מערכת החדשות של ערוץ 10 הכריזה בשבוע שעבר (10.12.14) על "מדד רחובות" לזיהוי מגמות ההצבעה של הציבור בבחירות הקרובות. סרגל המדידה הזה מורכב מביקורים של הסוקר פרופ' קמיל פוקס והמגישה הראשית של מהדורת החדשות של הערוץ, תמר איש-שלום, בעיר רחובות, המאפשרים להם, כך משתמע, לעמוד באופן זה על הלכי הרוח הפוליטיים של כלל הציבור הישראלי. ההנחה העומדת ביסוד מכשיר הניבוי המקורי הזה היא שרחובות היא "אוהיו הישראלית" – היינו, מקום יישוב המייצג באופן מדויק יותר מכל מקום אחר את ציבור הבוחרים הישראלי ואת העדפותיו הפוליטיות.
מסתמן שהמערכה שלפנינו לא תהיה שונה מזו שקדמה לה לפני שנתיים. אדרבה, היא עלולה להיות בוטה יותר, שטחית יותר, מתלהמת יותר, דמגוגית יותר, וכמו קודמתה, לא תעסוק בתוכן, אלא בצורה
הסיור הראשון נערך ביום רביעי (10.12.14), כשאיש-שלום ופוקס ביקרו בשוק של רחובות ובקניון שבעיר. מסקנתם מהביקור היתה בנאלית: שיעור גבוה מתושבי העיר אינו יודע בעד מי יצביע; שיעור גבוה בספק אם ילך בכלל להצביע; חלק גדול מתייאש מהמערכת הפוליטית ואינו מבין מדוע הוכרז על הקדמת הבחירות.
נא לשים לב: התובנות המלומדות הללו אינן פרי סקר מדעי או מחקר דעת קהל מקצועי, אלא תוצר התרשמויותיהם הספונטניות של פוקס ואיש-שלום מפגישות אקראיות עם מספר קטן של עוברי אורח. פוקס שילב באבחנותיו נתונים שיש בידיו על סמך סקרים (מקצועיים) קודמים, ובכך העניק גושפנקה מדעית-מקצועית לסקר השוק שערך עם איש-שלום.
כך מקבל הגימיק השיווקי הזה מעמד של סקר מוסמך, וכך תורמת מערכת החדשות של ערוץ 10 להשטחתה של מערכת הבחירות לרמה של מגרש משחקים שההתמודדות המתנהלת עליו נסבה כולה על פעלולים, תחרות אישית, מאבקי תדמית וביצועים טכניים.
לא חלפו עשרה ימים מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, וכבר מסתמן שהמערכה שלפנינו לא תהיה שונה מזו שקדמה לה, לפני שנתיים. אדרבה, היא עלולה להיות בוטה יותר, שטחית יותר, מתלהמת יותר, דמגוגית יותר, וכמו קודמתה, לא תעסוק בתוכן, אלא בצורה. מערכת הבחירות לכנסת ה-19 התאפיינה בעיסוק כמעט מוחלט באישיותם של המתמודדים, בטיבם של הקמפיינים המקדמים אותם, בתפקיד שממלאים יועצי תדמית וחברות הפרסום, בסקרי דעת הקהל ובמשמעותם, ובשאר המרכיבים הטכניים והצורניים של ההתמודדות. המערכה לבשה אופי של תחרות אישית עזה בין שניים-שלושה ראשי רשימות, וכמעט שלא עסקה בעמדותיהם ובתשובות שהם מציעים לבעיותיה של המדינה.
רשימת הליכוד-ביתנו במופע השקת קמפיין הבחירות, דצמבר 2012 (צילום: מרים אלסטר)
התקשורת היא שנתנה יד לאופי הצעקני והחלול של מערכת הבחירות של אוקטובר 2012–ינואר 2013. ברובה הגדול, היא ליבתה את היצרים האישיים של המעורבים בהתמודדות – פוליטיקאים, פרסומאים, סוקרים, יועצים – וטיפחה את הסגנון התחרותי שקיבלה המערכה.
התקשורת הציפה את הזירה הציבורית בכותרות ודיווחים שעסקו ללא הרף במדידת מקומם של המתמודדים בדעת הקהל, בתככים ובקנוניות שנקשרו בין מפלגות ואנשי ציבור, במתן ציונים לביצועים התדמיתיים של המתחרים ובהדהוד חילופי ההאשמות הקולניים.
התקשורת, ברובה, לא תבעה מהפוליטיקאים דין-וחשבון על פועלם בכנסת היוצאת ועל תפקודם בממשלה הקודמת. היא לא הציפה את הסוגיות הלאומיות הטעונות טיפול דחוף ולא לחצה ברצינות מספקת על מנהיגי המפלגות להציג תוכניות פעולה אמינות.
הסיקור העיתונאי כמו השתלב בקמפיין המפלגתי, וכך גם הסקרים שפירסמה התקשורת. פה ושם, במערכת הבחירות הקודמת, אכן היו גילויים של עיתונאות ראויה (בעיקר בכלכלונים), אך התמונה הכוללת המתקבלת מתפקוד התקשורת היא התרכזות בטפל וויתור על העיקר. כמה מאלף להיווכח שבתום המערכה נמצאו עיתונאים שהיכו על חטא הסיקור השטחי, שעסק במעטפת ולא במהות, והאשימו בכך את הפוליטיקאים.
הנה תזכורות מלפני שנתיים, בתקווה שיהיה בהן כדי לשכנע את התקשורת של דצמבר 2014–מרץ 2015 לא לחזור על דפוס הסיקור של העבר ולא להיכנע לאופנות דיווח המכוונות לשעשע יותר מאשר להשכיל.
כלל הבורות הרציונלית
כבר בסקירת העיתונות של ה-10.10.12, היום הראשון לאחר ההכרזה על הקדמת הבחירות לכנסת ה-19, עמד שוקי טאוסיג ב"העין השביעית" על אופיו הקמפייני של הסיקור. הוא הציג את ההטיה של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" (בעד ונגד ביבי, בעד ונגד לפיד) ואת העיסוק התקשורתי בסיכויי המועמדים ובטקטיקת הקמפיין – ולא בסוגיות המהותיות שהיה ראוי שיעמדו במרכז מערכת הבחירות: טוהר הכפיים של הפוליטיקאים המתחרים, עמדותיהם בתחומים הנמצאים במרכז ניהול ענייני המדינה – כלכלה, חברה, ביטחון, מדיניות חוץ. יוצא דופן לטובה באותו יום היה "מעריב". גם "הארץ" לא נסחף בזרם הסיקור האופנתי וגם "כלכליסט" נבדל לטובה.
ביום המחרת קבע אורן פרסיקו באתר הזה כי העיתונות מעדיפה פרסונות על עמדות. "כדי שהמפלגות והמועמדים 'ייאלצו' להציג משנה כלכלית בפני ציבור הבוחרים", כתב פרסיקו, "על מישהו לאלצם לעשות זאת. אם הציפייה היא שתקשורת הזרם המרכזי בישראל תדרוש מהמפלגות הצגת מצע כלכלי סדור, צפויה אכזבה. נכון לעכשיו, לא זו בלבד שהתקשורת אינה עוסקת במצע הכלכלי של המפלגות השונות [...] היא אינה עוסקת כלל במצע של המפלגות, רק בשמות ובפרצופים של האישים הבולטים בכל מפלגה".
חלק משער "ישראל היום", 12.10.12
כך נראה שער "ישראל היום" ביום שישי, 12.10.12, היום השלישי מאז הוחלט על הקדמת הבחירות: "הליכוד – 29, העבודה – 20; עם תחילת המירוץ לכנסת ה-19 מובילה מפלגתו של נתניהו בפער ניכר. קדימה מתרסקת, יאיר לפיד מפתיע ועצמאות בראשות ברק נשארת בחוץ; 33.9%: נתניהו המתאים ביותר להיות ראש הממשלה הבא; המועד המסתמן לבחירות: 22 בינואר; ייתכן שוועדת הבחירות תבקש עוד שבוע".
וכך נראו עמודי הפרשנויות הפוליטיות ב"ידיעות אחרונות" באותו יום: הכותרת הראשית "מלחמת קול בקול" וכותרת המשנה: "בנימין נתניהו טילטל השבוע את המערכת הפוליטית, בהנחה שהוא עצמו יכול להישאר רגוע. לא בטוח שהצדק איתו. בין כל האפשרויות של יריביו עוד עשוי להימצא הפאזל שיאיים ברצינות על נצחונו". הכותרת הראשית בעמודי החדשות של העיתון היא: "נתניהו הסכים לרדת מהגולן; מסמכים אמריקאיים חושפים: בניגוד להצהרותיו נגד ויתורים בגולן, ניהל רה"מ מגעים עם אסד והסכים לנסיגה עד הכינרת תמורת שלום מלא. המו"מ הופסק עם פרוץ המהומות בסוריה. לשכת רה"מ: מדובר ביוזמה אחת מרבות שישראל דחתה".
העיתונים הכלכליים בלטו לטובה בתביעותיהם מהפוליטיקאים לתת תשובות של ממש לסוגיות העומדות בראש סדר היום הלאומי. ב-26.10.12, למעלה משבועיים מאז החלה המערכה, כתב גיא רולניק ב"מרקר-ויק", את הדברים הבאים: "כמובן שהמערכת הפוליטית והתקשורת מתאימות את עצמן לכלל הבורות הרציונלית. הפוליטיקאים ממוקדים בגימיקים, בסיסמאות ובמתן שוחד לקבוצות אינטרסים חזקות, והתקשורת משקיעה פחות ופחות אנרגיות בניתוחי עומק מקצועיים של ביצועי הממשלות או הפוליטיקאים, ויותר ויותר בחדשות רכות, בבידור או בתחקירים שמייצרים דרמות – אבל מביאים מעט מאוד ערך מוסף לבוחר". רולניק פתח בכך סדרה של כתבות שעסקו במערכות החיים במדינה ובאופן שבו השפיעו עליהן פוליטיקאים ומפלגות המעמידים עצמם מחדש לבחירת הציבור.
ברוח דומה קרא דרור פויר במוסף "G" של "גלובס" למועמדים לבחירות להציג את עמדותיהם בנוגע לתקציב ולקיצוצים הצפויים מיד לאחר כינון הממשלה הבאה. פויר מתח גם ביקורת על עצמו ועל חבריו למקצוע, ש"מתפלשים בהנאה בתרחישים חסרי חשיבות או היתכנות, כמו ריצה משותפת (או נפרדת, למי באמת אכפת) של אולמרט ושל לבני, מתבוססים במדמנת הדילים במרכזי המפלגות, מפספסים את האירועים הגדולים באמת שקורים, ואחרי שנייה מסבירים אותם כאילו הגינו אותם בעצמנו, שותקים כשאדם עם ותק של רבע שעה בפוליטיקה, שעוד לא נבחר לכלום וטרם עשה דבר, כבר רוצה להיות שר בכיר, מתווכחים על מקומו הראוי של הזה ברשימה של ההוא, רודפים אחרי סדר יום מופרך – וכל זאת במקום לדחוק במועמדים, להכריח אותם להתייחס לדברים שעל הפרק".
אחרי מבצע "עמוד ענן" כתב שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט": "המלחמה הסתיימה. אחרי השבוע הזה אפילו הפריימריז יהיו מאחורינו. 60 יום בלבד נותרו עד לבחירות. 60 יום, ועוד לא שמענו פוליטיקאי הגון אחד מתייצב מול קהל בוחריו ומסביר איך בדיוק הוא מתכוון להתמודד עם האתגרים שניצבים בפני המשק והחברה הישראלית, בטווח הקצר ובטווח הארוך. אף לא פוליטיקאי אחד שמוכן לעמוד מול מצלמות ולהסביר לציבור איזה עתיד הוא מתכוון לבנות כאן, לנו ולילדינו" (25.11.14).
קריאותיהם של שלושת הכלכלונים לתקשורת לסקר באופן יותר רציני את מערכת הבחירות לא נענו.
שער "מעריב", 27.11.12
הדיווחים על הצטרפות ציפי לבני להתמודדות היו בסגנון דומה. "מירוץ סוסים", כינה זאת שוקי טאוסיג בסקירת העיתונות של 28.11.14. המידע שפורסם בעיתונים לא נסב על ענייני המדינה, אלא על הדמויות המתחרות (לבני ולפניה יאיר לפיד) ובהשפעתן האפשרית על תוצאות המירוץ. וכאילו לא די בכך, הסיקור של המימד האישי הזה היה מוטה באופן מובהק: "ידיעות אחרונות" מכאן ו"ישראל היום" מכאן. ההטיה התבטאה גם בתוצאות הסקרים שהעיתונים האלה פירסמו.
כותרות העיתונים בבוקר ה-6.12.14, חודשיים לאחר תחילת המערכה, שיקפו היטב את אופייה: "אחרי 20 שנה: כנסת בלי דליה איציק", "הרכש החדש של לבני", "הרשימות לכנסת נסגרות הערב: מאמץ אחרון לאיחודים מפתיעים", "מסתמן: אלי ישי במקום הראשון בש"ס", "במפלגת העצמאות עדיין מחפשים יו"ר", "ברגע האחרון: אשה בעשירייה הפותחת של הליכוד-ביתנו", "שלמה מעוז: 'לא אני הפסדתי, העם הפסיד", "יהדות-התורה מציגה: חיכוכים עד הרגע האחרון", "למרות הסקרים המחמיאים, אמסלם מציג רשימה עם מתמודדים אלמונים".
כתב על כך אורן פרסיקו: "מפלגת העבודה איתגרה השבוע את התקשורת כשהציגה מצע כלכלי מפורט, הזדמנות נהדרת לנתח את ההצעה ולהשוות אותה לחזון הכלכלי של מפלגות אחרות. למעט 'דה-מרקר', אף עיתון לא עמד באתגר בכבוד. עשרות עמודים הוקדשו בעיתונים לעימותים אישיים, גישושים ודילים. מעט מאוד שטח הוקדש לניתוח העקרונות הרעיוניים במפלגות השונות. נראה שהתקשורת מתייחסת למערכת הבחירות בישראל כאילו היתה קליפה דמוקרטית דקיקה וריקה מתוכן. ממילא המצעים נכתבים מן השפה ולחוץ, ממילא אף מפלגה אינה מתכוונת לעמוד על עקרונותיה, כך שאין טעם להתייחס אליהם ברצינות. יש בכך מידה של אמת, אך כדי לשנות את המצב, כדי שאזרחים וכלי התקשורת יוכלו לדרוש מהפוליטיקאים לתת דין-וחשבון על מעשיהם, יש להתחיל בבסיס: הצגה מפורטת של התחייבויות כל מפלגה ומפלגה לבוחריה. את השירות הבסיסי הזה כלי התקשורת אינם מציעים".
שער "ידיעות אחרונות", 19.10.12
אפילו "הארץ", שבדרך כלל נבדל לטובה בסגנון הסיקור שלו, מצא לנכון לכלול את השאלות הבאות בסקר שפירסם ב-25.12.14: למי מהפוליטיקאים הכי אכפת ממך ומבעיותיך? ממי מהפוליטיקאים היית מוכן לקנות מכונית משומשת? עם מי הכי היית רוצה לבלות ערב?
"הארץ" גם הנהיג מדור בעל ערך, "סקרן", שבו נותחו סקרי הבחירות שהופיעו בכל כלי התקשורת וזוהו מגמות ההצבעה הנשקפות בהם. כמקובל, כלי התקשורת הרבו לפרסם סקרים שמהם השתרשרו דיווחים ופרשנויות, שאף הם הדיפו ריח זיעה של תחרות ספורט. העיתונים נהגו כך חרף העובדה שבבחירות לכנסת ה-18 הוכח שהסקרים טעו בניבוי התוצאות. גם למחרת הבחירות של ינואר 2013 היה על הסוקרים לאכול את כובעיהם, ואף על פי כן, כבר עתה, בעשרת הימים הראשונים של הבחירות לכנסת ה-20, שוב מזינים הסקרים את הסיקור התקשורתי, לא רק בעיתונים, אלא גם בטלוויזיה וברדיו.
שבוע לפני הבחירות הקודמות קבל אבי טמקין ב"גלובס" על "דלות המידע אשר האזרח הישראלי קיבל על המערכת הפוליטית, תוצאה ישירה של הרדידות המחשבתית באמצעי התקשורת בישראל בכל הקשור לפוליטיקה המקומית. במקום ניתוח אמיתי של מגמות פוליטיות וחברתיות בישראל של 2013, קיבלנו מכתבים ומפרשנים פוליטיים סדרה אינסופית, מייגעת, של תיאורים על תמרונים של פוליטיקאי זה ואחר, לצד אמירה כי תוצאות הבחירות ידועות מראש" (15.1.13).
כמו כדי להמחיש את אבחנתו נראו למחרת בבוקר כותרות הסיקור של מערכת הבחירות ב"ישראל היום" כך: "ראש הממשלה בנימין נתניהו תוקף את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; מספר 2 שלו, אביגדור ליברמן, תוקף את אריה דרעי, ואילו המחנה הדתי בליכוד-ביתנו תוקף את נפתלי בנט. גם בגוש המרכז-שמאל לא רגוע, וההתגוששות בין ראשי שלוש המפלגות בגוש – העבודה, יש-עתיד והתנועה – נמשכת".
נחום ברנע כתב ב"ידיעות אחרונות" באותו יום את הדברים הבאים: "אין לייחס משקל רב לכל מה שנאמר וייאמר בשבוע שנותר עד פתיחת הקלפיות. המשברים מלאכותיים, המריבות מדיפות ריח עז של ספין". ואילו הכותרת הראשית של "מעריב" עסקה לא פחות מאשר בחלוקת התיקים בממשלה הבאה. בדיעבד התברר כי הניבוי היה מוטעה לחלוטין והוא מוזכר כאן רק כדי להמחיש את אופי הסיקור שהעניקה התקשורת למערכה, שבוע לפני סיומה.
ביום הבחירות עצמו, 22.1.13, היו העיתונים מלאים, איך לא, בקיטורים על אדישות הבוחרים, רדידות הקמפיינים ועייפות הציבור מהפוליטיקה. העיתונים חזו מגמות הצבעה וכולם צפו ירידה לליכוד. הם קראו לציבור ללכת להצביע. ב"הארץ" כתבה רוית הכט שזו קריאה סתמית ושגרתית, שאינה טעונה במודעות מספקת למה שמתרחש בפועל במדינה ולדמותה המוסרית. האבחנה הזו עמדה בסתירה חדה לשירות שנתנה התקשורת לציבור במערכת הבחירות.
יציעים מסומנים
רחל עזריה קראה בשבוע שעבר באתר זה לתקשורת: "אל תיתנו לנו בחירות כמו אופרת סבון. תציקו למועמדים. דרשו תשובות. גוללו את ההיסטוריה שלהם. תבעו מהם דו"ח על פעילותם בעבר". הסימנים הראשונים אינם מבשרים טובות ומצביעים על כך שקריאתה של עזריה אינה נענית. בעשרת הימים הראשונים של מערכת הבחירות הנוכחית נסב הסיקור התקשורתי על קליפתה בלבד: הבלורית של לפיד, עיניו המבוהלות של נתניהו, הטענות על "פוטש בננה", הסיסמה "אתה מנותק", הדילים הנרקמים והפיצולים הנפערים. בשידורי הטלוויזיה מדרגים מדי ערב את הנצחונות וההפסדים של ראשי הרשימות ב-24 השעות האחרונות, ובתוכניות האקטואליה של הרדיו עושים זאת שלוש פעמים ביממה.
קריקטורה של עמוס בידרמן על שער "הארץ", 5.12.14
זאת ועוד, ניכר שסיקור מערכת הבחירות הנוכחית ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" משועבד להטיות מובנות מראש: "ידיעות אחרונות" מכה בנתניהו ללא סייג ו"ישראל היום" מגונן עליו ללא תנאי. גם העיתונים האחרים נראים כמי שמתיישבים להשקיף על הזירה הפוליטית מתוך יציעים מסומנים – כל עיתון והעדפתו – כשנתניהו מוצב (ברגע זה, מכל מקום) במוקד הצליפות. רק מיעוט מהם ("הארץ" ו"מקור ראשון") נראים כמי שמצליחים להפריד בין עמדותיהם האידיאולוגיות לדיווחיהם החדשותיים. בכל מקרה, התסמונת של הבחירות הקודמות חוזרת: הסיקור עוסק בעיקר באישים המתחרים ובהתרחשויות הנובעות מהתמודדותם זה מול זה – ולא במצבה של המדינה שהם מתיימרים להנהיג.