לא נקנא בערוץ 10. לא נעים לראות ערוץ מקרטע, שחרב הסגירה מאיימת עליו וגורלו תלוי בפוליטיקאים ובאג'נדות עסקיות עלומות שאין לו כל שליטה עליהן. מנכ"ל ערוץ שפונה אל לבם של חברי-הכנסת הוא מחזה נורא, ולא נותר אלא לקוות שבסופו של דבר תימצא הדרך לרבע את המעגל ולאפשר לערוץ להתקיים בלי לוותר על חובותיו.

ובכל זאת, בינתיים הוא משדר, ואפילו עושה כותרות. אורנה בן-דור היא דוקומנטריסטית מעולה, מן המעולות שיש לנו כאן. מיותר לפרט את רשימת הקרדיטים והסרטים שביימה במשך השנים. היא גם מלמדת את הדור הבא של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה, בעבר שימשה גם בתפקידים ניהוליים, בקיצור, אשת תקשורת ויוצרת מן המדרגה הראשונה. כשהיא יוצרת סרט או סדרת טלוויזיה, מקדם הסקרנות פועל לטובתה, והתוצאה בדרך כלל מאתגרת ומעוררת מחשבה.

מתוך הקדימון לתוכנית (צילום מסך)

בן-דור החליטה להפיק סדרה על נשים מהאלפיון העליון בישראל. נושא מעניין ואפשר אפילו למצוא בו חשיבות, בייחוד לאחר הקיץ האחרון. גם הפעם פעל מקדם הסקרנות, אך מה שהרתיע מפני הצפייה היה הקדימון ששודר חמש-שש פעמים בשעה עד שאי-אפשר היה להתחמק ממנו: "בואו לראות את הנשים שחיות את החיים שלעולם לא יהיו לכם!", הכריז הקריין בקולו הדרמטי. במחי משפט אחד הפכה הסדרה ממוצר דוקומנטרי למשהו אחר – "הנה, תראו ותאכלו את הלב". "נשים גדולות מהחיים", מבשר אתר האינטרנט של ערוץ 10. בקיצור, משהו לא מבית-היוצר של אורנה בן-דור המוכּרת, אלא לכל היותר מבית-היוצר של גיא פינס, שכבודו במקומו מונח, אבל לא ממש על אותו מדף.

אגב, פינס גם מגויס להצלחת הסדרה. גיבורותיה הופכות אצלו למושאות דיווחים כמעט יומיים. זו פתחה חנות, זו יוצאת לאירוע התרמה, ואפילו כשעושים שם כתבה על אגף חדש במוזיאון תל-אביב, בניין מעורר מחלוקת ועניין מכל זווית אפשרית, בוחר פינס באחת מגיבורות "מעושרות" שבאה לערב הפתיחה תלויה על זרועו של השוגר-דדי שלה.

מבקרים וצופים מן השורה הציצו בסדרה, ולא מעטים מעמיתיה הוותיקים של אורנה בן-דור נפגעו מהנובורישיות הזועקת לשמים, מהטעם הרע, מהשפה המנותקת, מעולם המושגים שנדמה שפס כבר מזמן מהעולם. היא עצמה לא מוותרת ועוברת מערוץ לערוץ כדי להגן על המוצר שלה. היא לא מסתפקת בהנאה מהרייטינג הגבוה, ומאשימה את מבקריה ואת זוקפי הגבה בפלצנות, בהתנשאות, באטימות כלפי מי שהיא מגדירה החברות הכי טובות החדשות שלה ואהובותיה. זו בכלל גרסה עדכנית של פמיניזם, היא אומרת, ומזכירה את הרקורד שלה כיוצרת פמיניסטית.

אלא מה, שהחושים הדוקומנטריסטיים של אורנה בן-דור ושותפיה, לי ירדני-בוכריס ואבירם בוכריס, כרמית אייל-דהאן, יובל גבע ועוד שורה ארוכה של אנשי צוות, ובעיקר המוזיקה של טל ירדני, כנראה חזקים יותר מכל מערכות השיווק האגרסיביות של ערוץ 10. מסתבר שהם הוציאו מתחת ידם מוצר מרתק ובעיקר חתרני הרבה יותר משהיו רוצים (ואולי הם דווקא כן רוצים, לך תדע). כל פריים, כל מלה, כל מעבר בעריכה, ובעיקר כל אקורד מוזיקלי מדברים שם יותר מכל ההסברים וההתקפות של היוצרת, ומה שהם אומרים הפוך מההצהרות שלה. בקיצור, לידיעת בן-דור, החיים של אהובותיה בכלל לא נראים כמו החיים שכולנו חולמים עליהם, ולא אחת מתחשק לומר, תודה לאל שכך.

הבעיה אינה במוצר עצמו, המהנה, המרתק והמותיר לפעמים את הצופה בפה פעור, אלא באופן שבו הוא משווק ובמושג שהוא נותן לנו לא על חברותיה הכי טובות של בן-דור, אלא על קברניטי ערוץ 10 ודעתם עלינו. לא די בזמן האוויר המוקדש שם מדי ערב לסלבריטאים ולעשירים, עכשיו גם סדרה דוקומנטרית בעלת ערך לעצמה מסופחת למשבצת הזאת. מה שמחזיר אותנו לשיווק, לטלוויזיה מסחרית הנלחמת על חייה, ולמחשבות עגומות על כך שאין היום כמעט דרך להציג מוצר דוקומנטרי עיתונאי ראוי כמות שהוא. הוא חייב להיות עטוף בעטיפה שיווקית, גם אם היא לא מתיישבת עם תוכנו. וזו התנשאות דוחה הרבה יותר מכל ביקורת על הסדרה.