במושגי התקופה זה היה מעשה חלוצי ונועז: המפיק והתסריטאי רם לוי והבמאי אבשלום כץ הציגו בסרט קצר שהופק בשנת 1966 את קשייו של צעיר ערבי-ישראלי המחפש פרנסה בתל-אביב (ניתן לצפות כאן בקטע מהסרט). פסקול הסרט הוא מונולוג של אחמד מסראווה מהכפר ערערה, שמתקשה למצוא עבודה בכפרו ויוצא לחפש את פרנסתו בתל-אביב. על אף שיש בידיו תעודת בגרות – הג'וב היחיד שהוא מצליח למצוא הוא עבודה בבניין. כשהוא מנסה לשכור חדר, הוא נדחה שוב ושוב על-ידי היהודים ונאלץ להתגורר בפחון דולף. בגוף ראשון מתאר אחמד את היחס אליו בעיר הגדולה ואת רגשותיו.
אין לי מושג אם עמיר בניון הכיר את הסרט מ-1966 כשכתב את שירו. אז והיום, הבחירה בשם אחמד משקפת כוונה להתייחס לא ליחיד הנושא שם זה, אלא לציבור הערבי כולו. בסרט הכוונה היתה להציג בעיה אנושית וחברתית שהיתה ונשארה נחלת רבים מאוד בקרב ערביי ישראל
זו היתה הפעם הראשונה שהביטוי "אני אחמד", כשמו של הסרט, חדר לשיח הציבורי והתקשורתי. המסר בסרט משנת 1966 היה מנוגד לחלוטין לזה של "אני אחמד" של עמיר בניון ב-2014. אז היתה זו הקשבה נדירה למצוקת ערביי ישראל. ניסיון לחשוף את מצבם העגום לציבור היהודי, שהעדיף לעצום עיניים כלפי המיעוט וקשייו. מנגד, "אני אחמד" העכשווי רק רוכב על תחושות פחד ושנאה הרווחים למרבה הצער בקרב חלק לא מבוטל מהציבור – ואף מעצים רגשות אלה. הוא עושה זאת בהצגת הערבי כ"חלאה כפוית טובה" שתתקע סכין בגב ליהודים בהזדמנות הראשונה.
המציאות הישראלית עברה תהפוכות רבות מאז 1966, ובכלל זה היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי: סרטם של כץ ולוי צולם בשנה שבה בוטל סופית הממשל הצבאי על היישובים הערביים בשטחה של מדינת ישראל; זמן קצר אחר-כך פרצה מלחמת ששת-הימים, שחידשה את המגע הישיר בין ערביי ישראל לתושבי השטחים ובישרה את ראשיתו של תהליך הפלסטיניזציה של ערביי ישראל; בתוך שנים אחדות החלו ערביי ישראל לגבש לעצמם מנהיגות פוליטית, שחיסלה את "מפלגות הלוויין" הערביות שפעלו עד אז בצייתנות לצד מפא"י; בשנים הבאות התגבשה מנהיגות פוליטית ערבית שנקטה קו לאומי יותר; גברה מודעותם האזרחית והלאומית של האזרחים הערבים, והם החלו לעמוד על זכויותיהם כאזרחים; התחזקו הדתיות וההזדהות האסלאמית; עימותים אלימים משני הצדדים, ביום-האדמה ב-1976 ובאירועי אוקטובר 2000, החריפו את המתחים בין הציבור היהודי לציבור הערבי.
על רקע תהליכים אלה מעניין לבחון כיצד התקבל אז "אני אחמד" בציבור ובתקשורת. הסרט נחשף תחילה בכתבה נרחבת ב"מעריב" ואחר-כך בהקרנות סגורות, ועורר מיד מחלוקת. ראש המחלקה הערבית של ההסתדרות הגדיר את המתואר בסרט כ"דברים מזויפים", וכך טענו גם צופים אחרים. בין היתר נמתחה ביקורת על היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, שמואל טולדנו, על שתמך בהפקת הסרט לאחר שקרא את התסריט ואף הבטיח לסייע לו.
טולדנו רק דרש להשמיט מהתסריט משפט שבו הסביר אחמד כי בעיות הפרנסה בערערה החמירו משום שכמה מאדמות הכפר הופקעו אחרי המלחמה (מלחמת השחרור) על-ידי הממשלה. על-פי הדיווחים בעיתונים, רק כשצפה טולדנו בסרט הערוך וראה את התמזגות הטקסט והתצלומים הבין עד כמה חותר "אני אחמד" נגד המסרים הממסדיים.
את מספרי הצנזורה – המועצה לביקורת סרטים ומחזות – הצליח "אני אחמד" לעבור עם תיקונים קלים. שניים מחברי המועצה אמנם קראו לאסור את הקרנתו, אך רוב החברים תמכו באישורו. המועצה, כך דווח ב"מעריב", המליצה על "שלושה תיקונים קלים בטקסט, שאינם גורעים כמעט מאומה מתוכנו הביקורתי על יחסה של החברה הישראלית לצעיר הערבי". אבל התוכן הביקורתי עלה ליוצרים במחיר משמעותי: מרכז ההסברה סירב להפיץ את הסרט, והממונה על עידוד הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה דחה את הבקשה להשתתף במימונו, כמקובל בסרטים ישראליים אחרים.
לוי גרי, שהיה במשך שנים יו"ר המועצה לביקורת סרטים ומחזות במשרד הפנים, אמר לכתב "מעריב" יוסף לפיד על הסרט: "לא ראיתי הצדקה לכך שהקרנתו תיאסר – אולם הייתי בדעה אחת עם אלה שהתנגדו לכך שהסרט ייהנה מתקציב העידוד לסרט הישראלי. אני חייב להתיר הצגתו של כל סרט אשר אין סיבה חוקית לאסור את הקרנתו. אינני חייב לממן אותו מכספי משלם המסים. הממשלה רשאית בהחלט להגיד: אני רוצה לעודד סרט על חייו של עגנון ולא על חייו של אחמד".
גם בדיון שנערך לאחר הקרנה סגורה בקולנוע הוד בתל-אביב נשמעה ביקורת על הסרט מכמה כיוונים. היו שטענו כי היחס לערבי מובא רק במלותיו של אחמד – ללא די צילומים שימחישו כמה מהאירועים שעליו הוא מספר. אחרים קבלו על הקו "החד-צדדי" של הסרט, המציג רק את הצד השלילי ביחסי יהודים-ערבים ולא את הצדדים החיוביים.
ב"מעריב" הסתער על יוצרי הסרט הסופר, המשורר והמחזאי בנימין גלאי. בטורו השבועי "על קפה הפוך" (שעליו חתם בשם ג' בנימין) השווה אותם לחנה ארנדט על הדרך שבה סיקרה את משפט אייכמן וקבע: "רק שונאי עצמם עשויים לסטור, בסרט חד-צדדי, חד-משמעי כל-כך, על לחי עמם".
"איני מצדיק עלינו, אחמד הטוב, את דין גורלך בתוכנו ואיני מהסס לומר כי ראוי לנו לפשפש במעשינו", כתב גלאי. "אך מכל היריקות שירקו לנו בפנינו, זו ההשפלה הבזויה, המתחסדת ביותר. לא הבנה לסבלותיך הביאתה לעולם, כי הבנה למחלות נפשנו. לא חצי אמת שבה, כי חצי שקר שבה. לא אהבת הבריות כי שנאת עצמנו, הידועה, הנודעת".
הקורא ד"ר י"ל מתל-אביב האשים במדור המכתבים למערכת כי שיא הסילוף ואחיזת עיניים בסרט הוא בהשוואה שהשמיע אחמד בין תל-אביב הנבנית בידי ערבים לערי המסכנות שבני ישראל בנו כעבדים לפרעה במצרים. "אינני יכול להבין כיצד מעזים להשוות את הערבים בישראל, המקבלים שכר בעד עבודתם, עם בני ישראל שעבדו במצרים עבודת פרך, בתנאים מאוד דומים לאלה שהיו במחנות ההסגר הנאציים", זעם הדוקטור.
"מי שחשב שסרט כזה יקרב לבבות – דבר שכולנו מעוניינים בו – טעה טעות חמורה: הוא רק יעורר יותר שנאה בקרב המיעוט הערבי", סיכם הכותב. "יש להצטער על שחוגים רשמיים נתנו יד להפקת סרט כזה, ואני חושש שכאן נעשה מעשה חלם נוסף, אם לא גרוע מזה".
כתב ב"דבר" מצא עדות לכך שהסרט מזיק ומתסיס: הוא ציטט דברים ששודרו על "אני אחמד" במדור העברי היומי ברדיו קול-קהיר. הקריין המצרי טען כי הסרט מדגיש את קיפוחם המשווע של ערביי ישראל, שאדמתם נגזלה מהם על-ידי השלטון, ועתה שוללים מהם גם עבודה. לדבריו, "לערבים נמסרה כל השנים רק עבודה שחורה וקשה, והיהודים נטלו לעצמם את העבודות הקלות והמכניסות". לדברי השיסוי הללו, סיכם איש "דבר", זכינו בשל אותו סרט שהופק על-ידי "אנשים שוחרי הרפתקאות" אשר "תחת להבליט את הישגיו של המיעוט בערבי בישראל, בחרו להבליט מקרי קיפוח נכונים ומדומים".
הזמר עמיר בניון בהופעה במערת המכפלה בחברון, יוני 2013 (צילום: מנדי הכטמן)
"אני אחמד" הוקרן לזמן-מה בכמה בתי-קולנוע כסרטון קצר לפני הסרט העיקרי. אבל חודשים אחדים אחר-כך פרצה מלחמת ששת-הימים, וחגיגות הניצחון והמהפך הגדול של השליטה על השטחים דחקו הצדה לכמה עשורים את העיסוק הציבורי בשאלת היחס לערביי ישראל.
אין לי מושג אם עמיר בניון הכיר את הסרט מ-1966 כשכתב את שירו. אז והיום, הבחירה בשם "אחמד" משקפת כוונה להתייחס לא ליחיד הנושא שם זה, אלא לציבור הערבי כולו. בסרט הכוונה היתה להציג בעיה אנושית וחברתית שהיתה ונשארה נחלת רבים מאוד בקרב ערביי ישראל. ועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000 קבעה בין היתר כי "הטיפול הממשלתי במגזר הערבי התאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח. לא פעלה די על מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני גם למגזר זה". ואילו בניון הפליג למחוזות אחרים, שאין להם שום בסיס עובדתי: רק מיעוט מבוטל של ערבים משני עברי הקו הירוק היה מעורב בפיגועים.
יש הבדלים תהומיים בין כוונותיהם של יוצרי הסרט מ-1966 לבין אלה של מחבר השיר מ-2014. אך יש דברים שלא השתנו גם בחלוף השנים. בשני המקרים משקפות כמה מהתגובות – אלה של מבקרי הסרט ואלה של תומכי השיר – את הסירוב להכיר את המגזר הערבי ולהתייחס למצוקותיו ותסכוליו. וגם היום, ממש כמו אז, מעדיף רוב הציבור היהודי להפנות את גבו ל-20% מאזרחיה של המדינה.