בערב יום שישי האחרון צפינו בחנן גולדבלט מודה שהוא אנס. גולדבלט – פעם גיבור תרבות, היום עבריין מין מורשע – מתייצב מול מצלמת ערוץ 2 ומודה שהוא "אשם, ממש אשם" בפשעים שביצע. "אני מביע חרטה על דברים שעשיתי, על דברים שאמרתי, על כל העבירות שביצעתי", מצהיר גולדבלט מול מראיינו. "עברתי שיקום וטיפול. וכמובן שאני בחיים לא אחזור על כזה דבר".

ההתנצלות האמורה שודרה בכתבתו של יונתן ריגר בתוכנית "אולפן שישי" של הערוץ. ריגר ריאיין את האסיר המשוחרר על רקע צילומים מהחזרות למחזמר שכתב בזמן שהותו בכלא. על-פי הכתבה, גולדבלט מתפרנס כעת מעבודה כנהג בחברת ליסינג, גר בגפו בדירת חדר ומתכונן לעלייתו בסוף החודש של המחזמר בפסטיבל בבת-ים. ריגר מזכיר כי ההצגה צפויה לעורר התנגדות, אולי אף הפגנות, מצד הציבור ומצד ארגונים שסבורים כי אין לתת במה לעבריין המין המורשע.

הכתבה נוגעת אפוא במחלוקת הציבורית שמתעוררת סביב דמותו של גולדבלט: האם על החברה לקבלו שוב לחיקה לאחר שכבר שילם את חובו על-פי דין? או שמא פשעו הוא כה חמור עד כי גם מאסר של ארבע שנים אינו מזכה אותו בכרטיס כניסה חזרה לחברה? "כשמכניסים אדם לכלא צריכים גם לחשוב על הרגע שבו הוא ייצא", אומר גולדבלט במידה לא מבוטלת של היגיון.

אלא שהדגש בכתבה הושם לאו דווקא על הדילמה החשובה הזו. במקום, כפי שהוזכר שוב ושוב בפרומואים שהקדימו את המהדורה, התמקד הסיפור בחרטה שמביע גולדבלט "לראשונה מול המצלמה" ובהודאה שהוא "אנס". למעשה, כפי שלמדנו מצפייה במשדר, גולדבלט סירב לדבר על פשעיו וניסה לנווט את הראיון בחזרה אל עבודתו כמחזאי ("לא באתי לדון איתך בעבירה כזו או אחרת", אומר גולדבלט למראיינו). עם זאת, הוא חוזר ונדרש להתייחס לפשעיו, לקורבנותיו ול"חיים שהרס", כדברי ריגר, עד להתנצלות הפומבית.

ערב השידור, כך פורסם מאוחר יותר, גולדבלט התחרט על קיום הראיון וביקש לגנוז את הכתבה. בערוץ 2 סירבו לדרישתו והכתבה שודרה במלואה.

יש כמה שאלות שעל התקשורת לשאול את עצמה עקב שידור הכתבה, כמו למשל, האם מרואיין זכאי להתחרט ולדרוש ביטול כתבה בהשתתפותו, ומנגד, האם יש לאפשר לעבריין מין מורשע במה אמנותית. אולם בהקשר הנוכחי נראה מעניין יותר לשאול איזה תפקיד על למלא עיתונאים בבואם לסקר את חייו ופועלו של עבריין המין המפורסם, המנסה לפלס את דרכו בחזרה אל חיים נורמליים. האם טוב עשה ערוץ 2 כשדחק כך בגולדבלט להתוודות ולהתנצל, ולבסוף גם פירסם את הסיפור תחת הכותרת "גולדבלט מתוודה ומתנצל לראשונה"?

בכתבה המדוברת, כך נראה, לקחו על עצמם אנשי הערוץ את תפקיד ה"מאשימים"; הם אימצו את עמדתו של הציבור הזועם שלא יסלח לגולדבלט על פשעיו ולעד יזכיר לו שבחוץ עדיין כואבות המתלוננות. פשעיו המיניים, כך הבהיר לגולדבלט המראיין העיקש, הם רלבנטיים תמיד, ובכל אשר יפנה ייאלץ להתנצל.

יש בעמדה הזו גם מידה של אמת, כמובן. חייהן של הקורבנות ודאי נהרסו; אין כל ספק שגולדבלט אשם ואנס, וייתכן בהחלט שאין בעונש מאסר כדי לכפר על פשעיו. אלא שגולדבלט כבר נצלב בעין הציבור באופן יומיומי; גם ללא התזכורת המסיבית של המדיה על כך שהוא "אשם" מרחף מעל גולדבלט אות הקלון, וסביר כי לא יימחה גם אחרי מאה התנצלויות מביכות שכאלה (מישהו, אגב, אכן שינה את דעתו על גולדבלט לאחר שהוא ביקש סליחה?).

נשאלת אם כן השאלה: האם במצבו הנוכחי של גולדבלט – אסיר משוחרר בן 73, הרחק משיאו, שמתקיים משכר מינימום ועומד למשפט ציבורי על כל פעולה – על התקשורת להמשיך לצלצל בפעמונים באגרסיביות שכזו? במקרה זה, לא נעים להודות, ייתכן שההתנצלות מגיעה דווקא לגולדבלט.