לאחר שמנהיג "כך", מאיר כהנא, נרצח בניו-יורק ב-1990, התפצלה התנועה הקיקיונית שהקים בישראל לשניים: בראש הפלג האחד ניצב בנו, בנימין זאב כהנא, ועם הפלג האחר נמנו ברוך מרזל, נועם פדרמן ואיתמר בן-גביר. כהנא הבן התמקם בכפר תפוח וקרא לקבוצתו "כהנא חי"; החבורה של מרזל השתכנה ברחוב אגריפס בירושלים, מול שוק מחנה-יהודה, והוסיפה לשאת את השם "כך".

מטה התנועה באותם ימים שידר עליבות וארעיות: דירה צרה ומבולגנת, תנועה דלילה של פעילים, כמה כרזות צהובות שבמרכזן הסמל המוכר: אגרוף קפוץ בוקע מתוך מגן דוד שחור. אמרתי לעצמי אז שלו היתה העיתונות מתעלמת מחבורת הצעקנים המצומקת שהותיר אחריו כהנא, היתה התנועה הזו נעלמת מאליה מהזירה הציבורית. אלא שחוקי המשחק העיתונאיים לא איפשרו לנהוג כך, והיום מסתובבים מרזל ובן-גביר במסדרונות הכנסת כבתוך שלהם ומצוטטים בתקשורת כדוברים ועוזרים לגיטימיים של סיעות ואנשי ציבור מוכרים.

איילת שקד (צילום: ניצן חרמוני, רשיון CC)

איילת שקד (צילום: ניצן חרמוני, רשיון CC)

אם לפני 21 שנה לא ניתן היה להימנע לחלוטין מלסקר את פעילותה של קבוצה פוליטית או אידיאולוגית, ולו גם שולית, ששמה לה למטרה להפגין את נוכחותה בציבוריות הישראלית, קל וחומר שאין להשיג זאת בעידן הרשת.

די היום בפוסט המתפרסם בבלוג, בציוץ בטוויטר או בטקסט העולה בפייסבוק כדי לעורר תשומת לב. לכן הצליחו השבוע שני אנשים ליצור באזז תקשורתי המכוון נגד גלי-צה"ל. כמו מרזל ובן-גביר לפני 21 שנה, כך גם עופר שושן ואיילת שקד מנצלים היום את פתיחותה של התקשורת כדי להעביר מסרים מתלהמים, פוגעניים, כשהם מייצגים (בשלב זה, מכל מקום) מיעוט קטנטן של אנשים. למרבה האירוניה, המסר של שושן ושקד מכוון נגד פתיחותה של גלי-צה"ל ומיועד לשבש את כללי המשחק העיתונאיים שעל-פיהם היא מתנהלת.

עופר שושן מעיד על עצמו שהוא איש מילואים בן 40 המתגורר ברחובות, שקם בוקר אחד השבוע ופירסם בפייסבוק קובלנה מרה על אופיה השמאלני של גלי-צה"ל. לדבריו, הוא וכמה מחבריו ליחידת הצנחנים, המתגוררים במקומות שונים בארץ (לאו דווקא בהתנחלויות), החליטו שהגיעה השעה לקרוא למינוי מנהל ראוי לתחנה או להפקיע אותה מצה"ל ולהפוך אותה לתחנה אזרחית פרטית. העילה ליוזמתו – המכרז שפורסם זה עתה לתפקיד מפקד התחנה.

כששאלתי אותו מה בשידורי גלי-צה"ל אינו נושא חן בעיניו, הזכיר ראיון שערכה יעל דן עם פעיל חמאס, בעוד על קו הטלפון המקביל סיימה לראיין הורים שכולים נפגעי פעולות טרור. הוא גם התרעם על נכונות גלגל"צ להוסיף לשדר את המוזיקה של להקת קולדפליי אף שזו פירסמה קליפ אנימציה המתאר יחס ברוטלי של חיילי צה"ל לאוכלוסייה הפלסטינית. לשאלה, איזה אופי היה מבקש לשוות לשידורי גלי-צה"ל, השיב: "קטונתי. אני מאזין בעיקר לגלגל"צ ונהנה מאוד מהמוזיקה". ובכל זאת, יש לו דעה נחרצת על הטייתם הפוליטית של שדרי תחנת-האם.

לכאורה עופר שושן הוא אזרח מעורב, אינדיבידואליסט, שהתנהלותה של גלי-צה"ל מקוממת אותו, ולכן קם ועשה מעשה. בפועל הוא מגובה על-ידי ארגון שנקרא ישראל-שלי, שבראשו עומדת אילת שקד. העצומה שפירסם שושן לא היתה נהנית מתהודה כה גדולה ללא סיועה של ישראל-שלי.

התנועה הזו הפיצה את דברו של שושן ישירות לטלפונים הניידים ולמחשבים האישיים של מאות עיתונאים ואנשי ציבור. היא גם ביצעה תעלולים תקשורתיים (פרסום הודעות קוליות אותנטיות של שני פעילים פלסטינים בזכות חופש הביטוי בגלי-צה"ל), שעוררו תשומת לב וגררו דיונים במשדרי רדיו וטלוויזיה.

האירוניה היא שישראל-שלי אף היא אינה אלא פלטפורמה תקשורתית המנוהלת על-ידי צעירה אחת, המנצלת את המערכות המקוונות כדי להפיץ את דברה ויוצרת בכך רושם כאילו עומד מאחוריה מחנה גדול של תומכים. האם יש קשר בין עופר שושן לאיילת שקד? האם הם שני אזרחים פרטיים שמצאו את עצמם במקרה על מסלול פעילות אחד או שהם שליחים של גורמים פוליטיים? שושן אומר כי ישראל-שלי הציעה לו עזרה והוא נענה בשמחה. שקד אומרת ששושן וחבריו פנו אליה והיא נענתה ברצון.

העובדה היא ששושן פירסם את העצומה שלו בדף הפייסבוק של ישראל-שלי. לדבריו, הוא חבר בדף הזה, אך אינו חבר בארגון עצמו. שקד אומרת שהיא אינה מתכוונת להשתתף בהפגנה לשינוי פניה של גלי-צה"ל שמתכנן שושן לקיים הערב. בכלל, הדרישה שהיא מפנה לגלי-צה"ל אינה קיצונית: היא אינה תובעת עריפת ראשים גורפת בגלי-צה"ל; רק גיוון (מבחינת תפיסת העולם הפוליטית) של רשימת מגישי תוכניות האקטואליה בתחנה. אה, יש לשקד פרט ביוגרפי רלבנטי לעניין הנדון: היא היתה מנהלת לשכתו של בנימין נתניהו כשהיה ראש האופוזיציה. ויש פרט ביוגרפי לארגון שהקימה: מדי פעם הוא מסתייע, כספית, במועצת-יש"ע.

אז מה היה לנו השבוע? אדם אחד שפירסם קריאה לשינוי התנהלותה של התחנה הצבאית, גברת אחת שנחלצה לסייע לו, ומהומה תקשורתית לא מבוטלת שהתחוללה עקב כך. אלא שההתרחשות הזו אינה בהכרח קוריוז. גם תוכן המחאה נגד גלי-צה"ל וגם הסגנון שבו היא הופצה מזמינים עיון.

המתקפה על גלי-צה"ל אינה מקרית; היא שלב חדש בקמפיין שמנהלים נגד התחנה פוליטיקאים ועיתונאים מהימין. היא חלק ממה שנראה כמאמץ מחושב של ראש הממשלה לשלוט בתכנים המשודרים בערוצי התקשורת הציבוריים (רשות השידור וגלי-צה"ל) ואלה המועברים באמצעות החינמון רב-התפוצה "ישראל היום". זו, למעשה, מגמה החותרת להגביל את חופש הביטוי המתקיים כיום בשידור הציבורי ולאלף את עיתונאיו לרקוד לצלילי חלילו של השלטון.

גם הסגנון שנקטה איילת שקד השבוע מעיד על נהמת נפשה: ההתחזויות שבאמצעותן השיגו שלוחיה את הזדהותם כביכול של שניים מראשי הפלסטינים עם גלי-צה"ל; הכותרות הרעשניות שבהן עיטרה את הודעותיה לעיתונות ("תנועת ישראל-שלי בתלונה למשטרה: גל"צ סייעה לאויב בשעת מלחמה"; "הפגנת חיילים היסטורית מול התחנה הצבאית של ישראל"; "פעילי חמאס מתגייסים למען גלי-צה"ל"); המעקב המדוקדק אחר כל התבטאות של שדרים בגל"צ; העברת מסרי התנועה למיילים הפרטיים ולטלפונים האישיים של מאות עיתונאים ואנשי ציבור על סמך רשימות מדויקות מוכנות מראש. כל זה מדיף ריח לא טוב, המזכיר התנהלויות מקרתיסטיות.

מטרת המסע נגד גלי-צה"ל היא להטיל אימה על עיתונאי התחנה. המהלך הזה, גם אם יוזמיו הם, לפי שעה, אנשים אחדים או ארגונים אזוטריים, נועד להפוך את ערוצי השידור הציבורי מארגוני תקשורת מקצועיים לשופרות תעמולה של השלטון.

משהחליטה המדינה, לפני שנים רבות, להקים ולקיים תחנות רדיו וטלוויזיה ציבוריות, היא נתנה להן, מיניה וביה, חופש ביטוי והפקידה בידיהן את הזכות לפעול לפי שיקול דעתן המקצועית. מי שמנסה עתה להתנכל לעצמאות השידור הציבורי מבקש להחזיר את זירת התקשורת הישראלית 50 שנה אחורה.