מה המשותף ל"אחרינו המבול" של נורית גלרון ו"אני אחיך" של עמיר בניון? שניהם שירי מחאה יוצאי דופן בנוף המוזיקלי הישראלי, שניהם שירים שקשה מאוד להתעלם מן המסרים החד-משמעיים שלהם ("יש מדינת מתקוממים שם חובשים את הפצעים/ ויש תל-אביב חוגגת, חיים, אוכלים ושותים", כתבה גלרון, ואילו בניון התריס: "אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך/ ואתה יורק לי בפנים"), ושניהם, כמובן גם שירים שקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לשמוע ברדיו. מה שנקרא, מסורבי פלייליסט כרוניים.

ב-1.6.11, לרגל יום הסטודנט הלאומי שנחגג השנה לראשונה, שידרה רשת ג' בשיתוף עם התאחדות הסטודנטים הארצית ואגודות הסטודנטים מצעד שירי מחאה, שבמסגרתו היתה עדנה קצרצרה גם לשירים הזועמים של גלרון ובניון. בניגוד למתבקש, בין המצביעים במצעד לא הוגרל סופשבוע מסעיר בבילעין ו/או בבית-המעצר, כי אם בילוי סטנדרטי בצימר גלילי.

תרנגולים ששיחררו סטודנטים ליד מעונו של ראש הממשלה כמחאה על תקצוב בני ישיבות. אוקטובר 2010 (צילום: יואב ארי דודקביץ')

תרנגולים ששיחררו סטודנטים ליד מעונו של ראש הממשלה כמחאה על תקצוב בני ישיבות. אוקטובר 2010 (צילום: יואב ארי דודקביץ')

היוזמה המרתקת הזאת מעלה כמה תהיות. ראשית, באשר לשותפים ליוזמה: הנהי הקבוע על אודות האדישות הפוליטית של הסטודנטים הפך מזמן לקלישאה, כך שדי משעשע שמי שנבחרו לבחור את שירי המחאה המוצלחים ביותר מתקשים להרים קול זעקה כנגד כל מה שאינו נוגע ישירות לשכר הלימוד שלהם (אותה הכללה נכונה, כמובן, גם ביחס אלינו, המרצים, ולנכונותנו למחות בעיקר כשהעניין נוגע לתלושי המשכורת שלנו).

שנית, מי שחברה לסטודנטים ושידרה את המצעד היא רשת ג', כזכור, תחנת רדיו ממלכתית המתגאה בכך שהיא "מנגנת את המדינה". וכך, בעוד שבפרסומי התאחדות הסטודנטים כונה המיזם "מצעד שירי המחאה", באתר רשת ג' הוא כבר זכה לתואר "מצעד שירי המחאה של המדינה".

וכאן מתבהר הקשר התועלתני המובהק שבין המצעד ובין ציבור הסטודנטים – מעתה ואילך, אם למי מהסטודנטים תחסר בעת מבחן דוגמה ליישום מעשי של המושג "הגמוניה", תמיד אפשר יהיה להזכיר את פרישת החסות הממלכתית על מצעד שירי המחאה.

ולבסוף, עצם הרעיון של דירוג שירי מחאה מעורר תהיות. שירי מחאה מטבעם מבקשים להתסיס ואף לעצבן את הרוב הדומם. תחרויות של יופי ופופולריות פועלות על-פי ההיגיון ההפוך. כך שלא ברור על מה בדיוק מצביעה הבחירה בשיר כשיר המחאה האהוב ביותר – האם השיר זכה בתואר חרף מסריו החתרניים והבוטים, רק בשל יופיו כיצירה מוזיקלית? או שמא השיר נבחר למקום הראשון דווקא בשל מסריו האהודים על רבים מן המאזינים, מה שמעלה ספקות באשר לתקפותו כשיר מחאה?

רשימת 63 השירים (כמניין שנות המדינה, כיאה למצעד מחאה ממלכתי) הציעה בחירות מעניינות, וניכר שמי שערך אותה בקיא בחומר. כך איפשרה הרשימה המוצעת להיזכר בפנינים זוהרות כמו "חייל של שוקולד" בביצוע החלונות-הגבוהים, "אל תתנו להם רובים" בביצוע דייוויד ברוזה, ואפילו ב"איך הפשפש עלה למעלה" הנושן של מועדון-התיאטרון. יחד עם זאת, הרשימה מעוררת כמובן גם קושיות ותהיות: מדוע רק "חייל של שוקולד", ואף לא שיר נוסף של חנוך לוין? ואם "גשם כבד עומד ליפול" המתורגם, מדוע לא "שם באבן" על-פי Army Dreamers של קייט בוש, בביצוע הנפלא של מזי כהן?

ומדוע "תחת שמי ים התיכון", שיר מחאה-לייט של שלמה ארצי (לא עדיף כבר "יש לנו ארץ/ למה עוד אחת"?) ברשימה, אבל "אף אחד לא קם" מחוץ לה, שלא לדבר על "כל הכבוד" המתבקש מ"קזבלן"? אבל ככה זה כשמרכיבים רשימה. מישהו תמיד יישאר בחוץ. ועוד לא אמרנו דבר על שאלת היסוד: מה בדיוק מכונן סמכות של שיר כשיר מחאה – מסר נוקב, ביטוי טעון, או שאולי מספיקה רק שורה אחת? העובדה שאי-אז נאסרה השמעתו של השיר ברדיו?

או שמא העניין נזיל יותר, ונעוץ גם בהקשרים הספציפיים יותר של זמן הביצוע וזהות המבצע, כמו במקרה של שירת "על כל אלה" על גגות ימית, או המעבר מ"הדרך אל הכפר" בביצוע רבקה זהר לביצוע של מרים טוקאן ב"כוכב נולד", המאפשר לקרוא אותו שיר כאמירה חתרנית לעילא (למה בדיוק מתכוונת ישראלית-פלסטינית כשהיא שרה, "אי אבדה הדרך אל הכפר/ הדרך בה רציתי לשוב בחזרה"?).

זהותם של חמשת השירים שזכו במקומות הראשונים במצעד מדגישה, שוב, את הסתירה המהותית שבין מחאה פוליטית ובין תחרויות של פופולריות. רק "הביתה" שזכה (במפתיע?) במקום השני המכובד הוא שיר מחאה מובהק, המזוהה עם אירוע פוליטי ספציפי (מלחמת לבנון הראשונה) ועם תנועת מחאה שנויה במחלוקת. לעומתו, ארבעת השירים האחרים בחמישייה הפותחת קלים לעיכול הרבה יותר:

"אין השכלה, אין מדינה" מציע מסר שקשה להתווכח עימו, והוא גם המבטא המובהק של הסקטור הסטודנטיאלי שהצביע במצעד. "עוד אח אחד" מוחה נגד האלימות הפושה בחברה הישראלית, ו"פרצופה של המדינה" הוא שיר המחאה הידידותי ביותר למשתמש הישראלי, היות שהוא מבטא את הבוז והגועל התמידיים שהציבור רוחש לנבחריו. זאת גם הסיבה שהוא מתאים כל-כך לשידור מיד לאחר כל אייטם נזעם של לא-יעלה-על-הדעת וככה-זה-לא-יכול-להימשך בתוכניות האקטואליה לסוגיהן. לכאורה אמירה נוקבת, ובפועל לא יותר מקרכצען מלודי.

"אין לי ארץ אחרת" זכה (כמתבקש?) במקום הראשון במצעד, משום שהוא, כפי הנראה, המבטא המובהק ביותר של האוקסימורון "שיר המחאה שכ-ו-ל-ם אוהבים לאהוב". גם אם אהוד מנור ביקש לבטא בשיר את מחאתו נגד אובדן חיי חיילים צעירים, הרי שהעמימות של המלים והחופש הפרשני הפכו את השיר למסמן חף מזיהוי עם מסומן ספציפי.

גם בפעם האלף, קשה שלא להתרגש למשמע השיר היפהפה וקל להזדהות עם מלותיו, במיוחד משום שהן אינן מתריסות נגד אף עוולה ספציפית. כאשר עמיתי ד"ר מוטי נייגר, ד"ר אייל זנדברג (המכללה האקדמית נתניה) ואני חקרנו את האופן שבו סיקרה העיתונות הישראלית את מלחמת לבנון השנייה, גילינו שרבות מן הכתבות שעשו שימוש ברטוריקה ביקורתית נותרו עמומות באשר למושא הביקורת, לתוכן הביקורת, או שהן חתרו תחת המסר הביקורתי עצמו על-ידי זיהויו עם "אחרים" (האו"ם, פלסטינים-ישראלים).

יתר על כן, רובה של הביקורת שמתחו הכתבים ו/או מקורותיהם היתה "ביקורת מאשרת", שלא איתגרה את הנחות היסוד של הממסד, אלא ביקשה בעיקר לתקן משגים אופרטיביים (כמו למשל הביקורת האינסופית בעניין כשלון ה"הסברה"). דומה שזהותם של השירים בצמרת מצעד שירי המחאה מצביעה על כך שאת הביקורת המאשרת ניתן גם להלחין.

ד"ר אורן מאיירס הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה