בסופו של דבר, מעל לכל הפרטים והפלפולים שנפרשו בשנים האחרונות בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מדובר בחוזה. חוזה לא-כתוב, שמחלוקת חריפה מרחפת מעל כמה מסעיפיו, ובכל זאת חוזה. חוזה בין מקור לעיתונאי, בין הפרקליטה ליאורה גלט-ברקוביץ' לעיתונאי "הארץ" ברוך קרא. גלט-ברקוביץ', שהדליפה מסמכים מ"פרשת האי היווני" של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, טוענת שקרא הפר את תנאי החוזה. קרא טוען שעמד בכל התחייבויותיו. על זה יקום וייפול התיק.

היא טוענת שאסרה על קרא לפרסם מסמך בעיתון, והוא פירסם. היא טוענת שאסרה עליו להעביר את המסמך לגורם שלישי, והוא העביר. היא טוענת שחייבה אותו ליצור איתה קשר מקו טלפון "בטוח", והוא התקשר אליה מביתו. היא טוענת שהתחייב בפניה לשמור את המסמך בכספת, אולם הוא נמנע מלעשות כן. לאורך המשפט העלתה הפרקליטה המדליפה טענה אחר טענה בדבר הפרת תנאי החוזה שכרתה לכאורה עם העיתונאי שאליו העבירה את טיוטת חיקור הדין של איש העסקים סיריל קרן בדרום-אפריקה.

כתב ערוץ 2 משה נוסבאום, לפני עדותו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. דצמבר 2010 (צילום: "העין השביעית")

אם יקבל השופט אבי זמיר את גרסתה, קרוב לוודאי שימצא את עיתונאי "הארץ" אחראי להפרת החוזה, לחשיפתה כמקור הידיעה ולנזק שנגרם לה בעקבות החשיפה – סיום הקריירה בפרקליטות (גלט-ברקוביץ' תובעת 2.5 מיליון שקל; הדיון על מידת הנזק וגובה הפיצוי יתקיים רק אם וכאשר יימצא ש"הארץ" אחראים לחשיפתה כמקור).

ההגנה במשפט הדגישה חזור והדגש כי גלט-ברקוביץ' נחשפה כמקור הידיעה ושילמה בעקבות זאת את המחיר – בשל מעשיה שלה ובלי קשר ישיר להתנהלות הנתבעים (בחקירתה במשטרה הודתה גלט-ברקוביץ' בעצמה כי היא מי שהדליפה את המסמך). האם יהיה די בטיעון זה כדי להסיר מ"הארץ" ואנשיו את האחריות?

אין לדעת אם השופט יקבל במלואה את גרסתה של גלט-ברקוביץ'. זו קועקעה ללא הרף על-ידי ההגנה מרגע תחילתו של המשפט ועד לסיכומו. באי-כוחו של קרא השקיעו מאמצים רבים כדי לערער על אמינות התובעת. שוב ושוב הובלטו הסתירות בגרסאותיה השונות והניגודים בין טענותיה מעל דוכן העדים במשפט לטענות שהשמיעה בעבר.

במקרה שהשופט ישתכנע כי יש להטיל ספק באמינותה ויעדיף את גרסת קרא, שלפיה גלט-ברקוביץ' העבירה לו את המסמכים בלי להותיר בידיו הוראות מיוחדות בכל הנוגע להגנה עליה כמקור, האם ניתן יהיה לקבוע כי לא הופרו תנאי החוזה?

בנקודה זו מתחדדת השאלה המעניינת ביותר בתיק – איזה חוזה בדיוק נכרת בין עיתונאי למקור במקרה שבו השניים לא מנסחים במדויק כללי עשה ואל תעשה? מה הן ההתחייבויות המובנות מאליהן שכל צד לוקח על עצמו מעצם היותו מקור או עיתונאי?

השופט זמיר העלה נקודה זו בישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה במשפט, כשציין כי בסופו של דבר הכרעה עקרונית בתיק תיגע בשאלה אם במבחן האובייקטיבי של הסבירות, במצב היפותטי שבו כל מה שביקשה התובעת מהנתבע היה "אנא שמור על החיסיון", נקט הגורם המקצועי את הפעולות הסבירות המתבקשות בנסיבות המקרה.

להתקשר מהטלפון הפרטי למקור, להציג את המסמך המודלף בעיתון, לשמור את המסמך המודלף בבית העיתונאי ולא בכספת, להעביר עותק מהמסמך לעיתונאי שלישי – גם אם כמה מהפעולות הללו התבצעו תוך נקיטת אמצעי זהירות (הסרת פרטים מזהים מהמסמך, למשל), עדיין ניתן לתהות אם יש בעצם המעשים כדי לפגוע במחויבות של העיתונאי לשמור על חסיון המקור. האם אין במעשה זה או אחר כדי לקיחת סיכון מוגזם, משיקולים פסולים, שאינו מחויב המציאות?

לדברי קרא והנתבעים האחרים, פעולותיהם היו לא רק סבירות ומלוות באמצעי הזהירות הראויים, אלא גם תואמות את המקובל בענף. גם אם השופט יקבל טענה זו, מעצמה עולה שאלה נוספת – האם ראוי שפעולות כאלו ואחרות יהיו הנוהג המקובל בענף? בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות נקבע כי על עיתונאים חלה החובה שלא לחשוף את זהותו של מקור חסוי. מעבר לכך לא נכתב דבר.

בדיעבד ידוע כי העיתונאי שקיבל מקרא את המסמך, כתב חברת החדשות של ערוץ 2 משה נוסבאום, נפגש עם ערן שנדר, ראש צוות החקירה לאיתור המדליף, והציג בפניו את עותק המסמך המודלף. גלט-ברקוביץ' טוענת שנוסבאום גם איפשר לשנדר להעתיק את המסמך ובכך סייע לחוקרים להציג בפניה עדויות שגרמו לה להודות כי היא המדליפה. נוסבאום והנתבעים מכחישים.

האם היו צריכים אנשי "הארץ" להעלות על דעתם, לדוגמה, כי העיתונאי שאליו הם מעבירים את המסמך, עיתונאי שאין לו שום מחויבות ישירה כלפי המקור שלהם, ישתף פעולה במידה זו או אחרת עם חקירה חריגה שתיפתח לצורך חשיפת המדליף?

האם יש מקום לפירוט בהוראה הכללית של תקנון האתיקה בכל הנוגע לשמירת עיתונאים על זהות מקורותיהם החסויים? האם יש מקום לקבוע באמצעות הפסיקה כללים ברורים של עשה ואל תעשה ביחסים בין עיתונאי למקור? אם יבחר השופט זמיר להיכנס בעובי קורה זו, פסיקתו תהיה, לזכות או לחובה, בעלת השלכות לכל העיתונאים המקצועיים בישראל.