בשבוע שעבר, בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, התקיים דיון תחת הכותרת "ערבים בתקשורת: מעגלי זהות", בהשתתפות ואליד אל-עמרי, ראש משרד אל-ג'זירה בישראל ובשטחים הפלסטיניים; סמירה חאג' יחיא, כתבת רדיו א-שמס; ודיע עואודה, לשעבר עורך "חדית א-נאס" וכיום כתב "אל-קודס אל-ערבי"; וריאד עלי, כתב ערוץ 1.
בקהל שהגיע לקמפוס האוניברסיטה ברעננה היו בעיקר יהודים. רובם, סביר להניח, אינם מבינים ערבית, ולנוחותם התקיים הדיון בין העיתונאים הערבים בשפה העברית. דקות אחדות לפני תחילת המושב פנה המנחה, פרופ' מוסטפא כבהא, אל שתי צעירות שנכנסו זה עתה לאולם ואמר להן כמה מלים בערבית. בתגובה מיהרו השתיים לצאת מן האולם. עד מהרה נמצאה מי שפנתה בקול רם ממקום מושבה בקהל אל פרופ' כבהא ושאלה אותו, בעברית, מה אמר זה עתה לשתי הצעירות. דוק של אדנות כיסה את השאלה. אדנות של אדם שאינו דובר את השפה שבה מדברים רוב תושבי המזרח התיכון, ובמקום ללמוד אותה דורש מהמתקשרים בה בנוכחותו תרגום סימולטני לשפתו שלו.
אי-הבנת השפה היא מכשול בסיסי המפריד בין הקהילה היהודית לזו הערבית החיות זו לצד זו, אולם היא אינה המכשול היחיד. פרופ' דן כספי, שנשא דברים טרם תחילת הדיון, תיאר לצד מכשול השפה עוד כמה וכמה מרכיבים במה שהוא מכנה "חומת המידע", שאינה מאפשרת זרימה חופשית של מידע בין שתי הקהילות. כספי תיאר בתמציתיות את מודל החומה שפיתח יחד עם עמיתו דני רובינשטיין.
דן כספי בערב העיון "ערבים בתקשורת: בין מעגלי זהות", 26.11.14 (צילום: גדעון מרקוביץ')
לדברי פרופ' כספי, חומת המידע בין יהודים לערבים הוקמה בראשית הסכסוך, מתוחזקת ומתופעלת מאז, ומורכבת משתי שכבות: פיזית וקוגניטיבית. מבחינה פיזית, יש חסימה אקטיבית של מקורות מידע, כגון חסימת ערוצי טלוויזיה ושיבוש ערוצי רדיו ערביים (המשדר הראשון לרדיו של רשות השידור בערבית, ציין כספי, היה רב עוצמה במיוחד ושימש תחילה לשיבוש ערוצי הרדיו הערביים. רק בהמשך שימש גם לשידור תכנים בערבית מטעם המדינה).
"במאות הערוצים של הוט ויס לא מעבירים את הערוצים הפלסטיניים", העיר פרופ' כספי. "אנחנו לא רואים אותם, אנחנו צריכים מתווכים כדי לדעת מה משדרים בערוצים הפלסטיניים. אני יכול להבין את הנימוקים, אבל מצד, שני אני יכול להבין גם את הנזק, כי אם היו משדרים את הערוצים הפלסטיניים נוסף לערוצים מטורקיה ועוד כל מיני ערוצים מוזרים, יכול להיות שהיה הרבה יותר פיקוח על התכנים של השידורים האלה".
ברמה הקוגניטיבית ציין פרופ' כספי, בין היתר, את הנטייה לתייג את השידורים של הקהילה האחרת כעוינים ולהתכנס בעולם התקשורתי שנותר מאחורי החומה. ההתכנסות, כך אמר, הולכת וגוברת בשנים האחרונות, תוך התעלמות לא רק מהערוצים בערבית, אלא גם מערוצי חדשות מערביים. בין שומרי "חומת המידע" מנה כספי את המערכת הבטחונית, על יחידות המודיעין שלה, לצד חוקרים, מומחים ועיתונאים המשולבים במערכת האזרחית.
ריאד עלי, דרוזי יליד הגליל שעובד ככתב בערוץ 1, סיפר על נסיונו לפרוץ את החומה. "כשאני נמצא בגוף תקשורת ישראלי, אני לוקח את זה כהנחת יסוד ואני מודע לזה שאני נמצא בתקשורת הישראלית, לא כפלסטיני", אמר עלי. "כי אם הייתי רוצה להיות כפלסטיני, וכמספר הנארטיב הפלסטיני, אני חושב שהייתי מחטיא את המטרה שלשמה אני נכנס לתקשורת הישראלית. אני מודע לזה שבהיותי שייך לקבוצות מיעוט, מופנות אלי 14 עיניים, שבע ומכאן ושבע מכאן, ובמובן מסוים זה הפך אותי לכתב יותר טוב, כי אני מודע לרגישויות של שתי הקבוצות. אני מספר את הסיפור לא רק מתוך הבנה, אלא גם מהכרה בזכות הקיום של שני הנארטיבים".
ריאד עלי: "אמנם אל-ג'זירה ואל-ערבייה מביאים את העמדה הישראלית, אבל הם מביאים את תגובות ראש הממשלה, שר החוץ, עמדת ממשלת ישראל. איפה אני בודק את האומץ של התקשורת? ללכת צעד קדימה ולהכיל את הנארטיב של הצד השני"
עלי הוסיף ואמר כי הוא תמיד נשען על סיפור בריאת האדם בתנ"ך, המסופר פעמיים. "ללמדך שאפילו לאמת האלוהית, האמת המוחלטת, יש שתי גרסאות לפחות", כדבריו. "אני חושב שאני אמון על סיפור שתי הגרסאות", הוסיף, וסיפר כיצד הוא סופג ביקורת משני הכיוונים. במהלך אירועי שנת 2000, שבהם נהרגו 13 ערבים אזרחי ישראל, הכין כתבה ובה שיבץ חצי דקה שבמהלכה רצו על המסך שמות כל ההרוגים, גיליהם וכתובותיהם. "מערכת הטלפונים ברשות קרסה", העיד. מנגד, ספג ביקורת גם מהעבר הנגדי, כמו לאחר כתבה שהכין לאחרונה על ריבוי נשים וילדים בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב.
בהמשך הדיון מתח עלי ביקורת על אל-ג'זירה וגופי תקשורת ערביים אחרים. "אמנם אל-ג'זירה ואל-ערבייה מביאים את העמדה הישראלית", אמר, "אבל הם מביאים את תגובות ראש הממשלה, שר החוץ, עמדת ממשלת ישראל. איפה אני בודק את האומץ של התקשורת? ללכת צעד קדימה ולהכיל את הנארטיב של הצד השני. אני לא רוצה להלל את התקשורת הישראלית לרגע אחד, אבל במובן מסוים, בשוליים, היא כן מסוגלת להכיל את הנארטיב הפלסטיני ולהביא את הסיפורים האנושיים של הצד הפלסטיני, לרדת לרמת הפרט ולהביא את הסבל שהוא חי בו כתוצאה מההתנהגות של הצד הישראלי. אני מעולם לא ראיתי גוף תקשורת ערבי מגיע אל בית שבן משפחה שלו נפגע בפיגוע ואומר לו, 'ספר לי את הסיפור שלך, ספר לי את הכאב שלך, מאיפה זה בא ולאן זה מוביל אותך?'. זה לא קורה בתקשורת הערבית. לא מביאים את הכאב האישי".
מימין: ריאד עלי, ודיע עואודה ומוסטפא כבהא, ערב עיון "ערבים בתקשורת: בין מעגלי זהות", 26.11.14 (צילום: גדעון מרקוביץ')
ואליד אל-עמרי, נציג רשת אל-ג'זירה, תיאר בדבריו כיצד ירדה הרשת בשנים האחרונות מגדולתה בקרב הציבור הערבי במזרח התיכון. "הקיטוב הפוליטי והדתי שקיים כיום בעולם הערבי לאחר ארבע שנים שבהן העולם הערבי רועש, גועש וגם דואעש", אמר, "מוביל גם לקיטוב תקשורתי".
אל-עמרי תיאר כיצד ערוץ אל-ג'זירה, שבעבר איחד מאות מיליוני צופים ברחבי המזרח התיכון, הפך לערוץ הפונה לקהל מוגדר, זה שמעוניין לשמוע את הדעות המובעות בו. מדבריו של אל-עמרי עולה כי בשנים האחרונות קמו "חומות מידע" נוספות המפרידות בין קהילות שונות בתוככי המרחב הערבי. "האנשים היום עוקבים אחרי החדשות בערוצים לפי הדרך הפוליטית שבה הם רוצים להאמין", הסביר אל-עמרי. "זה שתומך במשטר בסוריה מעדיף לעקוב אחרי החדשות בערוצים שמייצגים את הקו של השלטון שם, זה שנגד השלטון בסוריה מעדיף לעקוב אחר הערוצים שיכולים להשביע את הרצון שלו. זה דבר לא בריא, אבל זה המצב הקיים כיום בעולם הערבי, יש קיטוב חד ועמוק מאוד שנכנס לתוך החברה עצמה".
צומת מסכנה
סמירה חאג' יחיא, המסקרת את תחום הפלילים באזור המשולש, שיתפה את הקהל בקשיים שהיא נתקלת בהם מתוקף היותה עיתונאית ערבייה. "כשאני בזירה, מאוד קשה לי עם השוטרים", אמרה חאג' יחיא. לדבריה, פעמים רבות היא נתקלת בשוטרים שאינם מאפשרים לה גישה לזירת אירוע פלילי. "יש כאלה מג"בניקים", אמרה, "ששומרים על הזירה באירוע מסוים, המג"בניקים שבאים כתגבורת, הם לא מכירים את הכתב. הם שולטים בזירה, וזה בפני עצמו מכשול". נוסף לכך טענה חאג' יחיא כי גם משטרת ישראל הרשמית אינה מספקת לה את כל המידע הדרוש לה, ולעתים אף מטילה עליה חרמות בגין דיווחים שאינם נוחים לה.
סמירה חאג' יחיא, ערב עיון "ערבים בתקשורת: בין מעגלי זהות", 26.11.14 (צילום: גדעון מרקוביץ')
ודיע עואודה דיבר על העיתונות ככלי לעיצוב הזיכרון הלאומי. לדבריו, מצער אותו שמרבית העיתונות הערבית בישראל היא בידורית, שכן עיתונות כזו אינה יכולה לסייע בשיקום הזהות הלאומית של הציבור הפלסטיני בישראל. "מה שהביא אותי לעניין הזה של הזהות הוא השכנוע העמוק שאני עומד בפני קהל ש-70% ממנו מתחת לגיל 30 ונדמה לי שמשהו כמו 55% מתחת לגיל 19", אמר עואודה. "ומובן שאני לא מגלה סוד שמערכת החינוך בישראל עשתה מאז 48' לטשטש את הזהות הפלסטינית מטעמים ברורים. זה בא לידי ביטוי בבורות של הדור הערבי הצעיר כיום כלפי השמות של המקומות, או מאפיינים תרבותיים של התרבות הפלסטינית".
עואודה נתן כדוגמה את העובדה שצומת גולני נקרא בעבר צומת מִסְכַּנָה, על שם חורבות יישוב עתיק ששכן באזור, אולם כשבתקשורת הערבית בישראל יסקרו אירוע המתרחש באזור, יתייחסו לצומת בשמו העברי העדכני.
"כל הזמן הרגשתי שבמסגרת הכיסוי העיתונאי צריך מדי פעם גם להכניס דברים שתורמים לעיצוב הזהות שמטושטשת בצורה ממסדית ומאורגנת", אמר עואודה, "במיוחד כאשר אני שם לב שגם לצערי רבים מהקולגות לא עושים זאת מטעמי בורות, הם בעצמם קורבנות של הדבר הזה. לכן כאשר אני מסקר בכתבה מסוימת תופעה, תוך כדי אני משתדל להביא את השמות המקוריים של המקומות, או לתת קצת הבהרות לגבי מושגים ודמויות, לשחזר דברים שנשכחו מהעבר, לנסות לקשור בין כאן לשם".