שלשום פירסם ארי שביט ב"הארץ" מאמר נחרץ שהאשים את מפלגת קדימה בחרחור מלחמה. זה היה מאמר לגיטימי, כתוב בסגנונו המתלהם המוכר של שביט. הפרשן הידוע שיבח את ביצועיהם של בנימין נתניהו ואהוד ברק בניהול העימות האחרון ברצועה, וזו היתה עמדה עיתונאית לגיטימית בהחלט. הוא תקף את עמדותיהם של ציפי לבני ושאול מופז מול ההתרחשויות האלימות, וגם זו היתה תגובה עיתונאית כשרה למהדרין.

פחות נסלחים היו האזכורים שהופיעו במאמרו לאחריות שייחס למנהיגי קדימה, בעבר ובהווה, לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. במאמר הזה, כמו בטורים אחרים שכותב שביט מדי פעם, הוא מרשה לעצמו להתעלם מדברים שהוא עצמו כתב ומעמדות שהוא עצמו הביע ואשר מעידים שהפרשן הפופולרי הזה לוקה, לא פעם, בחולשות שהוא מאבחן אצל מושאי כתיבתו.

ב-11 באוגוסט 2006, למשל, הופיע על שער "הארץ" מאמר נרגש של שביט שקרא לראש הממשלה אהוד אולמרט להתפטר אם לא ישלים את מלחמת לבנון השנייה במבצע קרקעי מקיף ובמקום זאת יקבל את היוזמה הצרפתית במועצת הביטחון, שהורתה לישראל ולחיזבאללה להכריז על הפסקת אש.

לימים יוחסה למאמר הזה של שביט השפעה ממשית על החלטתו של אולמרט למצות את המהלך הקרקעי (שהסתיים בכישלון וגרם ל-35 הרוגים ול-410 פצועים נוספים מקרב כוחותינו). מי שזו היתה עמדתו בעיצומם של הקרבות לפני חמש שנים אינו רשאי, מוסרית, להטיח בדיעבד במנהיגי קדימה האשמות על התנהלות נמהרת בימי המלחמה ההיא, על פשטנות ושטחיות ועל פופוליזם בטחוני, כפי שעושה שביט במאמרו שלשום.

כוח ההשפעה שנזקף לזכותו של שביט במלחמת לבנון השנייה לא לווה בשובר התובע מהעיתונאי אחריות למלותיו. להפך, שביט נראה מרוצה מהמעמד הציבורי והתקשורתי שרכש כתוצאה ממה שנתפס כהיענות ראש הממשלה להמלצותיו. וגם זה לגיטימי לחלוטין. אין לעיתונאי שמחה כשמחת ההוכחה שדבריו חודרים ומשפיעים. אלא שמי שמבקש לתת השראה למקבלי ההחלטות, נדרש לעמוד מאחוריהן גם כשמתברר שהן עצות אחיתופל. בוודאי שאין הוא רשאי, מוסרית, להטיף בדיעבד מוסר לאלה שקיבלו את דעתו.

אם זכרוני אינו בוגד בי, שביט טען בשידור טלוויזיוני שהוא לא תמך מלכתחילה במהלך הצבאי שיזם אולמרט נגד חיזבאללה לאחר התקרית שבה נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב, אלא שבדיעבד, כשהמהלכים הצבאיים הצטיירו ככישלון, קרא למבצע קרקעי מוחץ שיסיים את המלחמה בתמונת ניצחון ישראלית.

ההסבר הזה אינו פוטר אותו מאחריות לעמדות שהציג: לאורך כל המלחמה הוא לא הסתייג ממנה (וכמוהו כמעט כל התקשורת הישראלית), ולקראת סיומה, לפני ההחלטה על המבצע הקרקעי, אף דרש בזעף לכונן מיד קבינט חירום לאומי כשהוא מטיח בהנהגת המדינה שהיא חדלת אישים ותועה בערפל. ידו של מי שזו היתה עמדתו באוגוסט 2006 אמורה לרעוד כשהוא כותב באוגוסט 2011 מאמר המתייג את ראש הממשלה של אותם ימים כאיש פזיז וזחוח שידו קלה על ההדק. גם ידו של העיתונאי היתה קלה על המקלדת באותם ימים.

אין עיתונאי שאינו מתחרט על דברים שכתב או שידר. מי שינבור בכתביהם של טובי העיתונאים יזהה טעויות עובדתיות, שיפוט לקוי והטיות גורפות. לפיכך ראוי היה לכאורה שלא לכתוב את הטור הביקורתי הזה כלפי ארי שביט. אלא שסלחנות-יתר מובילה לכשל מקצועי מתמשך ולמצג שווא. אם פרשנים בעלי השפעה וכתבים ידועים לא יידרשו לתת דין-וחשבון על אמירותיהם, עלול מרחב הדיווח העיתונאי להישאר פרוץ. היחס הנפשי של בעל הטור לעמדות שהוא עומד לנסח ולפרסם אמור להיות דומה ליחסו של המדינאי העומד לקבל החלטה שעליה יחווה בעל הטור את דעתו. ולכן, כאשר ועדת חקירה, או הלך הרוח הציבורי, באים חשבון עם מנהיגי המדינה על התנהלותם במלחמת לבנון השנייה, אמורים גם עיתונאים בעלי מצפון להיות חשופים לביקורת, עצמית או חיצונית, על התנהלותם באותן נסיבות.

ארי שביט, מבחינה זו, ניחן כנראה בעור עבה: הוא לא היכה על חטא התלהמותו במלחמת לבנון השנייה, ולא על נבואותיו האפוקליפטיות במרוצת 2010, ולא על קביעתו הפסקנית בזכות תפקודו של נתניהו בזמן השריפה הגדולה בכרמל, ולא על תחזיתו ההיסטרית על פני העולם תחת הנהגתו של אובמה. מי שבא חשבון עם מושאי סיקורו מוזמן להתבונן לפעמים בראי.