ב-31 באוקטובר שוחרר נחום מנבר מבית-הכלא לאחר שריצה 14.5 מ-16 שנות המאסר שנפסקו לו בגין הרשעתו בסיוע לאויב, כשסחר במוצרי נשק כימי עם נציג איראני. מנבר כבר ניסה בעבר לפנות אל ועדת השחרורים, משהשלים לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו, אך המדינה התנגדה אז לשחרורו, וגם ערעורו על ההחלטה לבית-המשפט המחוזי נדחה. בשלהי אוקטובר האחרון, לאחר שהתקבלה חוות דעת על אי-מסוכנותו, נסללה הדרך ליציאתו מהכלא.

על-פי הדיווח של תומר זרחין ב"הארץ", "מנבר הסכים ליטול על עצמו מגבלות (לפרקי זמן קצובים) מעבר לתקופת שחרורו על תנאי – הכוללות איסור יציאה מהארץ, איסור יצירת קשר עם אזרחים זרים, איסור מתן ראיונות בכלי התקשורת ואיסור בעיסוק הקשור לסחר בכלי נשק".

עיתונאים מקיפים את נחום מנבר עם צאתו מכלא השרון. 31.10.11 (צילום: יוסי זליגר)

עיתונאים מקיפים את נחום מנבר עם צאתו מכלא השרון. 31.10.11 (צילום: יוסי זליגר)

גם בהודעת משרד המשפטים באותו עניין נאמר כי "לאחר דיון שהתקיים בלשכתו, קבע היועץ המשפטי לממשלה כי המדינה לא תתנגד לשחרורו של מנבר, בהתחשב בזמן הקצר יחסית שנותר עד לתום מאסרו, לאור חוות הדעת השונות השוללות מסוכנותו של מנבר, ולאור הסכמת מנבר ליטול על עצמו מגבלות (לפרקי זמן קצובים) מעבר לתקופת שחרורו על תנאי – הכוללות איסור יציאה מהארץ, איסור יצירת קשר עם אזרחים זרים, איסור מתן ראיונות בכלי התקשורת ואיסור בעיסוק הקשור לסחר בכלי נשק".

משמעות הדברים היא שמנבר הסכים לקבל על עצמו (ניתן לשער כי מחוסר ברירה וכתנאי לשחרור שכה חפץ בו) מגבלות ואיסורים החורגים מעבר לתקופת היותו "אסיר ברישיון", אל התקופה שלאחר ריצוי מלוא מאסרו ועונשו. מגבלות ואיסורים אלו לא נכללו בגזר הדין שעקב את הרשעתו, והם בבחינת "עונש" או "איסור" חדש שהושת עליו צמוד להסכמת המדינה לשחרורו.

שחרורו של מנבר תחת המגבלות השונות שלקח על עצמו מעלה שאלות רבות הנוגעות לחוקיות וחוקתיות אותן מגבלות, אך גם לאלם שבו לקו כל אמצעי התקשורת שדיווחו על עניין זה. שתיקה זו רועמת במיוחד נוכח טיב המגבלות שקיבל מנבר על עצמו, ובמיוחד המגבלה שלא להתראיין, שבנוגע אליה יש לכלי התקשורת אינטרס מובנה להקשות ולשאול.

ייתכן כי הפתרון לשאלת ההחרשה הקולקטיבית הזאת טמון בהמשכו של הסיפור. עוד לא יבשה הדיו על ההסכם שנחתם עם מנבר, על ההודעה לעיתונות של משרד המשפטים ועל הדיווחים בעיתונות על השחרור, וכבר הכריזו מקלטי הרדיו כי בסוף-השבוע תתפרסם גרסתו של מנבר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". רק עשרה ימים החזיקה מעמד שתיקתו ההסכמית של מנבר עד שהתפרסמה שלשום כתבתה של שוש מולא, והעולם (לרבות נציגי המדינה) כמנהגו נוהג.

מקריאת הכתבה עולה שלא מנבר עצמו הוא הדובר, על אף שנכללים בה ציטוטים רבים ומפורטים מפיו. ציטוטים אלו נמסרים לכתבת ולקורא באמצעות חבריו (ששמם אינו מצוין בכתבה), ובעיקר מפי פרקליטיו. כאן המקום לציין כי על-פי הכללים המחייבים עורכי-דין, אסור להם להתראיין בעניינו של לקוח בלא שזה יודע ומסכים לכך מראש – מכאן שמנבר היה צריך להיות מודע ולהסכים לכך שדבריו נמסרים לעיתון. מדובר בגרסה עיתונאית למשחק הילדות "חבילה עוברת" (פרקטיקה דומה, של דיבוב חברים ומכרים, נוקטת גם שרה ליבוביץ-דר בכתבה שהתפרסמה באותו יום במוסף שישי של "מעריב" והבטיחה "תיעוד מיוחד" של זכרונותיו ורגשותיו של מנבר).

הכתבה עצמה לא חשפה פרטים חדשים או מרטיטים יתר על המידה, ועצם חשיבותה בהיותה מייצגת את גרסתו של האסיר ברישיון. אם חשבו אנשי מערכת הביטחון או הפרקליטות כי יש בה כדי להפר את ההסכם או לסכן את בטחון המדינה, סביר שהיתה נפסלת על-ידי הצנזורה הצבאית או שמנבר היה מקבל תזכורת מבעוד מועד באשר להסכם שעליו חתם. סביר להניח שהכתבה לא הפתיעה אף אחד מהנוגעים בדבר, שהרי הקדימונים והפרסומות הכריזו עליה כמה ימים לפני פרסומה, ולמי שרצה במניעתה היתה שהות מספקת לפעול.

התמונה המצטיירת מתיאור הדברים דלעיל עגומה. מנבר חויב לחתום על הסכם המטיל עליו מגבלות שונות החורגות אל מעבר לתקופת המאסר שנפסקה לו על-ידי בית-המשפט. כלל לא ברור מכוחו של איזה חיקוק הוטלו מגבלות אלו כתנאי להסכמת המדינה לשחרורו, ומדוע הן נחוצות או רלבנטיות – זאת חרף העובדה שהמדינה מסכימה שהוא אינו מסוכן עוד.

מדוע, אם כן, אסור לו לצאת את ישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים? האם הוא צריך לבקש מעתה דרכון מכל אדם חדש שאיתו הוא נפגש? ומה על אלו בעלי האזרחות הכפולה? ומדוע לאסור עליו להתראיין לתקשורת? הרי במקרים שיש בכך סכנה בטחונית, יכולה הצנזורה לפסול את הראיון או את החלקים הבעייתיים. ניתן לחשוב גם על הסדרים שבמסגרתם יתלווה איש מערכת הביטחון לפגישות ושיחות של מנבר עם עיתונאים ויפסול בזמן אמת שאלות, תשובות או נושאים בעייתיים. מדוע להחמיר עימו כל-כך עד שיש לכפות עליו שתיקה מוחלטת? נדמה כי האלמנט העונשי בכל הדרישה הזאת הוא זה הנותן את הטון.

מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם.

אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין.

עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת