ה"ניו-ריפבליק" ("The New Republic"), שמשרדיו שוכנים בוושינגטון הבירה, היה עד לאחרונה אחד המגזינים המוערכים ביותר בארה"ב. היתה לו השפעה על סדר היום הפוליטי, הפילוסופי והחברתי, שחרגה מעבר לבסיס המנויים והקוראים המוגבל שלו.

בשבוע שעבר, כאשר כריס יוז, הבעלים והמו"ל של המגזין, פיטר את העורך המוערך פרנקלין פויר וכפה על העורך הספרותי הוותיק ליאון ויזלטיר להתפטר, התפטרו במחאה ומתוך הזדהות יותר מ-60% מצוות העורכים הבכיר. המגזין, שרק לאחרונה חגג 100 שנה ליציאתו לאור, הודיע כי לראשונה מאז היווסדו לא יוציא את הגיליון הקרוב, שייצא רק בחודש פברואר.

בגלל מעמדו של ה"ניו-ריפבליק", אין זה מפתיע שהאירועים הללו מעוררים הדים הן בעולם הפוליטי והן בעולם העיתונות. פרשנים ואנליסטים מייחסים את הקריסה למגוון סיבות – כשלון הבעלים הטרי, הסביבה הפוליטית המורכבת והעתיד הלא ברור של העיתונות האינטלקטואלית. הם אינם שוכחים להזכיר כי יש לסיפור גם היבטים יהודיים וישראליים משמעותיים.

שינוי כיוון

על אף שהחליף בעלים ומו"לים במהלך ההיסטוריה שלו, נחשב ה"ניו-ריפבליק" תמיד כמגן בחירוף נפש על הליברליות האמריקאית – גם אם לעתים הגדיר אותה בצורה הייחודית לו. כאשר מרבית הפוליטיקאים הליברלים וציבור הדמוקרטים התנגדו למלחמת המפרץ, "ניו-ריפבליק" תמך במלחמה. באמצע שנות ה-90, כאשר ליברלים רבים ראו בהתערבות באזור הבלקנים כעלולה להביא למלחמת וייטנם שנייה, "ניו-ריפבליק" תמך במלחמה. לפעמים היה נדמה שעורכי המגזין חושבים שהם קיימים כדי לבקר ליברלים אחרים על היותם שמאלנים מדי. אך גם אלה שהתנגדו לעמדותיו הסכימו לרוב שה"ניו-ריפבליק" סיפק לאמריקאים הזדמנות לדיון מתמשך ומורכב בסוגיות החשובות ביותר בחברה האמריקאית.

כריס יוז (צילום מסך: גרטנר וידיאו)

עם זאת, בשנת 2012, כשיוז, אז בן 28, רכש את המגזין, "ניו-ריפבליק" היה שרוי כבר זמן רב במצב כלכלי קשה. יוז היה שותפו לחדר של מארק צוקרברג באוניברסיטת הרווארד ושותף בהקמת פייסבוק ואף כיהן כדוברו; הונו האישי מוערך בכ-700 מיליון דולר. הוא הציג את עצמו כרחוק מהתדמית המוכרת של אנשי הייטק והרבה להצהיר שהוא מתכוון לשמור על אופיו הליברלי והאינטלקטואלי של ה"ניו-ריפבליק" ועל מורשתו. כדי להדגיש את רוחב אופקיו, הזכיר יוז למפקפקים שבקולג' למד ספרות והיסטוריה. אך עד מהרה החל להתערב בתכנים עיתונאיים, לדרוש כתבות קצרות ודינמיות יותר ולנסות לחקות אתרים פופולריים יותר ועיתונאיים פחות, כמו "באזפיד" (Buzzfeed).

מינויו של גאי וידרה, לשעבר מנכ"ל חדשות "יאהו", למנכ"ל "ניו-ריפבליק" נתפס כסימן ברור לכך שיוז שם דגש חזק יותר על עסקים מאשר על תכנים. יוז ווידרה החלו לתאר את "ניו-ריפבליק" כ"חברת מדיה דיגיטלית בעלת אינטגרציה אנכית". המונח "אינטגרציה אנכית" לקוח ממודלים עסקיים, וכפי שפרשנים רבים ציינו, לא היה ברור למה התכוונו השניים וכיצד המושג קשור לעיתונאות.

בתגובה למשבר ההתפטרויות, כתב הפרשן יונתן צ'ייט לאחרונה ב"ניו-יורקר" כי "יוז ווידרה נגועים באמונה, הכל-כך שגויה, שיצליחו להעתיק את הנוסחה שהפכה את ה'הפינגטון פוסט' ו'באזפיד' להצלחות כלכליות, וכי ניתן ליישם את הנוסחה הזו על 'ניו-ריפבליק', מה שלחלוטין אינו נכון".

עזרא קליין: "עם הופעת האינטרנט, מגזינים כמו 'ניו-ריפבליק' איבדו את המונופול שלהם כאשר הימין והשמאל הפכו ליותר ויותר סגורים בתוך עצמם ונוצר מצב שבו קל לאדם למצוא דעות המאששות את האמונות הפרטיות שלו"

שינוי הכיוון התברר סופית כשיוז, לאחר הפיטורים וההתפטרויות ההמוניות שבעקבותיהם, כתב במאמר ב"וושינגטון פוסט" בשבוע שעבר: "לא קניתי את ה'ניו-ריפבליק' כדי לשמר מגזין עם תפוצה קטנה שהישרדותו ועתיד ההשפעה ארוכת הטווח שלו בסכנה. באתי להגן על העתיד של 'ניו-ריפבליק' באמצעות יצירת עסק בר-קיימא".

אבל אפילו המבקרים הקשים ביותר של יוז אינם טוענים כי הוא האחראי הבלעדי לקריסת המגזין. הפובליציסט ובעל הטור פיטר ביינרט, ילד הפלא שהיה העורך של "ניו-ריפבליק" מ-1999 (בגיל 28) עד 2006 ובימים אלו כותב טורים, בין היתר, ב"הארץ", כתב בשבוע שעבר ב"אטלנטיק" כי "הגורם העיקרי [לקריסתו של המגזין] הוא תזוזת שיח המדיניות הציבורית האמריקאית ימינה. בעוד שהזרם המרכזי של הדמוקרטים התקרב למרכז והזרם המרכזי של הרפובליקאים הפך לקיצוני יותר, נהיה כמעט בלתי אפשרי ליצור ליברליות פרובוקטיבית ואמינה שתימצא בטווח ביניהם".

"הגזענות החדשה", שער גליון אוגוסט 2014 של "ניו-ריפבליק"

עזרא קליין, העורך הראשי של "Vox", מוסיף כי גם הטכנולוגיה תרמה את חלקה. "עם הופעת האינטרנט, המגזינים [כמו 'ניו-ריפבליק'] איבדו את המונופול שלהם כאשר הימין והשמאל הפכו ליותר ויותר סגורים בתוך עצמם ונוצר מצב שבו קל לאדם למצוא דעות המאששות את האמונות הפרטיות שלו ומעודדות את דעותיו הקדומות".

אך יש שטוענים שה"ניו-ריפבליק" היה גם נגוע בגזענות. הם מצביעים, למשל, על ההחלטה של העורכים ב-1994 לפרסם קטעים שלמים מהספר "The Bell Curve", שטען שרמת האינטליגנציה של אפרו-אמריקאים נמוכה מזו של הלבנים. מקס פישר, במאמר ב"Vox" מה-5.12.14, מבקר את הגזענות הטבועה לדבריו במגזין, ש"היה לבן להחריד. ולא רק המגזין: מרבית מוסדות העיתונות בוושינגטון הבירה סובלים מהבעיה הזו כבר שנים רבות. מאמר המעודד גזענות כנגד שחורים, גזענות נגד האוכלוסייה הלטינית, גזענות נגד ערבים ואסלאמופוביה נחשב קביל, מגזין שפיטר שני עובדים לבנים ואהובים אינו קביל".

הנקודה היהודית

לירידת קרנו של המגזין יש השלכות על הקהילה היהודית האמריקאית וגם על ישראל. העורך פויר הוא יהודי, וכמוהו ליאון ויזלטיר, עורך התרבות והספרות, ש"התפוטר" יחד עם פויר. יתר על כן, לפי ה-JTA, מחצית מהמתפטרים הם יהודים, ורבים מהם התייחסו ליהדותם בכתיבתם.

יש לכך סיבות היסטוריות וסוציולוגיות. אחד מהשותפים המייסדים של המגזין היה וולטר ליפמן, יהודי גרמני חילוני, ואחד מהפטרונים הראשונים של המגזין היה לואיס ברנדייס, שופט בית-המשפט העליון וציוני נלהב. באופן מסורתי עסק המגזין בנושאים יהודיים; ב-1942, לדוגמה, פירסם המגזין דיווחים ראשוניים על השואה.

פיטר ביינרט (צילום: מילר סנטר, cc-by)

בשנת 1974, כשמרטין פרץ, מרצה באוניברסיטת הרווארד, רכש את "ניו-ריפבליק", התחזק אופיו היהודי של המגזין והוא נהיה מקור עיקרי לחשיבה אמריקאית יהודית ובמה לאינטלקטואלים יהודים בולטים שרבים מהם, כמו ביינרט, נחשבים לדמויות מובילות בהגות הפוליטית היהודית-האמריקאית ובהשפעה על יחסה של הקהילה לישראל. המגזין נהג לפרסם באופן קבוע כתבות פרי עטם של אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם בני מוריס, משה הלברטל ואניטה שפירא. עם השנים נהיה פרץ נצי יותר בעמדותיו כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי.

לפי ביינרט, במאמר שכתב ל"הארץ" ב-10.12.14, "אף על פי שהדחתם של ויזלטיר ושל העורך פרנק פויר אינה קשורה להיותם יהודים, סופה הצפוי של הרגישות היהודית המיוחדת של 'ניו-ריפבליק' עשוי לבשר על שקיעתה של השפעת התרבות היהודית על החיים האינטלקטואליים האמריקאיים. אחד הגורמים לשקיעה זו יהיה ההתבוללות. שיעור נישואי התערובת בקרב היהודים עולה כיום על 70%, והזהות היהודית בארה"ב נעשית פחות ופחות ברורה.

"בעוד עשרות שנים, רבים ממי שיכתבו ויערכו טקסטים בפרסומים החשובים ביותר בארה"ב יהיו בעלי שורשים יהודיים כלשהם, אך לעובדה זו לא יהיה כל ביטוי בעבודתם, בדיוק כפי שהעובדה שעמיתיהם הם בני מהגרים נוצרים מאיטליה או אירלנד אינה משפיעה על עבודתם שלהם. אחת התוצאות הצפויות תהיה ירידה של הסיקור של ישראל".