העיתונאי קלמן ליבסקינד קרא לפני כמה ימים לחבריו העיתונאים לגלות למי יצביעו בבחירות שנגזרו עלינו, וזאת, לדידו, בשם השקיפות. מהר מאוד התגלגלה הקריאה במסדרונות התקשורת וצמחה לכדי קמפיין פרסומי טלוויזיוני(!). ואני אומר לכם: הוא מציע את זה רק משום שהוא איש ימין שהצביע לבית-היהודי כדי שבנט יהיה ראש ממשלה.

זה כמובן קשקוש בלתי מבוסס, אבל זו בדיוק הבעיה שנוצרת מרגע שעיתונאי מצמיד למעילו טלאי של עמדה פוליטית. בעודי משוכנע בכוונותיו הטובות של ליבסקינד, גם בעצה אחת עם אחיתופל מיודענו אני מתקשה לחשוב על עצה גרועה מזו. בל נטעה: אני מסכים עם ליבסקינד שיש מחלה, רק סבור שהוא שוגה הן באבחון והן בתרופה.

מאחר שהקמפיין הזה מחייך בראש וראשונה למי שצורך תקשורת, בואו נשב לרגע לידם על הטריבונה. מה מצפה צרכן תקשורת ממוצע לקבל? בעיקר שלושה דברים: חדשות, פרשנות ודעה.

ראשית, נדמה לי שעיתונאי חדשות (במובן "כתבנו לענייני" של המילניום הקודם) שמדווח באופן מוטה פוליטית אינו צריך לספר למי הצביע, אלא להתפטר. נותרנו עם התאומות הלא זהות פרשנות ודעה. באלה, מלכתחילה, אין יומרה לאובייקטיביות, אלא להפך. האם ערכה של דעה סובייקטיבית עולה או יורד בהתחשב במפלגה שאליה בחר הכותב להצביע? הרי זו מחשבה מופרכת!

יתרה מכך: נניח שאיש ימין קורא מאמר של עיתונאי מצביע שמאל. סביר שיצרנו אצלו אנטגוניזם עוד לפני שקרא מלה אחת מהמאמר! בכך ביצענו שחיטה לא כשרה לשיח הציבורי הפלורליסטי בישראל, ככל שנשאר ממנו שריד כלשהו, וחילקנו את התקשורת הארצית לפלחים פוליטיים. במקום לפתור את הבעיה, ההצעה של ליבסקינד מחריפה ומנציחה אותה.

אז מה כן? הרי ברור לכולם שמשהו כאן לא עובד כשורה. ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר כותבת ב"וואלה" על "חובת הגילוי כערך עליון", כשהיא מייבאת אותה מעולם הצרכנות. זו אמירה נכונה וחשובה, אך ליבסקינד גזר ממנה את הגילוי הלא נכון. התקשורת אוהבת הרי לעסוק בעצמה, אולם חייו האישיים של כתב פלוני אינם באמת חדשות. מה שמעניין את הצרכן באמת הוא אבחנה ברורה בין ידיעה לבין פרשנות לבין מאמר דעה. והכוונה היא לא רק בשתילת הידיעה בפינה הנכונה בדפוס, אלא שהעיתונאי עצמו יידע לעשות את ההבחנה ולנהוג על-פיה.

מובן שלא רק העיתונאים, אלא בעיקר העורכים, הילדים עם האצבע בסכר, הם שצריכים להקפיד על כך. והרי אם לא יקפידו, מה תועיל חשיפתם את הצבעתם? הרי חשיפה "דרמטית" כזו היא לא יותר מעלה תאנה לעריכה מגמתית. ההטיות יקצינו, הצרכנים יתפלגו, והאמון יתפוגג. מה יועילו אפוא חכמים בתקנתם? כלום.

הפוך, קלמן, הפוך! אל תגלו לנו למי הצבעתם. זו אינה שקיפות, אלא רכילות. אל תיקחו לנו את הזכות לריב בגללכם – אנחנו אוהבים את העיתונאים שלנו חשודים ולא אשמים.