"חזיר כשר נמכר בקווינס", זעקה הכותרת בבלוג החרדי "תוכעס אויפן טיש". האם יכול להיות שהמשיח הגיע, התפתח דיון ער באתר "וואס נייעס", שהרי חכמינו אמרו שכאשר יופיע המשיח, בשר החזיר יהפוך לכשר. סערת הרגשות שגאתה לרגע השבוע בעולם היהודי החלה בביקור תמים ושגרתי בסופרמרקט השכונתי בניו-יורק.

זה היה יום מוזר. ליוויתי את זוגתי לתחנת הרכבת, ובדרך חזרה הביתה חשקה נפשי במעדן נקניקיות. לו אמר לי מישהו כי בתוך כמה שעות יוביל ביקורי בין מדפי האטליז לצרור הודעות אימייל מפי בוסל, צירל וקצנשטיין, הייתי ודאי חושב שיהודה ברקן מתחבא מאחורי הווילון.

(צילום: עודד הירש)

בעוד אני משוטט בין המקררים, צד את עיני כיתוב בעברית על המדבקות העוטפות את מגשי הבשר. שלוש המלים שהודפסו בקצה התווית קראו: "שחיטת בית ייסף". הדבר משך את תשומת לבי כיוון שממש מתחת למלות ההכשר בישרה הפתקה כי בעצם מדובר בבשר חזיר. אספתי כמה מגשים אל תוך סל הקניות וצילמתי בחופזה מתוך כוונה לשתף באוקסימורון כמה חברים.

כששבתי הביתה, שלחתי בדואר האלקטרוני את התמונה למספר מצומצם של ידידים, שהגיבו ביובש תוך הבעת שעשוע מסוים מצירוף המקרים המביך. אחד הנמענים, חבר עיתונאי הכותב עבור המגזין "ניו-יורקר", השיב מיד בהודעה תזזיתית שלפיה כבר דיבר עם עורך הבלוג והם מעוניינים להעלות את זה לאתר שלהם ומיד.

התגובות לפרסום בבלוג היוקרתי הגיעו מיד ובנפח בלתי צפוי. מספר המגיבים ורמת ההתרגשות גאו לבלי שיעור. הדיון שם סבב בעיקר סביב ניתוח טקסואלי של שלוש המלים ומשמעותן. האחד טען כי מדובר ב"ו" ולא ב"י" האחרים התווכחו האם זו "כ" או "ב". פרשנויות שונות הועלו כניתוח אפשרי לתוכנו של הטקסט משל היה זה פסוק קודש גורלי. לא שיערתי בנפשי כי ניתן לנהל ויכוח תלמודי כה נוקב ומפולפל על אודות תווית סתמית שהודפסה ככל הנראה בשוגג בידי הקצב הגוי.

אך הרכבת כבר יצאה מהתחנה. עד אותו הערב פורסם דבר החזיר הכשר מקווינס בעשרות אתרים יהודיים ברחבי העולם. מאות רבות של תגובות טעונות, מהן ארסיות ביותר, פורסמו בבלוגים וברשתות החברתיות. לאחר כמה שעות, כאשר נכנסתי לתיבת הדואר האלקטרוני שלי, מצאתי לתמהוני שלל הודעות מזרים שהזדהו ככתבים בעיתונים כמו "המודיע", "ג'ואיש כרוניקל", "דה-פורוורד" ועוד, המבקשים להתוודע לתחושותי, דעותי וכמובן לקבל את אישורי להשתמש בתמונות. מאות ציוצים בטוויטר, אלפי המלצות בפייסבוק, הסיפור הפך ויראלי בקצב טורפני. אך כיאה לרחש-בחש אינטרנטי, רק לזמן קצר.

אז מה היה לנו שם. קצב מבולבל בחנות קטנה, תווית אקראית שהוצמדה למוצר מזון, תיעוד שהופץ מיד בידי כלי תקשורת המוני, והנה ייצרנו אייטם אינסטנט מידבק. בדיוק מהסוג שבמת האינטרנט מקדשת. האם יצאו כל אותם תחקירני בזק לבדוק את נהלי הכשרות בחנות הקרובה לביתם? נראה שלא. רוב הפרסומים גזרו והדביקו את תוכן המאמר מה"ניו-יורקר" אל האתר או הבלוג שלהם ובכך סיימו את מלאכתם. אך עצלותם של עיתונאי המקלדת לא היא התובנה העיקרית הנגזרת מן המקרה, אלא אופי תגובתו של הציבור.

אחרי הכל, אין זה פשוט לרדת לעומקם של דברים כאשר הפוסט שפורסם אחרי כמה דקות מדווח על חתול מקנזס שלמד למחוא כפיים ומיד אחריו על זוג הורים בטייוואן שמתעקשים לקרוא לבנם היטלר.

גרף ההתעניינות בסיפור חדשותי נראה בדרך כלל כמו משולש חד זווית, כאשר מפל של ציוצים הופך לזרזיף דליל במחי שעות אחדות. מציאות הסייבר-ספייס העכשווית הולכת ותופסת תצורה של נחילי ארבה בעלי רוחב פס דקיק, מרחפים להם משדה לשדה, מוצצים את לשד הבידור הרגעי, מפרישים לשלשת טוקבקים נרגנת ומדלגים מיד ליעד הבא.

הדרך שבה מתנהלת עיתונות הרשת ממירה כל דבר לאייטם קל-משקל ופועלת כמעין סם נמנום על הנוהים אחריה. אפילו כאשר מדובר בעניין בעל משמעות תרבותית אמיתית, הדבר מוסב למעין מחית חביבה ונוחה לעיכול. הכמיהה לתפל אינה פוסחת ככל הנראה גם על מעגלים חברתיים סגורים ומסורתיים יותר. יושבים להם עבדקנים במשרדיהם האפלים, ממוללים את זקנם ומתקוטטים על קוצו של יוד ופלפולי סרק, כאשר על הפרק עומדת, רחמנא ליצלן, הכשרתו של דבר פיגול.

תוך ניסיון לפענח את מקורותיו של הפונט והתרגום המדויק ליידיש, העניין העיקרי נשמט לגמרי מעיניהם. האם כל עובד זוטר בדוכן נקניקים יכול להדפיס תווית הכשר ולהדביקה על פיסת בשר שרירותית גם אם מדובר בחזיר? ומה אם התעלול הזה מתרחש גם במכולת שבה הם קונים את מזונם? ומי מפקח על כך שאל הגפילטע-פיש לא גונב, לא עלינו, סנפיר של שפמנון?

אך החיבור להשלכות המיידיות על המציאות הולך ונהיה מעורפל. אנו מוקפים בבועה ענקית של הסחת דעת. זה נוזל ומפעפע עולה ועולה, מסמא את אוזנינו ומשבש את בלוטות הטעם, עד אשר אפילו תווית הכשר על בשר לבן הופכת ללא יותר מזמזום נוסף בתוך ים הרעש הלבן.

עודד הירש הוא אמן המתגורר בניו-יורק