למה היא מתכוונת, מורן אזולאי, הכתבת הפרלמנטרית של ynet, כשהיא מדווחת על סימני פשרה במחלוקת על חוק הלאום – לדעתה שלה או לדעה הרווחת במסדרונות הפוליטיים שבהם היא מסתובבת? ולמה הוא מתכוון, שלמה צזנה, הכתב המדיני של "ישראל היום", כשהוא כותב כי נתניהו נכנס לעימות הזה נחוש ונראה שהוא הולך איתו עד הסוף; האם הוא מציג את אבחנתו שלו על המצב או שהוא מהדהד עמדה של בעל עניין?

שימוש-יתר במקורות בלתי מזוהים הוא פתח להעברת מידע מוטעה או כוזב, למניפולציות לא הוגנות על דעת הקהל ולהכשלת עיתונאים בתפקידם

ההמולה הפוליטית סביב חוק הלאום משקפת התנהלות תקשורתית טיפוסית: המערכה ניטשת, במידה רבה, בזירה התקשורתית ומושפעת באופן משמעותי מהאופן שבו היא מיוצגת בה. כתוצאה מכך נהפכים עיתונאים, פרשנים וכתבים כאחד לשחקנים בזירה הפוליטית. דברים שהם אומרים וכותבים תורמים לעיצוב ההתרחשות – בין אם הם מבטאים את דעתם כמשקיפים חסרי פניות (כמיטב יכולתם), כבעלי טורים בעלי עמדה מוצהרת בסוגיה שבמחלוקת,  או כמעבירי מידע ניטרלי לכאורה.

כאשר עיתונאים מטיפים בעד או נגד חוק הלאום, התנהלותם תקינה בהחלט. הם מכריזים על עמדותיהם ומציגים אותן לשיפוט הציבור. לעומת זאת, כאשר הכתבת הפרלמנטרית של ynet מסבירה לקוראיה שהדחייה בהצבעה על החוק, שעליה הוחלט בהנהלת הקואליציה, נחשבת "להצלחה של לבני כפי שמעריכים במערכת הפוליטית", מתעורר ספק אם הקביעות האלו הן תוצאה של שיפוט עיתונאי צרוף או שמעורב בהן דברור כלשהו של בעל עניין. מתבקשת השלמה לדיווח: מי הם הגורמים במערכת הפוליטית שמפרשים את ההתפתחות הזו כהישג לשרת המשפטים – מישהו ממקורביה, ממפלגה קרובה או אולי מהליכוד? וכשהכתבת חוזה פשרה במחלוקת – האם התובנה  הזו היא פרי התבוננות בלתי משוחדת בהתפתחויות הפוליטיות או שמא סוג של מסר שהכתבת מעבירה, ביודעין או לא, כדי להשפיע על תוצאת המשבר?

ומנגד, כששלמה צזנה, שנתפס כשופר בלתי נלאה של נתניהו, מפרסם ב"ישראל היום" טור הקובע שראש הממשלה יודע שההתנהלות הנוכחית של שותפיו מובילה בכל מקרה לבחירות – האם הוא מתפקד כדוור המעביר מסרים לבני הפלוגתא של ראש הממשלה, או שיש במאמרו גם תשומה עיתונאית עצמאית משלו? איך יידעו קוראיו של צזנה להבחין מתי הוא משתף אותם באבחנותיו המקוריות על המצב ומתי הוא מסתפק בדברור עמדותיו של ראש הממשלה?

ראש הממשלה בנימין נתניהו בדיון על חוק הלאום במליאת הכנסת, 26.11.14 (צילום: מרים אלסטר)

התרבות העיתונאית והפוליטית בישראל הרגילה את התקשורת ואת הציבור לצרוך שפע של מידע אנונימי. ההתנהלות הזו היא לחם חוקה של העיתונות עוד מהימים שלפני קום המדינה, והיא נחשבת לכלי עבודה שלא ניתן לתפקד בלעדיו. גם ברבות ממדינות העולם כללי ה"לא לציטוט", "לא לייחוס" ו"רקע עמוק" הם קודים מוכרים ונפוצים בעבודה העיתונאית. אלא שבישראל ההסתתרות מאחורי מקורות עלומים היא התנהלות כה גורפת, שנדמה שרוב המידע המופץ בכלי התקשורת מתבסס עליה ולא על גורמים מזוהים.

במדינות המערב מתנהלים דיונים על היקף השימוש במקורות אנונימיים, וגם מתוך התקשורת נשמעים קולות המציעים לקבוע כללי משחק מוגדרים יותר בעניין זה. הסיבה להתעוררות הזו היא ההכרה ששימוש-יתר במקורות בלתי מזוהים הוא פתח להעברת מידע מוטעה או כוזב, למניפולציות לא הוגנות על דעת הקהל ולהכשלת עיתונאים בתפקידם.

בזירה הפוליטית הפנימית (וכן בתחומים אזרחיים רבים אחרים) ההרגל להסתמך על מקורות אנונימיים הוא פינוק (לעיתונאים ולמקורות) שרצוי להתחיל להיגמל ממנו

עד שהדיון העקרוני הזה יתפוס מקום גם בישראל, לא מיותר להיזקק אליו בהקשרים קונקרטיים – כמו למשל במשבר הנוכחי סביב חוק הלאום. היה מועיל מאוד להיגיינה הציבורית לו הערכות ואבחנות על עמדות הצדדים, קל וחומר דיווחים עובדתיים, היו מסתמכים על מקורות מזוהים.

יש משמעות לשאלה אם המידע והפרשנות המתפרסמים ב-ynet על משמעות דחיית ההצבעה נשאבים מסביבתה של לבני או מאזורים אחרים בזירה הפוליטית. הגולש ב-ynet, כמו גם הקורא ב"ישראל היום" (ובשאר העיתונים), ישכיל לאין ערוך להעריך את המצב הפוליטי אם העיתונאים המדווחים ינהירו לו מי עומד מאחורי המידע והפרשנות שהם מפרסמים. והרי אין סיבה ממשית לפוליטיקאים ולעוזריהם, שמהם ניזון העיתונאי, להישאר עלומים, למעט נוחות ופחדנות.

שלא כמו בסיקור ענייני צבא, מודיעין ומדיניות חוץ, שבהם אין מנוס מהסתמכות על מקורות אנונימיים, בזירה הפוליטית הפנימית (וכן בתחומים אזרחיים רבים אחרים) ההרגל הזה הוא פינוק (לעיתונאים ולמקורות) שרצוי להתחיל להיגמל ממנו. פוליטיקאים מוזמנים לקחת אחריות על דבריהם, וכך גם הכתבים הנשענים עליהם.

ואם דרישה לנקוב בשם המפורש של המקור תיחשב למרחיקת לכת, הרי זכאי הקורא/הצופה/המאזין לכל הפחות לקריאת כיוון. וכך, אם לעבור לאירוע תקשורתי אחר מהזמן האחרון, כאשר פרשנים בערוצי הטלוויזיה הסבירו בשבוע שעבר (18.11.14) כי אין סתירה ממשית בין הערכות ראש השב"כ לבין קביעות ראש הממשלה על מידת אחריותו של אבו-מאזן להסתה ולטרור – היה ראוי שיבהירו אם זו הערכתם העצמאית או שמקורה בסביבתו של נתניהו.