיין, בדיקה עצמאית שערך העלתה כי העוני בישראל אינו חריף כפי שמתארים אותו אותם עיתונאים ופוליטיקאים נכלוליים, בסיוע "מנכ"לי עמותות המזון", שאותם הוא מאשים בכך שאינם חולקים עם הנזקקים את משכורותיהם. "בעקבות הדיבור הבלתי פוסק על העוני הצטיידתי בפנס רב עוצמה ויצאתי לחפש את העניים, החלכאים והנדכאים בישראל", מספר שיין, וממהר לחלוק את מסקנתו: "יש עניים, אבל הם לא שוכבים בהמוניהם על המדרכות. לאחר מאמץ ניכר זיהיתי באחד הצמתים פושט יד, והתברר לי שהוא עובד זר מרומניה".

ביטול הטענות על בעיית עוני חוזר שוב במדור המאמרים של החינמון, שבו גורסים העורך הכלכלי חזי שטרנליכט והפובליציסט וכותב הנאומים דרור אידר כי תופעת העוני כפי שהיא מסוקרת בימים האחרונים בכלי התקשורת שאינם "ישראל היום" נועדה לתכלית עיקרית אחת: פגיעה בראש הממשלה המכהן וסיוע לאלו המבקשים לגבור עליו בבחירות הקרובות.

שטרנליכט, עיתונאי כלכלי שלא ידע לפצח את המודל הכלכלי של הגוף שבו הוא עצמו מועסק, מבקש לשכנע את קוראיו כי "הקרנבל התקשורתי המנופח של הימים האחרונים רק פוגע בעניים". לדבריו, מהכותרות ניתן להבין ש"ילדי ישראל הולכים בבטן נפוחה ומטים לנפול מרעב ברחובות", וזאת לשם קידום "פתרונות בזק של השמאל". הפתרון האמיתי הוא, לדבריו, "כלכלה חופשית", ש"תעזור לעניים ותסייע להפחתת העוני, בוודאי ביחס למצבה הנוכחי של ישראל".

אידר, מנגד, מנצל את הבימה הרעיונית כדי לטעון שכל מי שגלש לאחרונה באתר ynet "משוכנע שהמדינה נחרבה, הביוב זורם בין פחונים ואוהלים ונוני מוזס מקבץ נדבות ברחוב". בהמשך לטקטיקה שנוסתה בעבר לנוכח טענות על בזבזנות בסביבתו הקרובה של נתניהו, אידר טוען שהפתרון לעוני מצוי איפשהו בסביבה הקרובה של אחד, שמעון פרס, ושולח את הילדים העניים לקנות מזון ב"תקציב המיליונים של בית הנשיא, שגדל בתקופת פרס במאות אחוזים".

ברוכה הבאה למשפחה

הדסק הפוליטי של "ישראל היום" ממשיך הבוקר לסקר את הצטרפותה של מועמדת חדשה בפריימריז לרשימת הליכוד – נאוה בוקר, ראש קרן לתמיכה בשירותי הכבאות ואלמנתו של תנ"צ ליאור בוקר, שנספה בשריפת הענק בכרמל בשנת 2010.

בוקר מקווה להשתבץ למקום ה-25 ברשימת המפלגה, ומקפידה להודות "לראש הממשלה ולמזכירות הליכוד, בראשותו של ישראל כץ, על כך שנתנו לה הזדמנות להתמודד – אף שלא היתה חברת מרכז הליכוד לפרק הזמן הנדרש כדי שתוכל להיבחר", במלותיה של כתבת "ישראל היום" נצחיה יעקב.

באופן משונה, כמו אתמול, גם בדיווח העכשווי מובהר לקוראים כי בוקר מכחישה את קיומם של "דילים" כלשהם מאחורי ריצתה, אף שלא נטען כנגדה שהיא קשורה ל"דיל" כלשהו, פסול או כשר (ידיעה שפורסמה אתמול ב"ידיעות אחרונות" על רשימת הליכוד המתגבשת, ולפיה "הדילים החלו", לא הצביעה על ריצתה של בוקר כעל חלק מאותם דילים).

תמיכתה של בוקר בנתניהו, המוצגת ב"ישראל היום" כבלתי מסויגת, יכולה להסביר את הירתמותו של החינמון לקידום מועמדותה: במרכז הידיעה נדפס תצלום שלה עם רעייתו של נתניהו, שרה, ובכותרת המשנה מודגש ציטוט שלה, שלפיו "אין ראוי מנתניהו להיות רה"מ". כבונוס היא מציינת שבני הזוג נתניהו ליוו אותה לאחר שאיבדה את בעלה, מצהירה כי היא מאמינה בדרכו של ראש הממשלה ומוסיפה כי "אין מלים על תפקודו בזמן המלחמה".

אנרגיה

הכותרת הראשית של "גלובס" מוקדשת לניגוח הכותרות הראשיות של הכלכלון המתחרה "דה-מרקר" מהיומיים האחרונים. היומון הכלכלי מקבוצת "הארץ" חשף בשבוע שעבר את היקף החוב האישי המשוער של אליעזר פישמן, מבכירי בעלי ההון בישראל והבעלים של "גלובס", אגב התרסקותה של חברת אחזקות רוסית שבה הוא שולט, המאיימת על שלמות פירמידת אחזקותיו. ב"דה-מרקר" לא חסכו ביקורת על התועלת האפשרית שמפיק פישמן מאחזקותיו ב"גלובס" וב"ידיעות אחרונות", עיתון נוסף שבו יש לפישמן מניות.

כעת מוקדשת כתבת השער של "גלובס" להטחת ביקורת ישירה ב"דה-מרקר", אם כי על רקע קמפיין עיתונאי אחר שמנהל הכלכלון של "הארץ": המונופול בשוק הגז בישראל, שהשפעותיו השליליות על המשק צפויות (לפי "דה-מרקר") להתעצם ככל שתתקדם הפקת הגז מהמאגרים הגדולים שהתגלו מול חופי המדינה. אף שהאופן שבו מסקר "דה-מרקר" את המשבר בקבוצת פישמן אינו מוזכר במתקפה העכשווית של "גלובס", אי-אפשר להשתחרר מנוכחותו העומדת ברקע.

הסיקור הביקורתי של "דה-מרקר" ביחס למונופול הגז, שמוביל הכתב לענייני אנרגיה אבי בר-אלי, צבר תאוצה שלשום בניתוח של דו"ח שחיבר מומחה אנרגיה איטלקי בהזמנת רשות החשמל, ולפיו בעלי מאגר הגז תמר הקפיצו בתוך שנים אחדות את מחירי הגז הטבעי בישראל ב-56%, ובכך העלו בפועל את מחירי החשמל. מדובר, לכאורה, במסקנה מטמטמת: גילוי מרבצי הגז העצומים היה אמור דווקא להוזיל את מחירי החשמל. אם כך, כיצד קרה בדיוק ההפך? ב"דה-מרקר" העניקו למסקנה הזאת את הכותרת הראשית.

בטור פרשנות נלווה קרא בר-אלי להטלת פיקוח ממשלתי על מחירי הגז (הכותרת: "אין מנוס מהתערבות ממשלתית"), לנוכח מה שכונה "נתונים אובייקטיביים חדים שמעידים על ניצול של כשל שוק לפגיעה באינטרס הציבור" וחשש ל"ניפוח עקבי של מחיר הגז". גם הממונה על ההגבלים העסקיים, ציין בר-אלי, יתקשה להתעלם מ"עדות חותכת (לכאורה) לניצול כוח מונופוליסטי" מהסוג שהתגלה בענף הגז הטבעי. אחת ההמחשות שציין היתה נייר עמדה ("דרמטי") שהפיץ בשבוע שעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, ובו הביע "חשש החורג משאלות של מחיר ותחרות לעבר תחומים אחרים של יכולת השפעה על תהליך קבלת ההחלטות במשק".

למחרת הוסיף בר-אלי נדבך לעמדתו, בפרשנות ארוכה ומנומקת שכבשה גם היא את הכותרת הראשית של "דה-מרקר": הממשלה, הסביר, אינה מעוניינת בהטלת פיקוח על מחירי הגז משום שהיא מקבלת נתח קבוע מרווחי מכירת הגז. ככל שמכירת הגז תישא יותר רווחים, הכנסותיה של הממשלה יעלו. אף שהאינטרס הציבורי, גרס בר-אלי, הוא הטלת פיקוח ש"יחסוך לציבור 100 מיליארד שקל בחשבונות החשמל", האינטרס הממשלתי הפוך: עבור הממשלה, הטלת פיקוח תגרע מדי שנה ארבעה מיליארד שקל מההכנסות ממיסוי. על רקע זה, טען, אין פלא שהממשלה – "השותפה השקטה לניפוח המחירים של מונופול הגז" – התגייסה לסיכול היוזמה להטלת פיקוח על המחירים.

ב"גלובס", כאמור, סבורים אחרת. "מונופול הגז הטבעי: המיתוסים, המניפולציות והמספרים המופרכים", הודיעה אמש הכותרת הראשית של יומון הערב הכלכלי. "איש לא צריך לרחם על [יצחק] תשובה ושותפיו, אבל הדיון הציבורי סביב הצורך בפיקוח על מחירי הגז הטבעי הפך לפופוליסטי 'בזכות' כמה כותרות מופרכות ומנותקות לחלוטין מהמציאות. מ'ישראל תשלם למונופול קנס של 100 מיליארד שקל' ועד 'יזמי הגז ירוויחו 500 מיליארד שקל' – 'גלובס' מנפץ את המיתוסים", הוסבר בכותרת המשנה של ההפניה המרכזית.

את כפולת העמודים הפותחת של "גלובס" תופסת כותרת חד-משמעית נוספת ("תעשיית המיתוסים מאחורי תגליות הגז"), ולמרגלותיה הסבר ארוך המפנה לשלושה ניתוחים קטנים, ממוספרים, שערך עמירם ברקת בניסיון להפריך את הקביעות שפורסמו ב"דה-מרקר" ׁׁ(אם כי ללא אזכור צמד המלים "דה" ו"מרקר").

"לפתע הוא עומד לבלוע אותנו, הלווייתן", נכתב בכותרת המשנה הארוכה של הפרויקט. "ארבע שנים אנחנו יודעים שהוא שוכב שם במעמקי הים, 130 קילומטרים מערבית לחופי חדרה, ופתאום בשבוע שעבר התברר לנו שהוא בעצם כאן, בתוך החדר האינטימי שלנו, מאיים על תהליכי קבלת ההחלטות, על יציבות השלטון, על הדמוקרטיה ואולי גם על אופייה היהודי של המדינה.

"בעיתוי לא מוסבר פירסם בשבוע שעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, נייר עמדה ארוך ומנומק על הצורך ל'חשיבה מחדש' בנושא טיפול המדינה במונופול הגז של קבוצת דלק וחברת נובל-אנרג'י האמריקאית. ימים ספורים אחר-כך, במקריות מופלאה, פורסמו כאן עיקרי דו"ח שכתב יועץ איטלקי בעל שם בינלאומי לרשות החשמל.

"שני הדו"חות, יש לציין, מעמיקים, מאוזנים, ומציגים תמונת מצב מורכבת. לימוד סניגוריה על השטן הוא משימה בהחלט לא מפתה. אבל קשה יותר השתיקה בשעה שהדיון הציבורי בסוגיה כה מרכזית וחשובה גולש למחוזות רחוקים מאוד מנקודת המוצא של כותבי הדו"חות, באדיבותן של כמה כותרות צעקניות שהקשר בינן למציאות רופף למדי".

הניתוח הראשון של ברקת נועד להפרכת הקביעה שלפיה "ישראל תשלם למונופול קנס של 100 מיליארד שקל". "הגז הטבעי שהתגלה לחופי הארץ דווקא מוזיל את עלויות החשמל", הוא כותב. "מונופול הגז החמסני אכן גובה כנראה מחיר מופרז, אך עדיין חוסך למשק כמה מאות מיליארדים או טריליונים (נוסחת הקסם...) לעומת האלטרנטיבה".

לדבריו, בשום מקום בעולם – "למעט בשניים-שלושה אזורים גיאוגרפיים (צפון אמריקה ואזור הים הצפוני, אם אתם מתעקשים לדעת)" – לא התפתחה "תחרות אמיתית" בין מפיקי הגז. "בשאר האזורים בעולם המפותח המשקים נשענים על שניים-שלושה ספקים או, רחמנא ליצלן, על מונופול מפוקח. זה לא נעים, אבל זה עובד כנראה לא רע", כותב ברקת.

הניתוח השני מוקדש לקביעה שלפיה "כולם נרדמו בשמירה". "נו באמת. אפשר להגיד עליהם הכל, על הרגולטורים שלנו, אבל בדבר אחד אי-אפשר להאשים אותם בכל הקשור לגז – בחוסר עשייה", כותב ברקת, ומפרט. "תחשבו לשנייה, אבל רק לשנייה, בעיניים של יזם: ארבע שנים אחרי שגילה את לווייתן – ועדיין מעמד הזכויות שלו במאגר לא הוסדר. שלוש שנים אחרי שחתם על הסכמי גז מתמר ושנתיים אחרי שכבר התחיל לספק גז – ועדיין המדינה לא החליטה אם המחיר יישאר על כנו ומה יעלה בגורל תנאים מרכזיים אחרים. זה בבדיקה. ועם יחס כזה מדינת ישראל רוצה למשוך לכאן משקיעים זרים שיבואו ויתחרו בדלק ובנובל, מה הפלא שעד היום לא מצאו יזם מספיק משוגע".

הניתוח השלישי והאחרון עוסק בקביעה שפירסמה ב"דה-מרקר" בשבוע שעבר העיתונאית מירב ארלוזורוב, המכונה בפי ברקת "אחד הפרשנים הכלכליים הבכירים": "יזמי הגז ירוויחו 500 מיליארד שקל". לפי ברקת, מדובר בסכום "בדיוני" שהוצג "כאילו מדובר בנתון שאינו שנוי במחלוקת, כאילו הוא מצוטט מתוך דו"ח בנק ישראל או מדיווחי קבוצת דלק לבורסה". לטענת ברקת, "המשך ההתעסקות ברווחי היזם מעוות את תהליכי קבלת ההחלטות בשאלות אחרות חשובות לא פחות: מהי טובת המשק? מהי טובת הצרכן?".

לקראת סיום הרשימה הזאת, שטיעוניה הם החלשים מבין שלוש הרשימות של ברקת, מבקש כתב "גלובס" לצאת נגד ההנחה שלפיה "אם היזם מרוויח, זה נעשה על חשבוננו, הצרכנים". לפי ברקת, אף שלעתים זוהי הנחה נכונה, לא כך במקרה של יצחק תשובה. "במקרה של גילוי משאבי טבע", הוא כותב, "הרווח של היזם אינו בא בהכרח על חשבון הציבור, מהסיבה הפשוטה שללא התגלית הציבור לא היה מרוויח דבר". לחיזוק הדברים מוזכר כי מה שתשובה הצליח לעשות באמצעות "המזל, הקשרים והכסף" – הכוונה לגילוי הגז – לא הצליח עד כה לעשות אף אחד אחר בישראל.

הערת עריכה

בחירתם של עורכי "גלובס" לייחס את הטענות שביקשו להפריך לעיתונים עלומים ולפרשנים בכירים ללא שם ופרצוף פוגעת בשירות שהם מעניקים לקוראיהם. אף שבין טענותיו של ברקת יש גם כמה טענות משכנעות במידת-מה (למשל, אלו המצביעות על ניפוח של נתונים משוערים), הימנעותו מהפניית קוראיו למקורות שברצונו להפריך פוגמת ביכולתם של הקוראים לגשת לאותם מקורות ולהחליט בעצמם עד כמה מדויקים ניתוחיו.

טשטוש זהותה של העמדה הנגדית מביא בהכרח להשטחה של טענותיה, המובאות בתמצות וללא הפניה למקור. כתוצאה מכך נוצר מעל דפי "גלובס" שיח חסר, משוואה עם נעלם, המקשה על הקוראים לקבל תמונת מציאות מקיפה.

אנרגיה (המשך)

רצה הגורל, וזמן קצר לאחר ירידת "גלובס" לדפוס התממש אחד התרחישים שהועלו השבוע ב"דה-מרקר". אמש התברר שההתנבאות של בר-אלי בנוגע לממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דייוויד גילה, היתה למציאות: הממונה אכן הודיע כי ייכנס לעובי הקורה של הממצאים, ובין היתר ישקול להורות על פירוק המונופול. הבוקר כובשת ההחלטה האגרסיבית של גילה כותרות בולטות בעיתונים הכלכליים ובעיתונים הכלליים כאחד.

"דייוויד גילה התחרט: מאיים לפרק את מונופול הגז של דלק ונובל", קוראת הכותרת הראשית של "דה-מרקר", המפנה לדיווח מאת בר-אלי. "הממונה על ההגבלים נסוג מהפשרה שגיבש בעצמו, אשר איפשרה לדלק ונובל-אנרג'י להמשיך להחזיק בשני מאגרי הגז הגדולים – לווייתן ותמר", נכתב בכותרת המשנה של ההפניה. "גילה שוקל כעת לפנות לבית-הדין בבקשה שיורה לחברות למכור אחד מהמאגרים".

בטור פרשנות נלווה, הזוכה לכותרת "באיחור של שלוש שנים, עכשיו ייפתח המשא-ומתן", לא חוסך בר-אלי ביקורת מפרופ' גילה, אך דואג גם לשבח אותו על התעוזה שלדבריו הפגין. הודעתו של הממונה על ההגבלים, כותב בר-אלי, היא הדרך שלו "לזעוק 'תחזיקו אותי' – ולגלגל את תפוח האדמה הלוהט של הטיפול במונופול לפתחה של ממשלה לא קיימת".

"שורות אלה נכתבות עוד בשלב של 'בחינה מחדש' ו'שקילה' – בטרם קיבל גילה החלטה סופית", מוסיף בר-אלי סייג מתבקש. "ואולם, קשה לראות את הממונה על ההגבלים העסקיים מבצע פליק-פלאק כפול בתוך 24 שעות. זאת, לאחר שנסוג אתמול באומץ מהסדר פשרה בעייתי שייחצן באדיקות משך חודשים, ושעליו גונן חרף ביקורת ציבורית ופרלמנטרית וספקות מקצועיים כבדי משקל".

גם ב"כלכליסט" (כמו ב"ישראל היום", ב"מעריב" וב"ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות") כובשת ההודעה של גילה את הכותרת הראשית, שבה מוגדרים המהלך ומהלכי הנגד שהניע כ"רעידת אדמה במשק האנרגיה".

אל מול הקמפיין העיתונאי של "דה-מרקר" להטלת פיקוח על מחירי הגז והקמפיין הלעומתי שאליו יצא "גלובס", ב"כלכליסט" מציעים הבוקר סיקור המבקש למצוא את נקודת האיזון: סקירה של יתרונות פירוק המונופול – ומולם חסרונותיו של מהלך מסוג זה; הנתון שלפיו "מחירי הגז בישראל כמעט הכי גבוהים בעולם", ומולו הטענה הנגדית של קבוצת דלק, שלפיה המחירים הם דווקא "מהנמוכים בעולם"; במקום פתרון אחד להתנהלות של המדינה מול המונופול, שלושה פתרונות אפשריים – פיקוח על המחירים, רכישה ממשלתית מרוכזת והלאמה – שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות (הכתב המוביל את הסיקור ב"כלכליסט", ליאור גוטמן, מביע תמיכה זהירה באופציה השנייה מבין השלוש).

בטור פרשנות שראשיתו נדפסת בשער "כלכליסט" נדרש גם שאול אמסטרדמסקי לחסרונות וליתרונות של המהלך המהדהד של הממונה על ההגבלים. עם זאת, חלקיה העיקריים של הפרשנות מוקדשים לפרישת ההקשר הרחב של ההתפתחויות; כדרכו, ובניגוד לכמה מהניתוחים והדיווחים שפורסמו בעיתונות הכלכלית בימים האחרונים, אמסטרדמסקי עושה זאת בשפה בהירה ונהירה.

"האנשים שמנהלים ומעצבים את המדיניות הכלכלית של המשק הישראלי הם פשוט חדלי אישים", כותב אמסטרדמסקי. "הם לא מסוגלים לקבל החלטות, לפחות לא בפרק זמן סביר; הם לא מסוגלים לעמוד מאחורי החלטותיהם; הם לא מסוגלים להניע תהליכים; הם כושלים בנושאים הכי חשובים לעתיד שלנו – אם זו הזדקנות האוכלוסייה, הפנסיה או משק הגז, כפי שקורה עכשיו.

"מאגרי הגז הם כנראה קטר הצמיחה העיקרי של המשק בשנים הקרובות. למה? כי גז טבעי הוא דלק זול, ודלק זול טוב לתעשייה. המעבר לגז במקום סולר, למשל, היה חוסך למפעלים המון כסף. תשאלו את מפעל הזכוכית פניציה, שעבר בזכות הגז מהתמוטטות כלכלית לפריחה.

"כשהמפעלים מייצרים בזול, הם מתחזקים בתחרות בחו"ל, ותיאורטית הם יכולים להוריד את מחירי המוצרים שלהם גם בישראל. כלומר, יוקר המחיה יכול לרדת בגלל המעבר לשימוש בגז, לא רק דרך תעריפי החשמל והמים (תעשיית ההתפלה היא צרכן גז גדול), אלא גם דרך מחירי המוצרים. כולם יודעים את זה. מאחרון הפקידים ועד לראש הממשלה. ומה הם עושים כדי להוציא את הפוטנציאל מהכוח אל הפועל ולהפוך את החיים שלנו לטובים יותר? כלום. סליחה, יש משהו שהם עושים – הם גוררים רגליים, מורחים זמן ומגלגלים אחריות מהאחד לשני".

עוד כותרת כלכלית

"בנק לאומי ישלם 1.4 מיליארד שקל קנס על סיוע להעלמת מסים בארה"ב", מדווח סיון איזסקו בכותרת בולטת הנדפסת על שער "הארץ". "במסגרת ההסדר, לאומי הודה כי סייע ללקוחות אמריקאים להעלים מסים בארה"ב בשנים 2000–2011", מציין הכתב, ומדגיש: "לפי ההסדר, לאומי הודה כי סייע להעלים מסים באמצעות סניפי הבנק בישראל, בשווייץ, בלוקסמבורג ובארה"ב".

"בנק לאומי הודה כי הטיס בנקאים אישיים מישראל לפגישות חשאיות עם לקוחות אמריקאים ברחבי העולם ובכלל זאת בארה"ב, כדי לדון בחשאיות בחשבונות האוף-שור שהם ניהלו", כותב איזסקו בהמשך הידיעה. "הבנק הודה כי הבנקאים נפגשו עם הלקוחות בבתי-מלון, פארקים ובתי-קפה כדי לסייע להם להסתתר מפני רשות המסים האמריקאית. בנוסף, הבנק הודה כי סייע ללקוחות אמריקאים להשתמש בישויות משפטיות שהוקמו באיים הקריביים – מנגנון שהוקם לצורך הסתרת זהות האנשים העומדים מאחורי הישויות המשפטיות וכך להתחמק מתשלומי מסים".

ההודעה הרשמית על ההסדר בין בנק לאומי לשלטונות ארצות-הברית התקבלה אתמול בלילה, לאחר מועד הירידה לדפוס של עיתוני הכלכלה, ולכן המהדורה המודפסת של שלושתם אינה כוללת דיווח על ההתרחשות. ואולם, גם בעיתונים הכלליים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום", שהיו יכולים להספיק לדווח לקוראיהם על ההתפתחות, לא מתפרסמות היום ידיעות כלשהן בנושא.

פרשת לאור

"האם מפעל הפיס פעל נכון כשביטל את זכייתו של יצחק לאור בפרס לנדאו?", נכתב בראש מדור המאמרים ההופכיים של "24 שעות", שבו מסבירים מדי יום הכותבים אם הם "בעד" או "נגד" ההיגד שנפרש מעליהם.

באופן לא שגרתי, כותבי המדור היום אינם אנשי "ידיעות אחרונות", אלא שני משוררים. באופן שגם הוא אינו שגרתי, שניהם מצליחים להתעלות מעל הפובליציסטים בשכר של "ידיעות אחרונות" ומספקים שתי עמדות מנומקות ומורכבות חרף דרישות הסף המשטיחות של הפורמט.

מאיר ויזלטיר מצד אחד ("נגד") מסביר שאף שאין לו דרך לבדוק את הטענות העובדתיות נגד לאור, ואף שיש מקום להשמעתן (אם כי הוא מדגיש כי "בעיני החוק הוא חף מפשע"), כשמחליטים על הענקת פרס ספרותי ליוצר יש להתייחס לעבודתו, ולא לאורח חייו.

מצד שני, נעם פרתום ("בעד") סבורה אמנם שלאור הוא "משורר מבריק", אבל "גם מטרידן מיני סדרתי". הזמנים, טוענת פרתום, השתנו. "כל מיני אנשי רוח מהגברדיה הוותיקה – רובם גברים, חלקם הארי מכרים של לאור (דוגמת ירון לונדון, בני ציפר, מאיר ויזלטיר וגם עמינדב דיקמן, הצלע הדומיננטית בוועדת הפרס, זה שהיה אחראי לבחירה דווקא בו) – מנופפים בלהט נזעם בעלה התאנה של 'חזקת החפות'; שהלא לאור כאמור טרם הורשע", היא כותבת.

"הלהט הנזעם הזה הוא הבהלה האופיינית של 'המסדר הישן' בשעה שהדור החדש – על ערכיו העדכניים – תופס פיקוד. האתיקה והפוליטיקה האקטואליות של רוח התקופה הן שקיפות גורפת ואורגניות. לא עוד דיכוטומיה וניתוק של תופעות והתנהלויות שהן קשורות מעצם טבען. [...] יש טעם לפגם עצבני בכך שיצחק לאור יקבל אות כבוד על מפעלו האמנותי, כשמפעלו האנושי כאדם רקוב".

"עו"ד יעקב וינרוט ועמית חדד, שמייצגים את לאור, מסרו בתגובה כי הם בוחנים את החלטת הדירקטוריון ויחליטו בהמשך האם לנקוט הליכים משפטיים", מציינים כתבי "ידיעות אחרונות" אלעד זרט ונעם ברקן, המדווחים על ההתפתחויות בקונטרס החדשות של העיתון.

ב"הארץ", עיתונו של לאור, מוקדש הבוקר מאמר המערכת לגינוי ההחלטה. על ההחלטה עצמה מדווחת מיה סלע במוסף התרבות "גלריה". דיקמן, ראש ועדת השיפוט, אומר לה שמבחינתו לאור זכה בפרס, בלי קשר להכרעת הדירקטוריון. יהושע סימון, התומך השני בבחירת לאור (חברת הוועדה השלישית, גילית חומסקי, שהתנגדה למתן הפרס ללאור, הודיעה על פרישתה ובכך למעשה הביאה לפיזור הרכב השופטים), מחזיק בעמדה העקרונית שהביע ויזלטיר ומוסר בין היתר את הדברים הבאים: "כל שינוי בהצבעה המקורית יהיה כבר שיפוט של נושאים שלנו אין את הסמכות המקצועית לגביהם והם חורגים מהתקנון".

לשם חיזוק הגישה הביורוקרטית הזאת מגייס סימון ציטוט תלוש שהוא מייחס ל"בסאניו אל-אנטוניו בתמונה הראשונה במערכה הראשונה של 'הסוחר מוונציה' של שייקספיר (תרגום: דורי פרנס)".

ענייני תקשורת

בשטחים. בעמודי החדשות של "הארץ" מדווח חיים לוינסון על עיכובם של שניים מעמיתיו, גדעון לוי ואלכס ליבק, על-ידי חיילים ישראלים. העילה: כניסה לשטח A חרף איסור החל על אזרחי ישראל. "לטענת דובר משטרת מחוז ש"י, החיילים שהיו במחסום התלוננו כי לוי וליבק ירקו עליהם וקיללו אותם. עם זאת, היריקות לא הוזכרו כלל בחקירה, ושני העיתונאים מכחישים זאת בתוקף", כותב לוינסון. "צריך לקרוא לילד בשמו. זה היה מעצר שווא של עיתונאים שנועד לחבל בעבודתם", אומר לו לוי.

בנט נגד ynet. ידיעה חדשותית מאת מתי טוכפלד המתפרסמת היום ב"ישראל היום" מוקדשת לחביטה בתקשורת העוינת באמצעות הבלטת דברים שאמר אתמול השר נפתלי בנט. "בנט נגד ynet: 'לא חייבים לפרגן – אבל חייבים לא לשקר'", נכתב בכותרתה של הידיעה. קצפו של השר יצא על דיווח של יעל ולצר שקשר בין תמיכתו המוצהרת של המגיש חיים הכט במפלגת הבית-היהודי ובין שכירתו כפרזנטור על-ידי משרד הכלכלה בראשות בנט. אלא שהכט, כפי שהסביר בנט, נשכר לפני כניסתו של בנט לתפקיד.

על פניו, נראה שיש ממש בטענה של שר הכלכלה. "קמפיין זכויות העובדים שהוביל הכט החל אצל השר פואד בן-אליעזר והמשיך לאחר מכן אצל נפתלי בנט", ציינה ולצר בידיעה, שבכותרת המשנה שלה בכל זאת קשרו העורכים בין הצהרת התמיכה של הכט מ-2009 לבין גיוסו כפרזנטור למשרד בראשות בנט.

ב-ynet חטאו פעמיים: לצד הסילוף המסתמן של נסיבות שכירתו של הכט, באתר גם מוצאים לנכון לחבוט במשרד הכלכלה על "מיליוני השקלים" (15 מיליון במצטבר) שהוציא בשנתיים האחרונות לשם "פרסומי הסברה ומידע, בעיקר כדי לחזק את תדמית המשרד". העובדה שאתר ynet הוא אחד הנהנים מאותם כספים, ששולמו לו בין היתר לשם הטעיית הקוראים, אינה מוזכרת.

טלוויזיה. במדור המאמרים של "גלובס" כותב ח"כ נחמן שי (העבודה) על האופנים שבהם, לטענתו, מצליח ראש הממשלה נתניהו לשלוט בגופי השידור החדשותיים המרכזיים – ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10. "על ראש הממשלה להוציא מידיו מיד את הטיפול בשחקנים חשובים אלה בשדה התקשורתי, שהרי עת בחירות לפנינו", כותב ח"כ שי. "לא ניתן להפחית מחשיבות תפקידה של התקשורת בימים כאלה. יש להבטיח כי העיתונות האלקטרונית תוכל לתפקד באופן חופשי, עצמאי ובלתי תלוי. הציבור זקוק לה, במיוחד בימים אלה, כמקור מידע ופרשנות. אבל כאשר החרב מרחפת מעל ראשי גופי התקשורת – ספק גדול אם הם יוכלו לעשות כן".

בשלושת עיתוני הכלכלה מדווחים היום על החלטת בנק לאומי שלא להעניק אשראי נוסף לערוץ 10. מנהלי ערוץ 10, ובראשם המנכ"ל יוסי ורשבסקי, זקוקים לאשראי בסך 36 מיליון שקל כדי למחזר את חובותיהם לרשות השנייה ולמעשה למנוע את הפסקת השידורים. "למנכ"ל הערוץ נותרו שמונה ימים למצוא מקור הון חדש כדי לעמוד בחובו לרשות השנייה ולקבל רישיון קבוע", מסכם אמיר טייג ב"דה-מרקר", ומזכיר כי קבוצת המשקיעים בראשות שלמה נחמה, שהביעה התעניינות בכניסה לערוץ, נסוגה מהתעניינותה. לדבריו, אם ייכשל גיוס הכספים, יבקש ורשבסקי מהרשות השנייה רשיון שידורים זמני שיקנה לערוץ מרווח נשימה של כמה חודשים נוספים.

רגולציה. "אחרי פרישת שי באב"ד: מבקר המדינה מרחיב את בדיקתו על הרשות השנייה", מדווח ב"גלובס" לי-אור אברבך. "ל'גלובס' נודע כי המבקר בודק את התנהלות הרשות השנייה תחת ניהולו של שי באב"ד, המנכ"ל שפרש באחרונה על מנת להשתלב במפלגתו של כחלון – בעיקר בכל הנוגע לתהליכי הפרישה המקיפים שהתנהלו בגוף הרגולטורי בשנה האחרונה", נכתב בדיווח.

באב"ד, בתגובה המובאת בסוף הידיעה, מסר לאברבך את הדברים הבאים: "ברור שתהליך פרישה יעורר גם מורת רוח בקרב אנשים. יש תשובות לכל הדברים, ומבקר המדינה יותר ממוזמן לבדוק ולקבל את הפרטים כולם באשר להתנהלות תהליך הפרישה. הבדיקה היא לא עלי ולא על ההתנהלות שלי. כל המסמכים ייחשפו בפניו. גם פה ניתן את התשובות לכל המלעיזים שקופצים חדשות לבקרים".

ימין-שמאל. "אף אחד לא מונע מיוצרים ימניים להשמיע את קולם", אומרת ל"גלובס" יושבת-ראש פורום היוצרים הדוקומנטריים בישראל, המפיקה אסנת טרבלסי, ודבריה נדפסים בכותרת הראיון. "רוב הסרטים בשנים האחרונות בכלל לא פוליטיים, ובסרטים הכן-פוליטיים אף אחד לא מצמיד ליוצר אקדח לרקה ואומר לו איזה מסר להעביר", היא אומרת למראיין, עופר מתן.

יחסי-ציבור. על-פי מדור הרכילות העסקית של "ממון", באחרונה ערך משרד יחסי-ציבור מוביל אירוע מיוחד לעובדיו שבמרכזו הרצאה מפיה של העיתונאית ענת לב-אדלר (כותבו האנונימי של המדור אינו מציין אם העיתונאית קיבלה ממשרד יחסי-הציבור שכר עבור הרצאתה). לב-אדלר, עורכת בכירה ב"ידיעות אחרונות", אכן יודעת דבר או שניים על הקשר בין עיתונות ליחסי-ציבור.

בני שטיינמץ. במדור חדשות החוץ של "דה-מרקר" מתפרסם הבוקר דיווח של "סוכנויות הידיעות ומיכל רמתי" ולפיו איש העסקים בני שטיינמץ הפסיד בתביעה שהגיש בבריטניה נגד ארגון עולמי ללא מטרות רווח שפירסם "תחקיר על שחיתות בגיניאה". "המיליארדר טען כי פרטיותו נפגעה מתחקירים שפירסם ארגון גלובל-ויטנס אודות BSGR שבשליטתו. רגולטור בריטי פסק כי הארגון אסף מידע למטרות עיתונאיות, ולכן [הוא] מוגן מהטענות", נכתב בכותרת המשנה.

"בתקופה שבה אמצעי מדיה לא מסורתיים משחקים תפקיד גדל והולך בחשיפת שחיתויות והפרות זכויות אדם, כל העיתונאים ומקורותיהם צריכים לדעת שהם יכולים לסמוך על אותן הגנות הניתנות לעיתונות המסורתית", מצוטט בידיעה לי בולדווין, אחד מתחקירני הארגון. בתחקיר שהוביל לתביעה של שטיינמץ, שהוא למעשה סדרה של תחקירים, ניתן לעיין כאן.