תקצר היריעה מלמנות את הסרטים שעסקו במירוץ המטורף של הטלוויזיה אחרי הרייטינג הצהוב של החדשות, הסיפורים המדממים שיטלטלו את הצופים המשועממים שראו כבר הכל. ובכל זאת, "חיית הלילה" משדרג את השידוך המסורתי בין הטלוויזיה הרעבה לדם לבין הטאלנט המושיע שמחזיק את המפתח לרייטינג הגואל.
המושיע במקרה שלנו הוא פסיכופת, והשידוך בינו ללקוח הטלוויזיוני מפרה ומזין הדדית: הפסיכופת נעשה רעב יותר ויותר, והטלוויזיה הופכת לפסיכופתית יותר ויותר. ההתמכרות המשולבת הזו מנסחת את אחד מכתבי האישום הקשים שהפיק הקולנוע נגד הטלוויזיה.
הטלוויזיה במדינת היהודים תצא ככל הנראה זכאית מכתב האישום. תוכניות הבוקר אצלנו הן זנב חיוור שמשתלשל מהפריים-טיים של הערב הקודם, ולא ממש מעודדות מרדפים ליליים אחרי גופות מרוטשות
הסיפור בתמצית הוא על גנב מתכות קטן, לואיס בלום (בהופעת אוסקר של ג'ייק ג'ילנהול), שגילה את ייעודו בחיים: מרדפים ליליים לצילום תאונות, רציחות, שריפות ושאר אסונות שמותירים אחריהם פצועים, גופות וכל מה שניתן להקדים לו בקריינות את הביטוי "גראפי".
גנב המתכות שהפך לגנב סנסציות מתמקצע, משתכלל ומשדרג את הסיפורים שהוא מביא ללקוח – מפיקת החדשות של התחנה בגילומה של רנה רוסו. בתחילה הוא תלוי בה כדי ללמוד ממנה את רזי המקצוע (למשל, שקורבנות לבנים עשירים מביאים רייטינג ומחיר גבוהים יותר משחורים עניים), וכן כדי שתקנה ממנו את הסחורה, ובעיקר שתכיר בכשרונו הייחודי.
בהדרגה מתהפכים היוצרות והיא נעשית תלויה בו ובידיו המצַלמות, שמכתיבות את עתידה ועתיד התחנה. השתרגות אינטרסים זו מובילה את המשא-ומתן בין השניים למחוזות ביזאריים, משום ששניהם, כבר אמרנו, תמונות ראי זה של זה – שניהם רעבים, שניהם פסיכופתים.
לגיבור שלנו בלום שם יהודי. כמו "הנוכלים בלום". כמו ליאופולד בלום הגרגרן והמציצן ממוצא יהודי ב"יוליסס". אני לא יודע אם היתה כאן כוונה נסתרת להכניס לנו, אבל למציצן שלנו יש יותר משם יהודי, יש לו גם האפיון היהודי הבולט ביותר מלבד החוטם: חדוות המיקוח. וגם בתחום הזה הוא מתפתח בהדרגה למפלצת. בהתחלה הוא מלקט בנמיכות רוח כל הצעת מחיר שמושלכת לעברו. בהמשך, במקביל להתפתחותו, הוא משתלט גם על האמנות הזו, בלי לפסוח או לוותר על כל הזדמנות להשפיל את הצד השני. אגב, הוא אינו נהנה להשפיל; זה חלק טבעי מאישיותו הפסיכופתית נטולת האמפתיה שמאפשר לו להתמקח עם המפיקה גם על מחיר מיני.
הצלם אולי יהודי, אבל הטלוויזיה במדינת היהודים תצא ככל הנראה זכאית מכתב האישום. תוכניות הבוקר אצלנו הן זנב חיוור שמשתלשל מהפריים-טיים של הערב הקודם, ולא ממש מעודדות מרדפים ליליים אחרי גופות מרוטשות. גם הפפרצי שלנו ממוקדים בציד סלבריטאים שמקננים באתרי הבילוי ולא ביירוטי התדרים המשטרתיים כדי להקדים את הניידות והאמבולנסים בדרך לזירות הפשע. והכי חשוב – הצופה הישראלי לא יוקיר ולא יתגמל את הטלוויזיה שתביא לו תמונות "גראפיות", אלא יעניש אותה. זכור הפיגוע בדיזנגוף, ב-1996, כשהתקשורת פירסמה תצלומי תקריב וחלקי גופות, ספגה ביקורת וגינויים, ומאז היא מצנזרת את עצמה מרצון.
בשבוע שעבר נרשמה חריגה מסוימת ממדיניות זו, בפרסום התמונות הקשות של הנפגעים בבית-הכנסת בירושלים. אבל, חריגה זו לא נולדה משינוי פתאומי בטעמם של צרכני התקשורת המקומיים, אלא מהחלטה רשמית למחצה להפיץ בעולם את התמונות מהטבח ביהודים מתפללים בתקווה שהעולם יזדעזע הפעם לטובתנו.
שער "ידיעות אחרונות" לאחר הפיגוע בבית-הכנסת בהר-נוף, 19.11.14
את הסרט ראיתי בשבוע שעבר בהקרנה של ארגון העיתונאים. מאוחר יותר באותו הלילה פתח את "צינור לילה" בערוץ 10 תצלום של עגלת תינוק שהתגלגלה לכביש. גם הסרט מתכתב עם דילמה זו, כשבלום מגיע לבית שבו נרצחו שלושה מבוגרים. הוא סורק את הבית עם מצלמתו ומגיע לחדר ילדים שבו מיטת תינוק. הוא מצלם את תוכה בלי שאנו יודעים אם יש בה קורבן נוסף. בכתבה ששודרה לאחר מכן אנו נרגעים כשהמגיש מודיע שמיטת התינוק היתה ריקה. לתינוק ב"צינור לילה" ולתינוק ב"חיית הלילה" שלום. טוב לדעת שגם כתב האישום הקולנועי מזכה את הטלוויזיה, לפחות לעת עתה, מהקרבת תינוקות למולך של הרייטינג.
האם כתב האישום נגד התקשורת מסתיים בהרשעה שפירושה: כולנו בלום, כולנו פסיכופתים, לפחות לפי דיני השותפות והשידול?
בביקורות שקראתי על הסרט מושווה בלום לגיבורי "נהג מונית" או "הזאב מוול-סטריט". אפשר למצוא דמיון מסוים גם לוולט וייט מ"שובר שורות". שניהם מתחילים בשוליים הדחויים והמבוזים של החיים, ומתעצמים לכדי מפלצות רשע שתפארתן היא על מקצוענות-על בניהול עסקיהם. אלא שיש כמה הבדלים חשובים, כולם לטובת הכימאי. וייט, בתחילת הדרך, קשוב יותר לקודים אנושיים, והאדישות המוסרית מתפתחת אצלו בהדרגה. אצל בלום היא טבועה בגנטיקה הפסיכופתית. אצל וייט בולט הצורך לנמק ואף להתנצל על הזוועות שהוא מחולל ("זה הכל בשביל המשפחה", "זה אנחנו או הוא", "לא היתה לנו ברירה"). לבלום אין צורך כזה. לווייט יש מה להפסיד (משפחה, ג'סי); לבלום אין משפחה, אין חברים, אין לו מה להפסיד ואין לו בעיה להקריב למוות את עוזרו כששיקולי הרווח וההפסד מנחים אותו לעשות כן. והכי חשוב – אין לו צורך להסביר שום דבר לאף אחד.
לתקשורת יש רפרטואר עשיר של הסברים: חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת, איננו מחליטים ואיננו מצנזרים, אנו מביאים את הכיעור והרוע שהם חלק מהחיים. ולפעמים יש גם מגבלות רגולטוריות, אתיות ומשפטיות שצריך לקחת בחשבון. ההסברים האלה מקבלים משקל אפסי בסרט. בצד של הלקוח – תחנת הטלוויזיה – יש כמה קולות רופסים שמנסים למתן, לבלום, אך הם מובסים על-ידי הברית של הצלם והמפיקה. והשאלה, לפיכך, היא האם כתב האישום נגד התקשורת מסתיים בהרשעה שפירושה: כולנו בלום, כולנו פסיכופתים, לפחות לפי דיני השותפות והשידול?
התשובה לשאלה המטרידה הזו היא חיובית, גם לפי סצינת הסיום, שבה בלום לא רק שאינו נענש על פשעיו, אלא מרחיב ומעבה את הביזנס שלו בכוח-אדם, ברכבים, בציוד משוכלל יותר – שיסייעו לו לפשוט ביתר יעילות על גוויות הלילה הבא. ועכשיו נותר רק לראות אם ב"חיית הלילה 2" נראה גם תינוק מרוטש בעגלתו.
