הרחק מן הברנז'ה של ערוצי התקשורת המרכזיים מתנהל קרב אידיאולוגי סביב אופיו של העיתון "מקור ראשון", ובפרט מוסף "שבת" שלו. העיתון הותקף באחת הבמות הנפוצות במגזר הדתי-לאומי, ונראה כי האופן שבו יתמודד עם ההתקפות יקבע את דמותו בעתיד.
"מקור ראשון" (הדברים כאן אמורים לגבי מהדורת סוף-השבוע, לא המהדורה היומית המצומצמת), שניסה בראשית דרכו להציב אלטרנטיבה ימנית-לאומית לעיתונות השמאלנית או ה"שמאלנית" (לפני קום "ישראל היום"), הפך יותר ויותר לעיתון מגזרי של הציונות הדתית. כך, למשל, מוסף הפנאי שלו מדווח כעת רק על תוכניות טלוויזיה המשודרות לאחר צאת השבת, ומדור המסעדות מסקר רק מסעדות כשרות.
עורך מוסף "שבת" יואב שורק (מימין) והרב ישראל רוזן (צילום: כנס כיפה ואתר מכון צומת, רשיון cc)
בצד הפוליטי העיתון מייצג קו ימני ברור (בטווח שבין אגף חוטובלי בליכוד ובין האיחוד-הלאומי), ומכיל טורים פוליטיים של אורי אליצור ושל סופיה רון-מוריה, המתרכזת במתרחש במפלגות הימין.
לעומת הקו המדיני הצפוי, מוסף התרבות של העיתון, "שבת", הוא חריג אידיאולוגי בעיתון ובעיתונות הדתית בכלל. המוסף מוקדש ל"תורה, הגות, ספרות ואמנות", ואינו נרתע מלתת במה לדעות ביקורתיות כלפי מוסכמות בחברה הדתית וכלפי ההנהגה הרבנית, כמו גם למאמרים בעלי תעוזה תיאולוגית של כותבים כגון ד"ר משה מאיר.
באחרונה למשל כתב הרב ד"ר ירמי סטביסקי מאמר פרובוקטיבי נגד עיסוק היתר באיסורים בקשר למיניות ואוננות אצל המתבגר הדתי. הניסוחים מעודנים, אך הביקורת נוקבת. המוסף יוצר פולמוסים המתפרסמים על פני כמה גליונות והופכים לשיחת היום בבתי-הכנסת. כך מלחמת "לאו-טאו": התקפתו של הרב בני לאו על הרב צבי טאו ותלמידיו בעקבות מכתב התמיכה שלהם באנס המורשע קצב, שגררה התקפה בוטה עוד יותר על הרב לאו.
המבטא המובהק של צדו החתרני של המוסף הוא עורכו, יואב שורק. שורק מוכר זה מכבר כ"אנפן טריבל" של ההגות הציונית-דתית. מצד אחד, הוא תושב היישוב עופרה (כמו הרבה מכותבי "מקור ראשון") ועמדותיו הפוליטיות כשרות למהדרין בעיני קוראי העיתון (הוא קשור ליוזמה הישראלית מיסודו של הרב בני אלון, הקורא ליישוב כל פליטי 1948 – כולל אלה שבגדה המערבית – מחוץ לתחומי ארץ ישראל השלמה, והחלת החוק הישראלי על כל השטחים), אולם בכל הנוגע לנושאי דת ותרבות הוא מנענע בחזקה את המוסכמות המגזריות.
שורק אף מעז להתמודד עם ציפור הנפש של היהדות האורתודוקסית – ההלכה, והתפיסה כי היא אינה ניתנת לשינוי. שורק דורש הערכה מחודשת של מקומה של ההלכה בחיים היהודיים בישראל ושל תכניה הספציפיים, כדי להתעלות מעל ההגדרות המגזריות של "דתי" ו"חילוני".
כחלק מן ההתנגדות למגזריות הדתית החליט שורק לפני כמה חדשים להסיר את הכיפה, בלי להפסיק לשמור על מצוות ההלכה. המעשה (שבאופן מעט מפתיע זיכה את שורק בראיון במוסף "דיוקן" של העיתון שבו הוא כותב) מסמל את הרצון של שורק להשתחרר מההגדרות הדתיות המקובלות.
מקורה של הסערה האחרונה שעורר שורק במאמר שפירסם לפני פסח האחרון, תחת הכותרת "האתגר: ביטול החברה הדתית". המאמר גרר מאמר נוסף, שהתפרסם לפני חג השבועות תחת הכותרת "דרך של נאמנות לתורה", ובו הבהיר את עמדותיו.
מאמר זה הגדיש כנראה את הסאה אצל חלק מן הזרם השמרני בציונות הדתית. ביום שישי שעבר הקדיש הרב ישראל רוזן את טורו בעיתון בתי-הכנסת הנפוץ "שבת בשבתו" למתקפה אישית על שורק. הרב רוזן מכנה את שורק "מסית ומדיח" ומסיים את המאמר בקריאה לבעלים של "מקור ראשון", שלמה בן-צבי, להבהיר אם עמדותיו של מוסף "שבת" ושל שורק מקובלות עליו, כאשר הרמז (ואולי האיום) ברור.
ייתכן מאוד שרוזן, בעל לשון חדה ומי שלא תמיד מדבר בשם קבוצה מוגדרת בתוך המגזר, כיוון לדעתם של רבים מן האגף השמרני – ואולי גם של כוחות מרכזיים יותר שמסתייגים מהמקום שניתן לדעות חתרניות בתוך במה מגזרית מרכזית.
מי שקפץ על המציאה הוא העיתון המתחרה "בשבע", שהעלה את מאמרו של רוזן לאתר שלו. החינמון "בשבע" משמש במה לחוגי האיחוד-הלאומי ורבניהם, המבטאים בדרך כלל עמדות שניתן לאפיין אותן כ"חרדליות" (חרדיות-לאומיות). העימות חדר מהר לבלוגוספירה: מערכת "שבת" הגיבה בבלוג שלה, ותומר פרסיקו, הכותב במוסף, הקדיש לו סקירה בבלוג שלו.
האם העימות יוביל לנסיונות החרמה של "מקור ראשון"? והאם ניתן כאן ביטוי למאבק פנימי בתוך הציונות הדתית שישתקף בשליטה באמצעי תקשורת? האם "מקור ראשון" יאמץ (בגלוי או בחשאי) את המודל של העיתונות החרדית הכפופה ל"ועדות רוחניות"? הגליונות הבאים של "שבת" יעידו על המגמה.