לפני מעט יותר משנה וחצי, בתחילת מרץ 2013, הוצגה כאן מפה עדכנית של תמונת הבעלויות בתקשורת הישראלית. החודשים שחלפו מאז שלפו מתמונת ההשפעה המרכזית שמות כמו קונרד מוריס, שלמה בן-צבי (קבוצת "מעריב"-"מקור ראשון" – תכלת) ורון לאודר (ערוץ 10), וחיזקו דמויות אחרות כאלי עזור (שרכש את השליטה ב"מעריב") ושלדון אדלסון (שזכה בהתמחרות על "מקור ראשון" ו-nrg), בעוד שערוץ 10 נותר עדיין מיותם מבעל שליטה דומיננטי.

את המפה הזו היו כלי התקשורת צריכים לצייר ולשרטט מיוזמתם, בעצמם, אחת לשנה

גם שחקנים חדשים בדמותם של בעלי השליטה בערוץ 20 הפגינו נוכחות שיכולה להתפתח לערוץ השפעה מעניין, במיוחד על רקע התזוזות בצד הימני של המפה הפוליטית וכתגובה כלשהי להעברת השליטה ב"מקור ראשון" לידי הגוש התקשורתי המתעצם של "ישראל היום", התומך בראש הממשלה.

חלוף הזמן הדגיש גם את משמעותו העיקרית של ציר יריבות אחד, לפחות בכל הנוגע לעיתונות הדפוס. הקרב שבין בעלי "ידיעות אחרונות" לבין השולט ב"ישראל היום", קרב שיש בו גם אחיזה בנתח שוק ואינטרסים מסחריים, אך גם הרבה מעבר לכך במישור הפוליטי וההשפעה על החברה בישראל, הוא זה שריכז את תשומת הלב הציבורית, ובצדק.

עם זאת, בשולי המפה ייתכן שיצמחו שחקנים מעניינים אחרים, בעלי שאיפות להתעצם ולהפוך לשחקנים משמעותיים ורבי זרועות. הבולט שבהם כיום הוא אלי עזור, שמניפת האחזקות שלו אינה פוסחת על אף אחד מהמדיומים התקשורתיים – דפוס, טלוויזיה, רדיו ותקשורת מקוונת.

צילום רנטגן של אי-ודאות

המפה הנוכחית דומה במשהו גם לצילום רנטגן המשקף אי-ודאות אקלקטית. רפורמות רגולטוריות שהחלו את דרכן נמצאות כעת בשלבים שונים של סימני שאלה. יוזמות שונות, ובהן ביטול האיסור על אחזקות צולבות בין הדפוס לתקשורת המשודרת, פיצול הערוץ השני והקמתו של תאגיד השידור הציבורי החדש, יכולות להביא בהחלט גם לשינוי המפה ולתזוזות של התלכדות והיפרדות בתוכה.

במציאות כזו, דומה כי לא מעטים מהשחקנים רוצים להקפיא מצב ולמשוך עוד זמן. זכייניות הערוץ השני בחרו באפיק חידוש הזיכיון על פני המעבר לרישיון, וגם שר התקשורת הנכנס מעדיף להמתין ככל הנראה ולא להסתער כקודמו על השוק ולקדם רפורמות ושינויים מבניים במקטעים שונים של השוק.

לעיון במפת הבעלויות בתקשורת הישראלית בפורמט pdf

כמו בעבר, מי שחסרים במפה הנוכחית הם כלי תקשורת עצמאיים, נטולי שליטה ריכוזית. למעשה, מעבר לכלי תקשורת הנשלטים על-ידי המדינה וגורמים ציבוריים אחרים (אקדמיה למשל), אין בנמצא כלי תקשורת שהשליטה בו אינה מסורה ביד אחת מנווטת ושולטת. גם בעבר, כאשר היו כאן כלי תקשורת בפלטפורמה שאיפשרה אחזקה מרובת בעלים, כמו במקרה של החברה הציבורית שהפעילה את "מעריב", הרי שהשליטה נותרה בידי בעלי שליטה ריכוזיים, שהחזיקו בה ברסן קצר שריסן לא פעם את פעילותו באופן נזקני וחתך בבשרו המקצועי בשמם של אינטרסים אחרים.

ללא גילוי נאות

שכבה אחת יש למפה הפעם, כמו בפעמים קודמות. חסרות בה שכבות נוספות לשם הפיכתה לרב-ממדית ובעלת משמעות מוגברת מבחינת תמונת המציאות שהיא משקפת. שכבות הנוגעות לאופן המימון של כלי התקשורת השונים, למבנה הניהול שלהם (זהות הדירקטורים ונושאי המשרה, מספר מופעי הניהול הצולב והאלכסוני) ולקשרים ושיתופי פעולה מסחריים אחרים שלהם עם גופי תקשורת אחרים וגופים הפעילים בשווקים אחרים. אלו היו מאפשרות לנו להבין באופן מושכל יותר את מכלול האינטרסים הפועלים על כלי התקשורת שלנו.

נוני מוזס ושלדון אדלסון (צילומים: פלאש 90)

את המפה הזו היו צריכים כלי התקשורת לצייר ולשרטט מיוזמתם, בעצמם, אחת לשנה. סעיף 15(ב) לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע מפורשות כי "מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו". אין היום כלי תקשורת במדינת ישראל המפרסמים מיוזמתם את המידע הנדרש בסעיף, גם לא מבין חברי מועצת העיתונות.

גם הרגולטור שבידו המידע אינו מנגיש אותו באופן מרוכז וקל לציבור. כך גם באשר לנושאי המימון והניהול. ובכל זאת, המפה הזאת ש"העין השביעית" מקפיד להניח מעת לעת על שולחננו מוסיפה לא פעם את הטעם האמיתי למוצר התקשורתי שבו מאכילים אותנו והופכת אותו לברור ושקוף יותר, גם אם לא בהכרח לטעים יותר.