אליעזר פישמן (צילום: יחסי-ציבור, אוליביה פיטוסי)
השבוע הוסר באופן חלקי חיסיון שהוטל על פסק דין שהוציאה לפני כחצי שנה השופטת נאוה בן-אור מבית-הדין להגבלים עסקיים בירושלים. השופטת בן-אור קבעה כי על חברת בראון-פישמן-תקשורת בע"מ למכור כ-10% מאחזקותיה בחברת ידיעות-אחרונות בע"מ. למעשה פסק הדין חזר וקבע את אשר הוחלט בעבר – על שתי החברות נאסר להתמזג.
חברת בראון-פישמן היא בבעלות משותפת ושווה של אליעזר פישמן ועדנה בראון, אלמנתו של חיים בראון ז"ל. באמצעות חברה זו מחזיקים פישמן ובראון במניות של ידיעות-אחרונות, המוציאה לאור את העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט". במקביל שותפים פישמן ומשפחת בראון גם בחברת מוניטין-עיתונות בע"מ, בעלת השליטה בעיתון "גלובס", ביחס של שני שלישים לפישמן ושליש לבראון.
בשנת 1999 נחתם הסכם בין עודד מוזס ומרים נופך-מוזס ובין חברת דפוס ידיעות-אחרונות בע"מ, חברה-בת של ידיעות-אחרונות, ולפיו יימכרו לה חלק מאחזקותיהם בידיעות-אחרונות. חברת בראון-פישמן ביקשה לממש את זכות הסירוב, השמורה לה במקרה כזה על-פי תקנון ידיעות-אחרונות, ולרכוש כמה מהמניות החברה שהוצעו למכירה. כדי להימנע ממצב שבו בראון-פישמן מחזיקה בלמעלה מרבע הזכות לרווחים בידיעות-אחרונות, מצב היוצר מיזוג בין שתי החברות, העבירה בראון-פישמן חלק ממניותיה להחזקה בנאמנות אצל עורך-דין, עד שיימכרו לצד שלישי.
אלא שהמניות לא נמכרו לצד שלישי. הממונה על ההגבלים חישב ומצא כי במצב שנוצר היתה בראון-פישמן זכאית לפחות ל-36.5% מרווחי ידיעות-אחרונות והודיע על התנגדותו למיזוג בפועל שכזה. חששו של הממונה היה מפני פגיעה משמעותית בתחרות בשוק העיתונות. חרף התנגדותו של הממונה, לא התירו הצדדים את המיזוג, ולפיכך ב-2003 פנה הממונה דאז, דרור שטורם, לבית-הדין להגבלים עסקיים בבקשה שיורה לבראון-פישמן למכור את החלק העודף של מניותיה בידיעות-אחרונות.
בשנת 2004, לאחר דין ודברים, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, ולפיו בראון-פישמן תמכור את החלק העודף במניות ידיעות-אחרונות שבבעלותה לצד שלישי, שאינו קשור בה. על-פי ההסדר, היה עליה למכור בתוך כשנה 3% ממניותיה בידיעות-אחרונות ואת היתרה העודפת עד לספטמבר 2010. כמו כן הוסכם כי בתקופת הביניים שעד למכירת יתרת המניות לא תיטול בראון-פישמן כל חלק בהחלטות דירקטוריון ידיעות-אחרונות, למעט עסקאות הטעונות אישורים מיוחדים, כפי שהוגדרו בחוק החברות.
הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין, אך בראון-פישמן לא עמדה בתנאיו. היא אמנם מכרה במועד 3% מהחזקותיה בידיעות-אחרונות, אך את היתר, כ-10%, לא מכרה. לפני כשנה וחצי, שבועות אחדים לפני המועד האחרון למכירת יתרת המניות שבבעלותה, ביקשה בראון-פישמן מבית-הדין, באמצעות משרד עורכי-דין אגמון ושות', לבטל את הסעיף בהסכם הפשרה שמורה לה למכור את המניות העודפות שנותרו בידה. לדבריה, חרף נסיונותיה לא הצליחה למכור את יתרת המניות שברשותה, ועל כל פנים תנאי השוק השתנו ועל כן אין עוד הצדקה למכירת המניות. למעשה ביקשה בראון-פישמן לאשר לה להתמזג עם ידיעות-אחרונות.
"השווקים הרלבנטיים עברו טלטלות כה רבות ושינויים כה מהותיים", נטען מטעם בראון-פישמן, "עד שאין עוד כל מקום לאכוף על הצדדים הר כגיגית הסדר פשרה שהרציונל העומד בבסיסו אינו קיים עוד, ואשר ביצועו היה אף עלול להחריף את הפגיעה התחרותית בשוק".
בראון-פישמן ציינה בבקשתה כי בשנים שחלפו נכנסו לשוק העיתונות המודפסת גורמים חדשים כגון "ישראל היום" ו"ישראל פוסט", ובמקביל הפכו ספקי המידע באינטרנט למתחרים משמעותיים. לדבריה, כניסתם של החינמונים לשוק מעידה על כך כי החשש שהביע בעבר הממונה מפני חסמי כניסה גבוהים בשוק לא עמד במבחן המציאות. עוד טענה כי עם הצטרפות העיתונים החדשים, חלה ירידה חדה בריכוזיות השוק: משוק של ארבעה עיתונים עיקריים, לשוק שבו שישה עיתונים מרכזיים; משוק שבו שלט מונופול במשך שנים רבות, לשוק תחרותי יותר (בשנת 2010 החליט הממונה לבטל על הכרזת ידיעות-אחרונות כמונופול).
מנגד, הממונה על ההגבלים העסקיים טען, באמצעות עו"ד אורי שוורץ ועו"ד יונתן צויקל, כי אין לבחון את מצב שוק התקשורת בכללותו, אלא את שוק העיתונות הכלכלית המודפסת, שבו רק שלושה עיתונים מרכזיים: "גלובס", "דה-מרקר" ו"כלכליסט". בשל כך, טען, המיזוג ייצור קשר של שניים מתוך השלושה, משמע מיזוג למונופולין.
לטענת הממונה, "נוצרה סבירות גבוהה כי לאחר המיזוג יופעל כוח שוק בשוק העיתונות הכלכלית הן כלפי המפרסמים והן כלפי הקוראים. הפעלת כוח השוק עלולה לבוא לידי ביטוי בהעלאת מחירים, בפגיעה באיכות הסיקור הכלכלי או במגוון הסיקור. עוד נוצר חשש לפגיעה משמעותית גם בתחרות על העסקת כתבים כלכליים. משכך, קיים חשש כבד ומציאותי כי האינטרס של 'דה-מרקר', המתחרה שאינו קשור לצדדים למיזוג, יהיה להתאים את התנהלותו לזו של שני העיתונים האחרים, ולא להתחרות בהם".
השופטת בן-אור בדקה אם חל שינוי משמעותי בשוק העיתונות ובמאפייניו עד כדי כך שאין עוד צורך באכיפת ההתחייבות של בראון-פישמן למכור את אחזקותיה העודפות בידיעות-אחרונות, וכאמור לעיל הגיעה למסקנה שלילית. "ככל שחלו שינויים בשוק, הרי שיש בהם כדי להחמיר את המצב", קבעה השופטת בן-אור.
ראשית לכל בדקה השופטת בן-אור מהו השוק הרלבנטי לבקשה. בפסק הדין מצוין כי בא-כוחה של בראון-פישמן טען בדברי הסיכום שלו בפני בית-הדין ש"גלובס" ו"כלכליסט" כלל אינם מצויים באותו השוק. "אני חושב שהשווקים נפרדים, שהעיתונים לא באמת מתחרים אחד בשני. זו עמדתנו, לא שינינו אותה", אמר. השופטת בן-אור מציינת כי "לא היה כל ניסיון של ממש מטעמה לבסס עמדה זו בנתונים", ובהמשך קובעת כי השניים אכן נמצאים באותו השוק, יחד עם "דה-מרקר".
בבראון-פישמן ביקשו לראות את כלל אמצעי התקשורת המספקים מידע כלכלי כשוק רלבנטי, ועל-ידי כך להדגיש את רמת התחרות הגבוהה בשוק זה. בין היתר נטען כי בעקבות רכישת "מעריב" על-ידי חברת דסק"ש, "יש ל'מעריב' יכולת ואינטרס להרחיב את המדור הכלכלי שלו", וכי ב"ישראל היום" צפויה עלייה משמעותית בהיקף התכנים הכלכליים בעתיד. לטענת בראון-פישמן, "ישראל היום", כמו "ישראל פוסט", הוא עיתון ש"עומד על ספו של השוק" ויכול לשמש רסן לתחרות.
בית-הדין קבע כי השוק הרלבנטי הוא שוק עיתונות הכלכלה הייעודית בדפוס. "גם אם העיתונות היומית הרגילה מצויה באותו שוק, כפי שסבר הממונה בשנת 2002, אין במצב הדברים כדי להגיע למסקנה כי היא מהווה רסן תחרותי מספק למיזוג המבוקש", קבעה השופטת בן-אור. לדבריה, אמנם "ישראל היום" נכנס לשוק, אך במקביל נכנס גם "כלכליסט", היוצא לאור על-ידי ידיעות-אחרונות.
מוסף הכלכלה של "מעריב", "עסקים", אינו מתחרה ישיר של "גלובס", קבעה השופטת, אינו יכול להיחשב תחליף לעיתון זה, ועל כן אינו נכלל בשוק הרלבנטי. בהקשר זה צוין בפסק הדין כי לפי עדותו של הכלכלן המומחה מטעמו של הממונה על ההגבלים העסקיים, גיא בר-צור, כניסתם לשוק של "דה-מרקר" מבית "הארץ" ו"כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות" הביאה לכך שהסיכוי כי "מעריב" יפעל להיכנס אף הוא לשוק דווקא קטן.
בראון-פישמן הציגה נתונים על זהות קוראי מוסף "עסקים" של "מעריב" והשוותה אותם לנתונים על זהות קוראי העיתונים הכלכליים, אך גם הטיעון בהקשר זה נדחה על-ידי בית-הדין. "לא השתכנעתי כי תמונת השוק מצביעה על תחליפיות קרובה בין העיתונים הכלכליים לבין העיתונים היומיים, גם לא מנקודת המבט של המפרסמים", כתבה השופטת בן-אור. "ולהפך, הנתונים מלמדים על כך שאין המדובר במוצרים תחליפיים. [...] ככל שקיימת תחרות בין 'כלכליסט' לבין 'מעריב עסקים', אין בכך כדי להביא את האחרון לשוק הרלבנטי, שכן אין הוא מתחרה ב'גלובס'. [...] קהל הקוראים של 'גלובס' שונה מקהל הקוראים של העיתונות היומית". השופטת בן-אור מציינת כי "שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה גבוה באופן בולט בקרב קוראי 'גלובס' ו'דה-מרקר', וכך גם שיעור בעלי ההכנסה שמעל הממוצע".
אשר לטענה כי אתרי הכלכלה אף הם מתחרים בשוק, ציינה השופטת בן-אור כי האתרים הגדולים ממילא נשלטים על-ידי העיתונים הכלכליים המודפסים ואילו יתר האתרים "הינם קטנים, שלא לומר קיקיוניים, שאינם מהווים כל תחרות משמעותית למי שבידו השליטה על מרבית האתרים הגדולים".
בהקשר זה ציינה כי לו היו האתרים בבחינת תחליף לעיתונות הכלכלית המודפסת, ניתן היה לצפות ל"נטישה ניכרת של קוראי 'גלובס' והסתפקות באתר המקוון של עיתון זה", שכן המנוי על העיתון כרוך בתשלום ואילו הגלישה באתר חינם. אלא שבשנים האחרונות, כתבה, תפוצת העיתונים הכלכליים היא במגמת עלייה, וכך גם שטח הפרסום בעיתונים אלה והיקף ההכנסות המצרפיות מפרסום בעיתונות הכלכלית. השופטת בן-אור מציינת כי על-פי הנתונים שהוצגו בפניה, "האתרים הכלכליים אינם מושכים את המפרסמים, להבדיל מן העיתונים המודפסים, ואם כך, אין הם מתחרים בעיתונים אלה".
בשל כך הגיעה השופטת בן-אור למסקנה כי אתרי האינטרנט אינם מוצר תחליפי לעיתונות הכלכלית המודפסת. "איני מתעלמת מכך שההערכות הכלליות הן שהעיתונות המודפסת, ככלל, היא שוק שייעלם בעתיד", כתבה, "[...] אלא שאין המדובר בתהליך מיידי, העומד להתרחש בעתיד הקרוב, ומשכך, אין לאפשר מיזוג שתוצאתו יצירת מונופולין וכוח שוק שיפגע, בשנים הקרובות, בציבור הצרכנים, קוראים ומפרסמים כאחד". לכן קבעה השופטת כי המיזוג בין בראון-פישמן לידיעות-אחרונות הוא מיזוג בין שני מתחרים שיהפכו למונופולין, שאין בצדו רסן תחרותי.
לסיכום כתבה השופטת כי "בהתקיים חסמי כניסה משמעותיים, ובהעדרם של גורמים היכולים להוות רסן תחרותי, אישורו של מיזוג בנסיבות שכאלה חותר תחת תכליותיו של החוק. [...] אישור המיזוג מקיים חשש של ממש מתיאום ומצינון התחרות בין 'גלובס' לבין 'כלכליסט'. כוח השוק שיצטבר בידי שניים אלה עלול להיות מופעל הן כלפי המפרסמים והן כלפי ציבור הקוראים, והפגיעה בהם עלולה להתבטא בהעלאת מחירים, בפגיעה באיכות ובצמצום מגוון הסיקור. מאפייניו של השוק הרלבנטי מצמיחים חשש של ממש כי העיתון השלישי, 'דה-מרקר', יתאים את התנהלותו לזו של שני האחרים, ויימנע מתחרות עימם".
בעקבות דחיית הבקשה הטילה השופטת על בראון-פישמן לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 250 אלף שקל לממונה על ההגבלים עסקיים.
31205-08-10