רגע אחרי חגיגות ה-100 ל"ניו-ריפבליק", פיטר מיליארדר-הפייסבוק כריס יוז, המלאך הגואל של מגזין העלית, את עורכיו, והביא בוסים חדשים שיהפכו אותו ל"חברת מדיה דיגיטלית משולבת-אנכית".

מה ההבדל בין כריס יוז, מו"ל "ניו-ריפבליק", לבין מיליארדרים אחרים שנוהגים ביד גסה באנשי המקצוע במיזמי התקשורת שרכשו, שואלים ג'ונתן מאהלר וראבי סומאיה, כתבי המדיה של ה"ניו-יורק טיימס", בכתבתם על אודות המרד ב"ניו-ריפבליק", ומשיבים כי האחרים הצליחו לחסל פרויקטים שהם עצמם יזמו, בעוד יוז הצליח לחסל את ה"ניו-ריפבליק". אלה ניסו ליצור משהו החדש, אבל אם יוז רצה משהו חדש, למה לא עשה כך? "יוז, שקרא את בלזק במקור הצרפתי, לא רואה את עצמו כמיליונר טיפוסי מעמק הסיליקון. הוא למד בהרווארד היסטוריה וספרות, ובחבורת מייסדי פייסבוק לא עסק בפיתוח התוכנה, אלא התמקד בתקשורת ובשירות לקוחות". יוז, חברו לחדר של מארק צוקרברג, נמנה עם חמשת המייסדים, ושווי אחזקתו (1%) הפך להון הנאמד ב-700 מיליון דולר.

שער גליון נובמבר 2014 של ה"ניו-ריפבליק", החוגג 100 שנה להיווסדו

אחרי פרישתו מפייסבוק במרץ 2012, קנה יוז, אז בן 28, את מגזין ההגות הוושינגטוני "ניו-ריפבליק", אז בן 97. רגע אחרי חגיגות ה-100, בתחילת דצמבר 2014, פיטר יוז את שני עורכיו של המגזין: את העורך המוערך פרנקלין פויר (אחיו של הסופר יונתן ספרן-פויר) ואת העורך הספרותי הוותיק ליאון ויזלטיר. בין הרגע שבו נחלץ יוז להציל את ה"ניו-ריפבליק" לבין המשבר הקשה הנוכחי, שבו הפך למחריבו, ידע המגזין, שהחליף ארבע ידיים במהלך המאה שחלפה, ימים של אופוריה. תחושה שנגאל משנות המצוקה ואי-הוודאות, ומעתה והלאה ישגשג ויפרנס בכבוד וברווחה את צוותו.

עכשיו מתמודד גבריאל סניידר, העורך הנכנס שהביא יוז מכס העורך של האתר "Gawker" ("הרכילויות של היום הן החדשות של מחר"), עם עזיבתם המתואמת של 12 מאנשי מערכת המגזין בעקבות המהלך האגרסיבי כלפי עורכיהם. עצם הבחירה של יוז בסניידר, אחרי שבחר בגאי וידרה מ"יאהו" לשמש מנהל העיתון, היא בעיניהם הוכחה לכך שהמגזין ההיסטורי מתחסל. וידרה הודיע שהוא מתכוון לבנות את המגזין מחדש כ"חברת מדיה משולבת-אנכית" (vertically integrated digital media company). מה שזה לא יהיה – ואפילו יישא את הלוגו "ניו-ריפבליק" – זה לא יהיה מה שהיה.

ליאון ויזלטיר, 2013: "אפשר למצוא סמליות בכך שהבחור המבריק הזה, נסיך האינטרנט, בא ל'ניו-ריפבליק'. זה דווקא נוטע בי תקווה"

היו שייחסו את קוצר הרוח, ההפכפכות וחוסר האנושיות בדרך שבה נפטר יוז מבכירי עורכיו לחוסר נסיונו בניהול אנשים, ואת יחסו לעיתון הסבירו בהעדר תפיסה ברורה של עיתונות עומק. אחרי ירח הדבש האופורי, שבו התמוגג המו"ל והעורך הראשי הצעיר מן הנכס שרכש, החלה שפת הדיון בישיבות המערכת להשתנות ולכלול מושגים כ"טיפוח קהלים" ו"אופטימיזציה של מנועי חיפוש", והצינה המו"לית פשטה במסדרונות.

לא שה"ניו-ריפבליק" לא היה זקוק לניעור. השאלה היא אם עוצמת הניעור הנדרשת מחייבת שינוי אישיות. "הבעיה האמיתית עם ה'ניו-ריפבליק' אינה שהיה גזען, אם כי היה כזה. ולא שהיה מלא במחרחרי מלחמה, על אף שהיה כזה. ולא שהוא נמנע מכיסוח הִיפִּים, ואכן עשה זאת", מספיד אותו מבקרו המושבע קורי רובין (מחבר הספר "הראש הריאקציוני: השמרנות מאדמונד ברק עד שרה פיילין"). "הבעיה האמיתית עם ה'ניו-ריפבליק' היא שבשלושת העשורים האחרונים לא היתה לו אנרגיה. לא היה לו פרויקט אמיתי. הפעם האחרונה שבה היה ל'ניו-ריפבליק' פרויקט היתה בסוף שנות ה-70 וראשית ה-80, כשעמד בחוד החנית העיתונאי של מה שכונה 'ניאו-ליברליזם'. זה מה שמגזין פוליטי-תרבותי גדול עושה: הוא יוצר פרויקט, מחולל קשב ועניין בנושא".

ליאון ויזלטיר, העורך הספרותי של ה"ניו-ריפבליק". תל-אביב, יוני 2013 (צילום: משה שי)

ביוני 2013 ריאיינתי כאן את ליאון ויזלטיר לרגל זכייתו בפרס דן דוד (כ"הוגה דעות בן-זמננו"). בתשובה לשאלה "איך בעל הבית החדש והעורך הראשי כריס יוז, שהוא דווקא ממייסדי פייסבוק?", אמר: "אפשר למצוא סמליות בכך שהבחור המבריק הזה, נסיך האינטרנט, בא ל'ניו-ריפבליק'. זה דווקא נוטע בי תקווה".

ארון סורקין, יוצר הסדרה "חדר החדשות", ברא את נכדי המייסדים של רשת הכבלים הניו-יורקית הדמיונית ACN, התאומים רנדי ובלייר, כרובוטים ילדותיים שתכלית קיומם היא הפיכת מיליונים למיליארדים. לקראת מלאות להם 25, הגיל שבו יקבלו את חלקם בירושה ובבעלות על הרשת, עשו הנכד והנכדה מהלך פיננסי קטן שהפך אותם לבעלי השליטה בחברה. מכאן הלכו היישר לענקית אחזקות נדל"ן כלשהי כדי למכור לה את הנכס. צ'רלי סקינר, העורך הוותיק, שפגש בהם לראשונה בחדר הלידה, שואל: "רק מתוך סקרנות, אם תמכרו את החברה, מה יהיו התוכניות של הבעלים החדשים עבור ACN?". "אני לא ממש יודעת", עונה לו בלייר, "אבל ממה שהבנתי אפשר להרוויח ממכירת המצלמות יותר מאשר לשדר מהן תמונות".

המכה שהנחית כריס יוז, המלאך השומר על "ניו-ריפבליק", פורשת עננת דאגה קלה לשלומו של פרויקט חדש שאך יצא לדרכו. האתר "The Marshall Project", בעריכת ביל קלר, מי שהיה עורכו של "הניו-יורק טיימס", שוגר בהצלחה בנובמבר ונכנס בהצלחה למסלולו. האתר, העוסק במערכת המשפט הפלילי האמריקאי, יוצא לאור על-ידי מלאך אחר, ניל בארסקי, עיתונאי כלכלי שעשה חיל בוול-סטריט ומבקש לתרום לשימור המוסד העיתונאי ולהתחדשותו. אין אמנם קווי דמיון בין התכנים והדמויות במיזם העיתונות הצעיר של בארסקי-קלר, המיטיב לנצל את חוכמת העיתונות הוותיקה ויתרונות הרשת, לבין המגזין הקשיש העובר השתלת זהות, ובכל זאת קשה להיות נתמך רגוע בעולם של מלאכים.

הבעיה היא שהתערערות האמון במלאכים מסוכנת כשלעצמה. בלעדיהם, עיתונות האיכות עלולה להיעלם מן העולם.