עתה, כשתרועת פסטיבל המחאה מתפוגגת והולכת, מגיעה שעת המבחן האמיתית של התקשורת: האם היא תוסיף לשאת את לפיד המצוקה החברתית, שכה טיפחה וליבתה בחודשיים האחרונים, או שתחזור לסדר יומה השגור, זה שמלפני יולי 2011, ותדחק את סיקור קשיי החיים של האזרח הקטן למדורים נידחים בעיתונים ולפינות שכוחות ברדיו, בטלוויזיה וברשת?

שהרי דבר אחד הוא לדווח על מאהלים צבעוניים ותסיסה צעירה ורועשת, ודבר שונה לחלוטין הוא לתרגם לשפה תקשורתית קליטה את היומיום האפור שהביא להתפרצות הרגשות הסוערת של מאות אלפי המפגינים.

הפגנת מחאה על מצב החברה הישראלית, אתמול בכיכר המדינה בתל-אביב (צילום: שוקי טאוסיג)

הפגנת מחאה על מצב החברה הישראלית, אתמול בכיכר המדינה בתל-אביב (צילום: שוקי טאוסיג)

בניגוד לשירה המלבב של נעמי שמר, שבו את מקומו של הפסטיבל החד-פעמי תופסת הוויה מתמשכת שכולה חג ואהבה, יום החולין של מעמד הביניים הישראלי, שיצא לרחובות בשבועות האחרונים, הוא של מועקה מתמדת.

התקשורת, שהתגייסה בהתלהבות חסרת רסן לגבות את המחאה ולהדהד את תביעותיה, מילאה קודם לכן תפקיד מפתח בהשתקתה. המציאות השגרתית של קשיי פרנסה, תסכול מרמת חיים לא מספקת ועתיד עגמומי לא תפסו את שימת לבה.

היא, כמו הנהגות המדינה לדורותיהן, קיבלה את המציאות הזו כמצב מובן מאליו שאינו ניתן לשינוי ושאין סיבה של ממש לגלות בו עניין מיוחד. יתרה מכך, רבים מהעיתונאים נמנים עם השכבה החברתית-כלכלית שענותם עלתה מאוהלי המחאה, ואף על פי כן הם לא נתנו עליה תמיד את דעתם, או לא הביאו אותה לידי ביטוי באופן בולט בדיווחיהם בשנים שקדמו להתעוררות של יולי-אוגוסט.

וכאילו לא די בכך, גם לאחר התפרצות הלבה, לא הסתמנה התארגנות של אנשי תקשורת למאבק על שיפור תנאי עבודתם, גובה שכרם וחופש פעולתם – בניגוד לנסיונות של מגזרים מקצועיים אחרים להציף את דרישותיהם ולקושש כלפיהם אהדה.

התקשורת היתה אפוא חלק מהמחדל שבחובו הצטברה ופיעפעה המצוקה. משפרצה ההתקוממות, התנפלה עליה התקשורת בתאווה רבה. גם משום שהמגזר העיתונאי חש עצמו חלק מגל המרי, גם משום שרבים בתוכו הזדהו אידיאולוגית עם ההפגנות, וגם, ואולי בעיקר, משום שזה היה סיפור טוב שמצטלם היטב ושמחזיק מעמד במשך ימים ושבועות.

עתה, עם שוך ההפגנות, ישברו מנהיגיהן את ראשיהם כיצד לתרגם את ההון הציבורי שצברו למהלכים ממשיים, פוליטיים ואחרים, שיניבו תשואה של ממש לטובת ההמונים שנתנו בהם אמון. בד בבד יהיה על התקשורת למצוא דרכים להוסיף לתחזק בתודעת הציבור את המצוקה החברתית הרחבה. זה מבחן לא פשוט בגלל טיבה של הסוגיה שהיא מושא הסיקור (קשיי חיים שגרתיים), ובגלל היעלמותם של המרכיבים הצבעוניים והרעשניים (מאהלים, הפגנות, מופעי בידור וזמר) מההתרחשות.

קרוב לוודאי שהמחאה החברתית תהפוך מעתה והלאה לצללית רקע בהווי החיים הישראלי. היא תמשיך להיות נוכחת בדרך כלשהי, אבל צדודיתה תיבלע בסך כל הסוגיות המרכיבות את סדר היום הלאומי. התקשורת, שחטאה בהתעלמות מהמצוקה בשנים קדמו להתפרצותה ושהתמסרה באופן כה גורף להעצים אותה בחודשיים האחרונים, תצטייר באור נלעג אם לא תמצא את הדרך להעניק לסוגיה החשובה הזו את המשקל הראוי לה.

החמלה של שרה

צריך לקוות שבפעם הבאה כשעיתונאים וצלמים ייקראו למעון ראש הממשלה כדי לתעד את החמלה שמרעיפה שרה נתניהו על ילדתה של עובדת זרה, המועמדת לגירוש, יישאו בזיכרונם את החמלה שהיא מגלה עתה כלפי העובדת הזרה שסעדה את אביה.

מי שמבקשת להצטייר כאשה רחומה שלבה נכמר למראה גורלן העגום של הפיליפינית ננסי קספילו ובתה אופק, שנגזר עליהן לשוב לתהומות המצוקה המחכות להן בארץ מוצאן, אינה פטורה ממתן דין וחשבון על עורלת הלב והגחמנות האטומה שבהן היא גוזרת על טרה קומרי לחזור לאומללות חייה בנפאל.

לאלוהים פתרונים מדוע משתפת התקשורת פעולה עם להטוטי היחצנות האלה של לשכת ראש הממשלה.