לפני כמה שנים לקחתי את הבנות שלי למוזיאון מדע כלשהו. באחד המסדרונות, על הקיר, הודבק כפתור אדום גדול, מהסוג שרואים בסרטים מצוירים. כל מי שעבר ליד הכפתור לחץ עליו. לידו ניצב שלט קטן ובו הסבר שלפיו כאשר אנשים רואים כפתור, הם לוחצים עליו – גם אם ברור להם שהלחיצה לא תניב שום תוצאה: רואים כפתור אז לוחצים. סוג של אינסטינקט.
אמצעי התקשורת בישראל פועלים לפעמים על-פי אותו היגיון: אם תציב בפניהם כפתור אדום וגדול, שקוף וברור ככל שיהיה, שלידו ניצב שלט ענק שבו כתוב, "הכפתור לא עושה שום דבר!", תמיד יימצאו העיתונאים שיגשו וילחצו עליו בחדווה.
(צילום: דייוויד מליס, רישיון cc)
הבלוג "עוצר אזרחי" (שכבר הורד מהרשת), שהציג את נתניהו לבוש במדי אס.אס, מצדיע במועל יד ומלווה בטקסטים מתאימים, הוא סוג כזה של כפתור שתמיד יימצא העיתונאי שחייב ללחוץ עליו. העובדה שהבלוג אנונימי, שלא עומד מאחוריו פעיל פוליטי כלשהו, סהרורי או אחר, שלא נראה שמישהו איפשהו שם אליו לב ושהוא ירד מהרשת מהר יותר משעלה אליה – לא מפריעה ל"שירות 'גלובס'" לדווח בזעזוע על "הצד המכוער של המחאה", לאתר של יואב יצחק להצטרף אליו ולאתר ערוץ 7 לספר לקוראיו על "הסתה חמורה נגד ראש הממשלה".
זה קורה משום שהכלל הראשון במשחק הכפתור הוא: אסור לבדוק את העובדות לפני הפרסום. כמובן שהכלל השני הוא: אחרי הפרסום, יהיה מי שכן יבדוק אותן. כך הבלוגר איתמר שאלתיאל בדק ומצא קשר בין האתר לפעיל ליכוד הרשום על שמות הדומיין המקושרים לבלוג ההסתה. כמובן ששוב נמצאו כלי תקשורת שפירסמו את המידע החדש: הפעם היו אלה "הארץ" ו"דה-מרקר".
כמה שעות אחר-כך טרח עומר כביר ב"כלכליסט" וביצע סוף-סוף עבודה עיתונאית (שיחת טלפון), וכך גילה כי אותו פעיל מכחיש את הדברים מכל וכל. כביר לא הסתפק בכך ואימת את ההכחשה עם הבעלים הנוכחיים של הדומיין. מסקנתו של כביר היא כי מאחר שמדובר ברשת בלוגים פתוחה, לא ניתן לדעת מי הקים את הבלוג המדובר.
המשתתף הקבוע השני במשחק הכפתור האדום הגדול, לצדה של התקשורת, הוא הפוליטיקאי התורן. הפעם, כיוון שההתגרות היא לכאורה מצד שמאל, מילא את התפקיד חבר-כנסת מהליכוד, אופיר אקוניס. אקוניס הגיש תלונה למשטרה, ורק אם זו תחליט לטפל במקרה, נוכל, אולי, לגלות את הפתרון לתעלומת הבלוג.
אבל התשובה לשאלה מי עומד מאחורי הבלוג פחות מעניינת מההמחשה לכך שהכפתורים המפעילים את התקשורת חשופים ושקופים כל-כך. בין אם מדובר בפרובוקטור מימין או במטורף משמאל, הבלוג כולו אינו יותר מפרובוקציה שהקהל שלה אינו מתנקש פוטנציאלי, אלא עיתונאים עצלנים.