ליאוניד נבזלין

לפני למעלה מ-15 שנה, כאשר נודע שמו"ל "מעריב" עופר נמרודי הזמין האזנות סתר לאנשי העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות", והוסיף והסתבך במעשים פליליים כאשר ניסה להעלים את יוזמתו העבריינית, אמר עליו מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, שהוא אינו ראוי להימנות עם קהילת העיתונים בארץ.

שוקן ראה בנמרודי איש עסקים שהגיע לעיתונות ללא רקע מתאים והפעיל בה אמצעים לא כשרים, במסגרת התחרות המסחרית המתקיימת בין העיתונים, ובכך הוכיח עד כמה זרה לו ההתנהלות בענף. שוקן לא הסתפק בהבעת דעתו, אלא מילא תפקיד פעיל בחשיפת התנהלותו הפסולה של נמרודי, וניכר היה בו אז שהוא בא בשמה של מסורת משפחתית מפוארת שבכוחה רכש לעצמו "הארץ" את המוניטין שיש לו.

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן (צילום: "העין השביעית")

במאמרים הבוטים שכתב בעניין זה ובהצהרות שהשמיע (הוא אף הגיש תלונה במשטרה נגד נמרודי) אמר שוקן, בין השאר, ש"נמרודי רמס את כבודה של העיתונות; מקומו מחוץ לעיתונות; הציבור לא יכול לחיות עם מו"ל עבריין". לאחר שנמרודי ריצה את עונש המאסר שהושת עליו, גילה שוקן נכונות לנהל איתו מו"מ על עסקה משותפת ואת עמדתו הסביר בשיחה עם מערכת "העין השביעית" והנהגת המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסמה כאן.

מה שעמד ביסוד שאט הנפש שעוררה התנהגותו של נמרודי בעמוס שוקן היתה עמדה מוסרית: הוא סבר שבושה לעיתונות שאדם כמו נמרודי נמצא בתוכה וממלא תפקיד בכיר. שוקן התנהג כמי שמאמין בתוקפה של האבחנה העתיקה "אמור לי מי חבריך (למקצוע) ואומר לך מי אתה".

בהתנגדותו העזה למו"ל "מעריב" הוא אותת שאינו רוצה ששמו ושמו של נמרודי ייאמרו בנשימה אחת. הוא פעל כדי לבדל את נמרודי מקהילת המו"לים. אחר-כך נמלך בדעתו: העובדה שמאבקו בנמרודי עלה יפה (האיש הורשע ונענש), העובדה שחרף זאת הוסיף נמרודי להיחשב לידוען חברתי שלגיטימי לחפש את קרבתו, וכן חישובים עסקיים שונים, גרמו לשוקן לשקול לשתף איתו פעולה. הכוונה הזו לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, בין השאר, אולי, משום שעוררה סערת רוחות במערכת "הארץ".

השבוע הבליג שוקן על עכבות מוסריות וחתם על הסכם המכניס בשערי "הארץ" את ליאוניד נבזלין, אוליגרך יהודי-רוסי שסימן שאלה מטריד מרחף מעל שמו. שוקן מכר 20% מהבעלות על "הארץ" לנבזלין משום שהוא חש שאין לו מנוס מכך. כפי שהסביר בזמנו בראיון האמור שפורסם כאן, הוא מסוגל להפריד בין התנהלותו העסקית ובין עמדותיו הערכיות, בוודאי כשהן משותפות גם לעורכי "הארץ" וכתביו.

בראיונות שנתן השבוע הבהיר שוקן כי הוא נזקק לכספו של נבזלין כדי לשפר את יכולתו של "הארץ" להוסיף להתקיים. הטיהור הפורמלי שקיבל האוליגרך ממערכת המשפט הישראלית (והלגיטימציה החברתית שממנה הוא נהנה כאן) נתנו לשוקן עוגן להיאחז בו כדי להתגבר על מחסום הבושה ולהפוך את המיליארדר לשותפו. לפני כמה שנים פעלו עליו מניעים דומים כשחבר למשפחה בעלת עבר נאצי והפך אותה לשותפה ב"הארץ".

בעלות על כלי תקשורת, בוודאי כזה הנהנה ממוניטין של קול המצפון, היא מכון טיהור מושך לאנשי עסקים שריח רע נודף מהם. מאבק הישרדות סיזיפי ואמונה עזה בחשיבותה של השליחות העיתונאית הם צידוקים רבי עוצמה המניעים מו"ל להחליט שהוא ניצב מול מצב של הכרח בל יגונה בבואו לקשור ברית עם שותפים שנויים במחלוקת. מאלף להיווכח שכאשר עמוס שוקן מתגבר על לבטיו המוסריים, עומדים לצדו עיתונאיו, הנותנים בו אמון מלא, כפי שמלמדים כתבתו של אורן פרסיקו כאן ומאמרו של יוסי שריד ב"הארץ" אתמול.

זה מדבר לזכותו.

אלון עוזיאל

לפני שנים רבות התנהל מעל דפי "הארץ" דיון על הקשר בין התנהלותו של פרופסור ידוע בדלת אמותיו למעמדו בקהילה האקדמית שעימה הוא נמנה. השאלה שעמדה במוקד הוויכוח היתה אם המוסד שבו מועסק האיש (האוניברסיטה העברית) רשאי להישאר אדיש להתנהלותו הבעייתית בתוך ביתו.

גישה אחת אמרה שכל עוד הפרופסור לא עבר עבירה פלילית, אין לבוא בטענות אל עמיתיו על שהם מעלימים עין מהאופן השערורייתי (מבחינה מוסרית) שבו הוא מתייחס לבני ביתו. העמדה ההפוכה קבעה שהתנהגות מבישה, חריגה בחומרתה גם אם אינה פלילית, של אדם בביתו, כשהיא נחשפת ברבים, הופכת לעניינו של מקום העבודה שלו משום שהיא גורמת מבוכה לעמיתיו ופוגעת בשמו של המוסד המזוהה עימו. סופה של הפרשה שהיא נותבה לפסים פורמליים, משהוגשה בגינה תלונה למשטרה, ואז נחלצה האוניברסיטה להתייחס אליה.

עיתונאי בשם אלון עוזיאל פוטר בשבוע שעבר מאתר וואלה בגלל פרובוקציה מכוערת שעשה: הוא מצא לנכון לרקוד לצלילי מוזיקה רועשת בדירתו הנשקפת אל בית-העלמין ברחוב טרומפלדור בתל-אביב, בדיוק בשעה שבה נערכה בו הלווייתו של סמי עופר. העיתונאי לא הסתפק בהפגנה המוזרה והמקוממת שערך, אלא דאג לפרסם אותה ברבים. למען יידעו כולם.

באתר הזה התקיים על כך דיון השבוע ("ימי הדיסקו", "השורה התחתונה", "חבורת הזבל"), ואני נדרש לו רק כדי לומר שבשורשו קיימת הכרעה אתית: מה יחסו של מקום העסקתו של עיתונאי להתנהגותו כאיש פרטי.

אני בדעה שהתנהלותו האישית של עיתונאי, מחוץ לכותלי ארגון התקשורת המעסיק אותו (היכן הכתלים בעידן הווירטואלי?), היא בהחלט מעניינם של הממונים עליו. עיתונאי מקרין בהתנהגותו הפרטית על מקום עבודתו, וזכותו של המעסיק לבוא איתו חשבון כשהוא מבייש אותו. כל עוד לבושה יש משקל בהתנהלות אנשים ומוסדות, בוודאי כלי תקשורת, לא אבדה התקווה.

אנתוני ויינר

הבושה היתה גם מניע מרכזי במאמץ שעשתה השבוע הנהגת המפלגה הדמוקרטית בארצות-הברית כדי להניע את חבר הקונגרס אנתוני ויינר להתפטר. ויינר נחשף כמי ששלח תמונות מעורטלות של עצמו לכמה נשים – התנהגות שעוררה מבוכה במפלגה הדמוקרטית שעם שורותיה הוא נמנה. ראשי המפלגה כמו אמרו לו – אל יהיה חלקך עימנו, וכפו עליו פרישה מהחיים הפוליטיים.

יש אמנם סברה שיותר מהמופרעות האישית של ויינר, הרגיזה את מפלגתו התנהלותו הציבורית – השקר שהפריח כאילו מישהו התחזה בדמותו – אבל הגרסה הזו אינה ממצה את רצונם של עמיתיו להתנער ממנו. גם ביל קלינטון נתפס בשקר, לא פחות גס מזה שהמציא ויינר, ובכל זאת הצליח לשרוד בזירה הפוליטית. ויינר הוקע גם, ואולי בעיקר, משום שהתנהגותו הפרטית (מסרים בטוויטר ובמייל) הציגה אותו באור מביך וממילא גם את המפלגה שבשמה נבחר לקונגרס.

זאת ועוד, יש להניח שלחובתו נזקפה דווקא הטכנולוגיה התקשורתית שבה השתמש. הרשתות המקוונות, שבאמצעותן העביר את תצלומיו הפרובוקטיביים, נועדו אמנם לעיניהן של נמענותיו בלבד, אבל מטבען יש בהן פוטנציאל לחשיפה גדולה, ובעיקר – יש להן כוח המחשה שאין דומה לו. על מה שעשו ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי בבית הלבן יכול היה הציבור האמריקאי רק לפנטז או לשחזר בדמיונו נוכח התיאורים המילוליים שנכללו בפרוטוקולים של החקירה שנוהלה בעניין הזה; על טיבו המדויק של המסר הפורנוגרפי ששלח ויינר לצעירות שעימן תיקשר יכלו חברי בית-הנבחרים האמריקאי לעמוד במו עיניהם כשהקליקו על הקישור הרלבנטי. ואז התמלאו בושה והחליטו שאין הם מוכנים שאיש זה יהיה במחיצתם. לכן הוא עף.