במהלך מערכת הבחירות לנשיאות בארצות-הברית בשנת 1992 פירסם ליאונרד דאוני, העורך הראשי של ה"וושינגטון פוסט", הודעה מפתיעה: כביטוי למאמץ להבטיח סיקור פוליטי נטול הטיות – הוא עצמו כלל לא ילך לקלפי ביום הבחירות. שנים אחדות אחר-כך, בצ'אט עם קוראים, חזר והסביר את התנזרותו מהצבעה. "החלטתי להפסיק להצביע כאשר נעשיתי שומר הסף הבכיר הפוסק מה יתפרסם בעיתון הזה", כתב דאוני. "רציתי לשמור ראש פתוח באופן מוחלט ביחס לכל מה שאנו מסקרים ולא לקבל כל החלטה, אפילו בתוככי מוחי או מאחורי הפרגוד בתא ההצבעה, בשאלה מי ראוי שיהיה הנשיא או ראש העירייה, לדוגמה".
ההודעה של דאוני זכתה לתגובות מעורבות. היו ששיבחו אותו על הדבקות בעקרונות "העיתונאות האובייקטיבית" ועל המאמץ להנחילם לכל עיתונאי ה"פוסט" באמצעות דוגמה אישית. אחרים גינו את התחמקותו ממילוי זכותו וחובתו כאזרח וטענו כי החלטתו משקפת תהליך מסוכן של התנתקות התקשורת האמריקאית מהחברה שבה היא פועלת.
הרושם הוא שאין מדובר בניסיון לשפר את אופי הסיקור, אלא בעיקר לנגח את "המאפיה השמאלנית" שהשתלטה כביכול על התקשורת
אילו עיתונאי ישראל היו מאמצים את המהלך השנוי במחלוקת של דאוני, היתה נחסכת מקלמן ליבסקינד ההצעה שהעלה ביום שישי האחרון. "בואו נחליט", קרא התחקירן ובעל הטור ב"מעריב-סופהשבוע", "שכל אחד מאיתנו מספר כעת בפומבי למי הוא הצביע בבחירות הקודמות, וברגע שיחליט, גם למי הוא מתכוון להצביע בעוד שלושה חודשים".
מהלך כזה, כך הסביר, יהיה בבחינת "נאה דורש, נאה מקיים" בימים שבהם עיתונאים תובעים שקיפות מלאה מפוליטיקאים. ומה נעשה עם המידע? גם אם יתברר שכל יושבי "אולפן שישי" בערוץ 2 הצביעו לאותה מפלגה, כתב ליבסקינד, לא נחדל לצפות בהם, אלא להפך: נאזין להם טוב יותר, באופן חשדני וביקורתי. ומי כמו עיתונאים מעודד חשדנות וביקורת.
המהלך של דאוני והקריאה של ליבסקינד הם שני קצוות של אותה סוגיה. שניהם נוגעים בשאלת היושרה המקצועית של עיתונאים בימי מערכת הבחירות, שבהם מגיעה לשיאה הרגישות להטיות פוליטיות בתקשורת. אלא שדאוני ניסה לשמור באופן קיצוני על העדר הטיה, ואילו ליבסקינד ביקש לכל היותר לחשוף את ערוותם של מי שכבר חשודים בעיניו, כמו כנראה גם בעיני חלק לא מבוטל של הציבור, כשמאלנים.
יש יותר מבעיה אחת בהצעה של ליבסקינד. ראשית, יש בכך זלזול בצרכני התקשורת. הם אינם זקוקים להתערטלותו של כתב או פרשן. הם קוראים, שומעים או רואים את הדברים, וחזקה עליהם שיבינו את התכנים ומשמעותם. הם יכולים לזהות את תפיסת עולמו של העיתונאי בעצמם, מתוכן דבריו וגם מסגנונם. חשיפת דרך הצבעתו של עיתונאי תוכל, במקרה הטוב, רק להעניק לצופים את העונג והסיפוק שילוו את הצעקה מול המרקע: "אמרתי לכם!".
עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד (צילום: "העין השביעית")
כי מה קרה כאשר אמנון אברמוביץ' חשף בפברואר 2005 לא את הפתק ששם בקלפי, אלא את "אסטרטגיית האתרוג" להגנה על אריאל שרון כאדריכל ההתנתקות? חשיפת הציטוט לא שינתה את דרך הסיקור של פינוי היישובים מעזה ומצפון השומרון, גם לא את יחס צרכני התקשורת לאברמוביץ'. מי שהעריך את המידע שהוא מביא ואת דרך הניתוח הפרשנית שלו המשיך לצפות בו באמון. מי שחשד בו בהטיה לא הופתע: האתרוגיות עלתה מהטקסטים שלו גם כך.
שנית, מדוע ייחשפו כך רק כתבים ופרשנים העוסקים בפוליטיקה? למה לשחרר מחובת השקיפות המוחלטת את כל העיתונאים? על-פי היגיון זה ראוי לתבוע מכתב הבריאות לגלות באיזו קופת-חולים הוא חבר ובאיזה בית-חולים אושפזו קרוביו. שהרי ייתכן שהוא מבקר את מי שהעניקו לו טיפול גרוע או מצ'פר את מי שהקדים לו את התור לניתוח. ומבקר הרכב יידרש, על-פי היגיון זה, לחשוף באיזו מכונית הוא נוסע. ומה יהיה על עורך חדשות חוץ לחשוף כדי שליבסקינד יוכל לגלות מדוע הסיקור על העימות בין רוסיה לאוקראינה הוא מוטה, ככל הנראה לרעת מוסקבה?
שלישית, הבחירות בישראל, על-פי חוק, הן חשאיות, ולא במקרה. כך ראוי במדינה דמוקרטית. אין כל הצדקה לבטל עיקרון זה ביחס לעיתונאים. בשלב הבא יהיה אפשר לדרוש מחברי ועדות קלפי, נציגי מפלגות כעובדי מדינה, סדרנים כשוטרים, להכריז למי הצביעו. כך הרי אפשר להבטיח טוב יותר לפקח שלא ישפיעו לרעה על כשרות הבחירות.
הרושם הוא אפוא שאין מדובר בניסיון לשפר את אופי הסיקור, אלא בעיקר לנגח את "המאפיה השמאלנית" שהשתלטה כביכול על התקשורת. יחד עם זאת, אסור להתעלם מכך שהדיון בדרך הצבעתם של כתבים משקף בעיה אמיתית. המדובר בשחיקה המתמשכת, המסוכנת, באמינות של אמצעי התקשורת בעיני חלקים נרחבים בציבור. בין הסיבות לכך: השתלטות של אג'נדות שונות על התכנים העיתונאיים וטשטוש הגבול הראוי בין דיווח חדשותי ענייני, פרשנות מנומקת ומאמר דעה.
במקרה של ה"וושינגטון פוסט", העורך תבע מעצמו ומעמיתיו שמירה על העדר הטיה מלא בכל הקשור לדיווחים החדשותיים ולפרשנויות. אלה אמורים להיכתב ולהיות ערוכים תוך ניתוק מוחלט ממאמר המערכת וממאמרי דעה אחרים. זו התפיסה העומדת בבסיס "העיתונאות האובייקטיבית" – הפרדה בין news (חדשות) לבין views (דעות).
ה"פוסט", כמו מרבית העיתונים בארצות-הברית, נוהג לפרסם לפני ההליכה לקלפי מאמר מערכת שבו העיתון מעניק את ברכתו למועמדים מסוימים לנשיא, למושל, לסנטור, לחבר בית-הנבחרים או לראש העירייה. אבל לתמיכה הזו, אנדורסמנט (endorsement) בשיח הפוליטי-תקשורתי האמריקאי, לא אמורה להיות כל נגיעה לסיקור ביתר חלקי העיתון.
לחוסר ההקפדה אצלנו על הפער בין ידיעה לדעה מצטרפים חוליים אתים ומקצועיים אחרים. אחד מהם הוא ההתעלמות הבוטה מהכלל המקובל בעיתונות המערבית, התובע לייחס כמעט כל פתית מידע למקורות. במקום לייחס כל עובדה כביכול למקור שמסר פרטים על אודותיה, מעדיפים בישראל את דגם "הכתב היודע כל": העיתונאי שמעלים מצופיו, מאזיניו או קוראיו את העובדה שחלק ניכר מהתחזיות והספקולציות שהוא מפיץ לקוח ישירות מתדרוכים דיגיטליים המשודרים לסמרטפון שלו על-ידי דוברי מפלגות ובעלי עניין אחרים.
אבל חטאי האתיקה של הכתבים הללו עדיין אינם מצדיקים לאמץ את יוזמת ליבסקינד ולהטיל את משימת החשיפה העצמית על העיתונאים. אם מישהו צריך לערטל את נטיות לבו ואת האינטרסים שלו – אלה הם בעלי אמצעי התקשורת, המו"לים, המושכים בחוטים ומנסים לנווט את דעת הקהל לכיוון הרצוי להם.
ארנון (נוני) מוזס ושלדון אדלסון (צילומים: פלאש 90)
כך ראוי ש"ישראל היום" וקברניטיו יסירו מעמ' 2 של העיתון את ההבטחה "להיות הוגנים ומאוזנים" ויצהירו רשמית כי המטרה העיקרית שלשמה בא החינמון לעולם, בנדיבות רווחי הז'יטונים של שלדון אלדסון, היתה ונותרה קידום שלטונו של בנימין נתניהו ושימורו.
וראוי, באותה מידה, שמו"ל "ידיעות אחרונות" יצהיר בראש חוצות על נטייתו הפוליטית של העיתון. שיכתוב בלשון ברורה: אנחנו מבקשים להביא לקצה את כהונתו של ראש הממשלה הנוכחי, ומשום כך מדגישה המערכת בעקביות את כשלונותיו ואת מחדליו ומעלימה כל פסיק חיובי על אודותיו. וגם יחשוף מי נכללים ב"רשימת הפרחים המוגנים" (במהדורה המעודכנת בפתח 2015) שעליהם אסור לכתוב מלה רעה.
ליבסקינד שיבח, בצדק, את "הארץ", על שפירסם מאמר מערכת שכותרתו "די לשלטון נתניהו". בעניין הזה ראוי ללמוד גם מד"ר עזריאל קרליבך, העורך הראשי של "מעריב": בעיצומו של המאבק החריף בציבור הישראלי, בראשית 1952, על פתיחת משא-ומתן על שילומים מגרמניה, לא הסתיר את עובדת התגייסותו של העיתון, על כל מדוריו וחלקיו, למאמץ לסיכול השיחות עם הגרמנים.
עמדתו של העיתון, כתב קרליבך, גלויה וידועה: "הוא מתנגד, התנגדות ללא שייר וללא סייג, לכל ניסיון להתפייס עם גרמניה בתנאים שהוצעו לנו. הוא רואה בזה מדרון מוסרי לעם ישראל ושואה משקית למדינת ישראל. והוא יוסף ויתנגד, גם אם תשעים ותשעה אחוזים של כל ישראל יהיו בעד, גם אם הוא יישאר לבדו בדעה זו". לא היתה אובייקטיביות בסיקור מו"מ השילומים ב"מעריב", אבל היתה שקיפות מלאה וראויה של מדיניות העיתון ועמדתו.