מהפך, אולי
"סקרים בעיקר מאפשרים שמחה לאידם של סטטיסטיקאים שטועים" הוא משפט מפתיע שאומר פרופ' קמיל פוקס בראיון ליעקב בר-און ב"מעריב". פוקס, ההולך ומתמתג כסוקר של המדינה, אינו ילד פלא. הוא בן 70, עלה כנער מרומניה לנצרת-עלית, עשה בגרות חקלאית בבן-שמן וכיהן כפרופסור למתימטיקה באוניברסיטת תל-אביב. אולי משום כך הוא מתראיין באירוניה עצמית ומוכן לספק הערכות בלי גיבוי סטטיסטי, כמו זו שהעניק בקשר למירוץ של משה כחלון: "כבר היו בבחירות העבר מטיאורים שאיכזבו בקלפיות". מעניין לערוך סקר בשאלה עד כמה השם האקזוטי "קמיל" תרם לחזותו הסמכותית של פוקס כחוזה הלאומי של תהליכים פוליטיים, בהשוואה לשם כמו "צבי", למשל.
אלא שפוקס שובר את הדימוי הסמכותי במו פיו. כמי שצפה למפלגתו של יאיר לפיד 12 מנדטים בבחירות 2013, הוא מעז להשיב "אין לי שום מושג" כשהוא נשאל על סיכוייה של ציפי לבני להגיע לראשות הממשלה. "אם בהסתמך על הסקרים הייתי אומר לפני שלושה חודשים בביטחון מוחלט שראש הממשלה הבא יהיה נתניהו, היום הייתי מתנסח אחרת ואומר שהסיכוי של הרצוג להיות ראש ממשלה טוב יותר משל כל מועמד אחר, אם כי [גם] למועמדים אחרים יש כעת יותר סיכוי נגדו [נגד נתניהו]", אומר פוקס.
אמש, ב"חדשות 10", הוצג סקר בפיקוחו של פוקס, הצופה כי איחוד בין מפלגת העבודה והתנועה יעניק לרשימה המשותפת 22 מנדטים, בעוד שהליכוד בהובלת נתניהו יזכה ל-20 מנדטים בלבד. "ידיעות אחרונות" מבליט, יחסית, את דיווחו של יובל קרני על ממצאי הסקר, המנבא כמעט-מהפך, וממקמו בעמ' 2. עם זאת, בעיני הנשאלים בסקר, נתניהו נמצא מתאים מעט יותר מהרצוג לכהן כראש ממשלה (23% מול 22%). המעניין הוא כי הליכוד צפוי לקבל אותם 20 מנדטים גם אם יעמוד בראשו גדעון סער (שטרם הכריז על התמודדותו).
פוקס מסביר ב"מעריב" כי הסקרים שבפיקוחו הם טלפוניים ונערכים מ-40 עמדות, שהכל בהן "מאוד-מאוד ממוחשב". מספרי הטלפון הם מקריים, אם כי יש מהם שנבחרים על-פי כללים מסוימים. "החידוש האחרון", לדבריו, "הוא שפונים לבעלי טלפון נייד, לא רק טלפון קווי ובאמצעות האינטרנט". ב"הארץ" מציינים בדיווחם על סקר "חדשות 10" כי הוא נערך על פאנל האינטרנט של "פרויקט המדגם", שכלל 545 נשאלים ושוקלל לפי מגזרים, מין, גיל וההצבעה לכנסת בבחירת האחרונות.
דווקא "מעריב", שמציב את תצלום דיוקנו של פוקס על שער קונטרס "המגזין", מצניע בעמודי החדשות את תוצאות סקר המהפך של פוקס. מי שיתעניין בכיתוב לתמונת האופניים החדשים עם מנשא-הכידון-לילד שהעניקה אתמול גאולה אבן לבעלה ביום-הולדתו, ימצא שם משפט אחד שהוטלא ברישול על אודות תוצאות הסקר בעניינו של סער, אם יתמודד.
פחות מפתיע לגלות ש"ישראל היום" אינו מספק דיווח חדשותי על תוצאות הסקר. אולי בגלל התחזית העגומה שהוא צופה לנתניהו, ואולי בגלל תשובת הנסקרים לשאלה "האם אתה מאמין או לא מאמין להבטחה של נתניהו להעביר חוק מע"מ אפס על מוצרי יסוד?": 62% השיבו כי אינם מאמינים לנתניהו, ורק 22% ענו שהם מאמינים לראש הממשלה.
כחלופה מציע "ישראל היום" לקוראיו את קריאת ההתעוררות של דרור אידר: "ברי לכל ש'ידיעות' וחלקים בתקשורת התגייסו לזרוע דמורליזציה וייאוש בקרב המחנה הלאומי ולסכסך בין מרכיביו. אל תאמינו להם. המחנה הלאומי, השמרנים והימין, חזקים. לא לחינם מכריזות מפלגות השמאל על עצמן כמפלגות 'מרכז', מונח סתמי שנועד להסוות את מצען המדיני. שבענו די מפירות אוסלו, ההתנתקות, תהליך השלום והמצאות מדיניות נוספות. לא תודה, אנחנו לא רעבים".
אצבעות שחורות שטניות
אסונות קשים מצטלמים יפה. מה פוטוגני יותר מכתם נפט באלסקה? אולי רק נתיבים של נפט בערבה, אם עדיין אינם בגדר אסון. "ישראל היום" מפרסם תצלום מרהיב של יהודה בן-יתח, שבו חורצים מי השיטפון השחורים מנפט את חול המדבר הבהיר של דרום הנגב, בדרכם אילתה. הצילום כאילו סטטי – נוף דומם, עץ בודד – והכל הרה אסון. חשרת ענני גשם אפלים תלויה ממעל ומאיימת להציף את הקרקע ולהפיץ את הנוזל השחור לכל עבר. הקריקטוריסט שלמה כהן ב"ישראל היום" רואה בערוצי הנפט אצבעות שחורות שטניות הנשלחות אל גרונה של העיר אילת.
טוב אפוא שבאיחור של שישה ימים נשמע קול מסוק ואל השטח הגיעו ראש הממשלה, שהוא גם ממלא-מקום השר לאיכות הסביבה, ועימו אופיר אקוניס הוותיק, שמונה בעקבות המשבר לסגן השר (אם כי את הטיפול במשבר ירכז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הראל לוקר).
ראש הממשלה בנימין נתניהו וח"כ אופיר אקוניס בזירת דליפת הנפט מצינור קצא"א בערבה, 9.12.14 (צילום: מארק ישראל סלם)
גם כאן התצלום אומר הכל. הצלם מרק ישראל סלם, שליווה את נתניהו ואקוניס באוויר וביבשה, לכד במצלמתו רגעים ישראליים (ואלה פורסמו בכל העיתונים): על תלולית עפר שהוגבהה כדי לשמש סכר מפני מי-הנפט או כמשטח ישיבה לאח"מים ישובים רוה"מ ומלוויו שנחתו משמים וצופים במפה שנפרשה לפניהם ובנציג המארחים המרצה על אודות המתרחש במפה ובשטח עצמו. זרוע דחפור נראית ברקע, זקופה כמו איש הביטחון שלצדה, המשקיף על הסביבה להבטיח שלא יאונה לנוכחים שום רע – טרוריסטי, סביבתי או אקלימי.
משהו נראה משונה בישראליאנה הזאת. זהו בדיוק התצלום השגור של מפגש הדרג האזרחי וחבורת הפיקוד בזירת העימות הצבאי, תצלום האומר: יש אנשים בשטח, רציניים, סמכותיים, אנשים שיודעים את המלאכה. תצלום האומר: היו בטוחים, אתם בידיים טובות, בין טובי המוחות, העושים כל שניתן למען בטחונכם, האזרחים.
שר הביטחון עמיר פרץ אוחז משקפת שעיניותיה סגורות, צילום מסך מחדשות ערוץ 2
מי שמזלזל בתצלום שכזה מוזמן להיזכר בזעזוע שגרם המקרה ההפוך: עמיר פרץ כמעט איבד את משרד הביטחון כיוון שלהרף עין קירב אל עיניו משקפת שעדשותיה מכוסות. גם אם היה שר אחראי, זהיר ונבון, כפי שצריך להיות האזרח הממונה על מערכת הביטחון, התצלום ההוא חיסל אותו. והחיסול ההוא לימד את הדרגים הבטחוניים שלא חשוב כמה חכם או מטומטם אתה, הכי חשוב זה לדעת להחזיק את המשקפת כמו שצריך, כשעדשותיה חשופות, גם אם לא רואים בהן שום דבר חשוב או מעניין.
הפנינה הנפלאה הזאת
באירוע דליפת הנפט הנוכחי אין מדובר באסון ולא בהתגוננות מפני האויב. זוהי לכל היותר תקלה שנגרמה מאש כוחותינו. המארחים, למרות אופנת החאקי המדברי שלהם, הם אזרחים, אנשים מהסביבה, אנשי איכות הסביבה או אנשי החברה המזהמת. באירוע שכזה מה שדרוש הוא התצלום הנכון, ולמענו יצא ראש הממשלה לגיחה הקצרה בזירת המשבר כשהוא מלווה במנכ"ל רשות הטבע והגנים שאול גולדשטיין, בראש המועצה האזורית אילות אודי גת ובסמנכ"ל התפעול של קצא"א איציק לוי – אולי בתקווה שזו תהיה תמונת הניצחון: מיטב המוחות עושים את מרב המאמצים.
למעשה ריחפו נתניהו ואקוניס במסוקם מעל לזירת דליפת הנפט כדי להתרשם מממדיה, כך שנוכחותם על הקרקע היתה קצרה. יהיה קשה לקשר כאן בין סיבה לתוצאה, אבל יחד עם הביקור נבלם השטף השחור בדרכו לאילת, הגשמים מיהרו לחלוף ושטפונות חדשים אינם נראים באופק. נתניהו אמר: "המשימות שלנו הן לשמור על בריאות הציבור, לפעול לצמצום הסיכון בהגעת הזיהום לאילת ולשקם את שמורות הטבע". ועוד אמר נתניהו: "אנחנו נקצה את המשאבים הדרושים כדי להגן על הסביבה, על הפנינה הנפלאה הזאת של ארצנו". המשרד לאיכות הסביבה דיווח כי עד כה נשאבו למעלה משני מיליון ליטרים מתוך חמשת מיליון הליטרים שדלפו, ופונו מהשטח 13 אלף טון של קרקע מזוהמת. אפשר לרשום על המשבר: טופל.
שקיפות בלתי טרנספרנטית
אך נאה וראוי הוא כי ראש הממשלה יירד לשטח לספוג את ריח הנפט בעיצומו של משבר פוליטי, ולו לביקור חטוף, כדי להדגיש את המחויבות השלטונית לטפל באופן יסודי במשבר הדליפה. אבל אפשר לתת לביקור עוד פרשנות: הוא נועד לטשטש את הרבדים הנסתרים מעין שמאחורי האירוע. מדובר, למעשה, בשני נארטיבים שונים. צרכן תקשורת שנחשף רק לסיפר הגלוי אינו מבין את העולם שבו הוא חי.
"הארץ", בכל אחד מחלקיו, מספר סיפור שונה. בעמ' 6 בקונטרס החדשות אפשר למצוא תיאור קורקטי ומקיף למדי של ההתרחשויות שעל פני השטח, שסיפקו ברק רביד, הכתב המדיני, וצפריר רינת, הכתב לאיכות הסביבה – שניהם מהטובים בתחומיהם. ב"דה-מרקר" מביא אבי בר-אלי שוב את כרוניקת הביקור, אבל הסיפור העיקרי שלו היא חברת קצא"א, שהוקמה ב-1968, בימי הזוהר של יחסי ישראל ומשטר השאה, כשותפות ממשלתית ישראלית-איראנית לשיווק נפט באמצעות הצינור מאילת לאשקלון.
מאז המהפכה האיראנית ב-1979 נותק למעשה הקשר בין המדינות, וישראל המשיכה – וממשיכה עד היום – בהפעלת הקו המשמש אלטרנטיבה לתעלת סואץ בלי להעביר תמלוגים לאיראן. זו הגישה תביעה הנמצאת זה 20 שנה בהליכי בוררות בינלאומית – קודם בפריז והיום בז'נבה. איראן תובעת מישראל פיצוי בסך 800 מיליון דולר, ואבי בר-אלי מדווח היום כי צוות הבוררים הכיר עקרונית בזכות של איראן לפיצוי של 50 מיליון דולר על הנכסים שהותירה כאן.
"בעוד הוויכוח על העדר השקיפות בפעולות חברת קצא"א בשיאו, מבקשת החברה, באופן אירוני, להסתיר את נמל החברה מעיני העוברים והשבים ברצועת החוף", כותב בר-אלי. קצא"א הגישה לוועדת התכנון והבנייה במחוז דרום בקשה לאשר לה לחפות את הגדר שמקיפה את מתחם הנמל בקיר אטום, כדי להסתיר את הנעשה בתוך הנמל.
בר-אלי מציין כי ניסיון קודם לעשות זאת נמנע לפני כמה שנים בעקבות התערבות המשרד להגנת הסביבה ועיריית אילת. אלה טענו כי בכך ייחסם בפני תושבי העיר הנוף לים, כשבמקביל תופסת קצא"א רצועת חוף פנויה שבעבר התחייבה לפנות. תגובת קצא"א: "החברה רואה באיכות הסביבה ובהשתלבות ומעורבות בקהילה שבה היא פועלת חלק בלתי נפרד מפעילותה, וכידוע היא משקיעה בכך משאבים רבים. החברה מחויבת גם לעמוד בנורמות גבוהות ביותר של בטיחות וביטחון, ולעתים שיקולים אלה מכריעים את הכף ודורשים מאיתנו לפעול במידתיות ובאחריות, כדוגמה במקרה הזה. אנו פועלים בכל הדרכים כדי לוודא שהפגיעה תהיה מינימלית ככל האפשר".
מה מובילה קצא"א בצינור הזה? עבור מי? האם יש טעם כלכלי בקיום הצינור? מהו ערכו האסטרטגי? האם לא היה עדיף ליישב את הבוררות עם האיראנים לפני שנים, או לפחות לשקול זאת היום? ואם יש עדיין ערך אסטרטגי לצינור, האם נשקלו חלופות לקו, כדי למזער פגיעה ונזק אזרחי? מה הנזק שעלול להיגרם בעטיו לתושבי אילת, לים ולתיירות? מה הנזק שעלול להיגרם על-ידיו לאשקלון, ליישובים ולסביבה לאורך התוואי הצפוני? האם האירוע האחרון מלמד על אסונות גדולים בהרבה שעלולים להיגרם בעתיד בהעדר פיקוח אזרחי ראוי על התנהלות החברה? תגובות חלקלקות ואמירות ריקות לא ירגיעו איש.
הפעם מתלוננים
הסטודנטים רוצים להצביע בקמפוס במעטפות כפולות. "תנו להצביע באוניברסיטה" היא הכותרת לכתבתו של תלם יהב בסדרה של "ידיעות" "הפעם מצביעים!". יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, גלעד ארדיטי, פנה אתמול לשר הפנים גלעד ארדן וביקש ממנו לאפשר לסטודנטים להצביע בקמפוסים. "רבים מהסטודנטים נאלצים לוותר על זכותם הדמוקרטית להצביע משום שעליהם לנסוע מרחק רב ליישוב שבו רשומה כתובתם במשרד הפנים, רק על מנת להגיע לקלפי". כך נהג גם יו"ר הסגל האקדמי במכללת ספיר, מוטי גיגי, שפנה באותו נושא ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית.
300 אלף סטודנטים לומדים בישראל, לפי הכתבה, "ורובם מתגוררים הרחק מהבית ומהעיר שבה הם רשומים להצביע", כותב יהב. ספק אם יש בסיס מוצק לקביעה כי "רובם" לומדים במרחק משמעותי ממקום מגוריהם. ספק אם יש הגדרות ונתונים מדויקים בקשר לטיעון זה.
יהב אינו מתמודד כלל עם השאלה אם ראוי שסטודנטים יבקשו לעצמם מעמד של "נבצרות מלהגיע לקלפי" שניתן לחיילים, ימאים, דיפלומטים, אסירים, מאושפזים, נשים במקלטים וחברי ועדות הקלפי. הלוא כדי לאפשר למאות אלפי סטודנטים להצביע בכמאה מכללות, אקדמיות ואוניברסיטאות, יידרש מערך לוגיסטי מסורבל, וגרוע מזה – האיחור בסיום ספירת הקולות יעכב שלא לצורך את פרסום התוצאות הסופיות ויכביד על המהלכים להרכבת הרשימות לכנסת וגיבוש הקואליציה.
ניתן לצפות שסטודנטים יתנדבו לפעול להבאת מצביעים לקלפי או לכל פעולה שתסייע למתקשים באמת להצביע. מי אם לא הם? והנה, במקום להוביל מהלך אקטיביסטי של הצבעה בכל מחיר, מקבעים ראשי הסטודנטים את עצמם כמתלוננים ומבקשי הקלות נצחיים. פלג אשש, סטודנט שנה ג' לתקשורת בספיר, הרשום להצביע בקיבוץ שדה-נחום שליד בית-שאן, מציע הסבר משלו למצב הקיים: "לדעתי לא מאפשרים לסטודנטים להצביע בקמפוסים משיקולים פוליטיים".
אם הקמפיין "הפעם מצביעים!" פועל לקידום תגמול לאלה המואילים להצביע, הוא חוטא לכוונתו הטובה ומעודד מצביעים לא מתוגמלים להישאר בבית.
בלי בג"ץ ובלי בצלם
כותרתו הראשית של "הארץ", על בסיס AP וה"ניו-יורק טיימס": "דו"ח חמור של הסנאט על ה-CIA: הסוכנות שיקרה לבית-הלבן על עינוי עצירים". ב"ישראל היום" מציעים יוני הרש ואלי ליאון היבט ישראלי לפרשה שמטלטלת את אמריקה: "העינויים – הטחת עצורים בקירות, עינויי מים ומניעת שינה במשך שבועות – התבססו על התקדים של בג"ץ הישראלי". "הדו"ח חושף שמשפטנים אמריקאים התבססו על תקדימים משפטיים ישראליים כדי להצדיק עינויים במקרי קיצון", מציינים הרש וליאון.
לפי הדו"ח, בטיוטת נספח משפטי משנת 2001, תחת הכותרת "חקירות עוינות: שיקולים משפטיים לעובדי CIA", הוזכרה "הדוגמה הישראלית", הנוגעת לאפשרות להצדיק עינויים במקרים של "פצצה מתקתקת", העיקרון שנקבע על-ידי בג"ץ בישראל ומאפשר הרחבת החקירות "כדי למנוע נזק מיידי".
מידת החסד ולשון החוק
כל העיתונים מדווחים על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה, להתיר המתת חסד לחולה ALS בשנות ה-40 לחייו. ההחלטה איפשרה לאיש, שהיה משותק לחלוטין, ניזון והונשם באופן מלאכותי, לסיים את חייו, כרצונו. האיש טופל בביתו על-ידי שני מטפלים וציוד הכולל מנופי הרמה ואמצעי ניוד. המחלה לא פגעה בתפקודו השכלי והוא קרא, גלש באינטרנט ותיקשר עם סביבתו באמצעות מחשב שפיענח את תנועות גלגלי עיניו.
בעקבות הרעה במצבו והחשש כי יאבד את היכולת להזיז את עיניו ולתקשר, הביע את רצונו למות. "גמרתי אומר לסיים את חיי", כתב לבית-המשפט. "קשה לתאר את מצוקתי וסבלי ואת חוסר האונים בו אני מצוי, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. אני מרגיש כי אני למעשה אדם מת בגוף חי. חיי הנם גיהנום עלי אדמות, ואיני סבור כי ניתן לכנותם חיים. אני מעוניין ליטול בחזרה את השליטה על חיי, להתנתק ממכונת ההנשמה ובכך לקבוע את עתידי ולסיים את חיי בכבוד. החלטתי זו נחושה והיא התקבלה בצלילות מלאה ותוך מודעות מלאה למשמעותה ולהשלכותיה".
רויטל חובל ועידו אפרתי, המדווחים על המקרה ב"הארץ", מציינים כי ההחלטה התקבלה לפני כשבועיים, אף כי אינה תואמת את "חוק החולה הנוטה למות". לחולה זה היתה לכאורה תוחלת חיים הגבוהה מששת החודשים שקוצב החוק לצורך אישור בקשה להמתת חסד, ואף על פי כן הושגה בנסיבות המקרה תמימות דעים בין באי-כוחו של המבקש למדינה. עם מתן ההחלטה הוחל בהליך הפחתה בריכוז החמצן ובקצב ההנשמה, כך שלא התבצע ניתוק בפועל ממכשירים, והחולה מת זמן קצר לאחר מכן.
יהונתן ליס מוסיף כי הצעת חוק שהגיש ח"כ עפר שלח, "חוק מוות במרשם רופא", שתאפשר לרופא לסייע לחולה סופני בהתאבדות בלי לשאת באחריות פלילית לכך, אושרה ביוני בוועדת השרים לחקיקה, אך ח"כ אורי אורבך, בשם סיעת הבית-היהודי, הגיש ערר נגד ההחלטה, וקידומה נעצר. החוק עורר התנגדות גם מצד הסיעות החרדיות והרב הראשי דוד לאו.
דובי אדום
"ילדה קטנה, דובי אדום, קבר טרי. כמו בכל ערב, לפני השינה, היא הניחה אותו בחיק בתה הפעוטה שאהבה כל-כך. אבל במקום מיטה רכה עם מצעים מצוירים היה שם ארון קבורה מעץ ובתוכו שכבה אנה בת השנתיים, שנפלה ביום שישי ממכונית נוסעת ונהרגה. 'ילדה שלי, ילדה אהובה שלי', מילמלה האמא לפני שנפרדה ממנה בפעם האחרונה". זהו מעין פתיח לכתבתו (האינפורמטיבית) של מאיר תורג'מן על אודות הלוויית אנה, בתה של נינה קולונטייבסקי, ב"ידיעות אחרונות". כותרת ההפניה בעמוד הראשון: "אנה נקברה עם הדובי".
"מעריב" לא מפנה לסיפור מעמודו הראשון. הכותרת לידיעה בעמוד הפנימי: "בת ה-3 שנפלה מהרכב אל מותה נקברה עם הדובי האהוב עליה". ב"ישראל היום" ידיעת טור קצרה שכותרתה "הפעוטה שנהרגה בתאונה בבית דגן הובאה למנוחות". בגוף הידיעה נכתב "עם הצבת הארון ביקשה האם לפתוח אותו והניחה בתוכו את הדובי האהוב על בתה הקטנה". ב"הארץ" אין דיווח מן ההלוויה.
עורר דיון (1)
רותה קופפר מדווחת ב"גלריה" של "הארץ" כי הפרק "האחד לפני אחרון בהחלט" של הסדרה "חדר חדשות" (HBO) עורר תרעומת בארצות-הברית "בשל הטיפול של יוצר הסדרה ארון סורקין באופן שאמורים לסקר מקרי אונס". ברגע דרמטי בפרק פוגש דון, המגלם את אחד המפיקים הבכירים ברשת ACN הפיקטיבית, בסטודנטית באוניברסיטת פרינסטון שנאנסה והקימה בעקבות המקרה אתר שבו עשתה "שיימינג" (חשיפה והוקעה) לשני הסטודנטים שאנסו אותה.
"רבים הרגישו", מדווחת קופפר, "כי סורקין שם בפיו של דון טיעונים משכנעים יותר מאשר בפיה של הסטודנטית, כדי לבטא את עמדתו של היוצר נגד אתרים כמו זה שהקימה". אחת מתסריטאיות "חדר חדשות" סיפרה בטוויטר: "כאשר הצעתי לסורקין שאולי נוותר על הסיפור שבו קורבן אונס נחקרת על-ידי גבר כלשהו, מצאתי עצמי מסולקת מחדר התסריטאים". סורקין עצמו מסר כי הוא שמח שהסיפור עורר דיון.
עורר דיון (2)
המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" הקדיש שער וכפולת עמודים לעיתונאי, הסופר והמשורר יצחק לאור. החלטת מפעל הפיס להעניק לו את פרס לנדאו ("על תרומתו לחיי התרבות והאמנות בישראל") עוררה נשים שטוענות שהוטרדו מינית על-ידיו לקרוא בפייסבוק לשלול ממנו את הפרס. להרחבה וקריאה נוספת.
"ישראל היום" מתקן ומתנצל
בעקבות הכחשת השר סילבן שלום, שהובאה אתמול כאן, מודיע "ישראל היום": "בגליון 'ישראל היום' מאתמול (9 בדצמבר) נפלה טעות: בניגוד לכתוב, השר סילבן שלום לא ביקר באתר דליפת הנפט בערבה. אנו מתנצלים".